זוועות המלחמה

"הפחד משחית את הנפש", אומרת פרופ' מונא מארון לדרור פויר במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". "פחד הוא מצב מאוד לא חסכוני לגוף, הוא מפעיל את כל המערכות הפיזיות בטורבו ומוריד רמות תפעול ממערכות מתקדמות יותר במוח – כמו היכולת לתכנן את העתיד, היכולת לערוך ויסות רגשי – והן משותקות.

"פחד הוא תגובה טבעית בעת האירוע, ברגעים שאתה בתוך הפחד אתה לגמרי שם, בהישרדות, בתגובת 'הילחם או ברח', אבל צריך לרדת מהפחד. טראומה נוצרת כשהאורגניזם לא יכול לחזור לנורמלי. זיכרון הפחד כל-כך חזק שהמוח לא מצליח להוריד אותו".

"פרופ' מארון חוקרת את הפרעת החרדה פוסט-טראומה כפי שהיא מתבטאת בבסיס העצבי במוח. אפשר לומר שהיא ביו-פסיכולוגית, או פסיכו-ביולוגית", כותב פויר על המרואיינת שלו, שבעוד חודשים אחדים תתיישב על כס הרקטור של אוניברסיטת חיפה ובכך תהפוך לדבריו לערבייה הראשונה שתכהן בתפקיד זה באוניברסיטה כלשהי בישראל.

"פחד כזה, נרכש, גם גורם להכללות", אומרת הפרופסורית. "על ערבים, על חיילים, על המדינה שהפקירה, על הרצון לחיות, על המשפחה – זו טראומה מורכבת מאוד. בנוסף, אנחנו כל הזמן חשופים למיצגים, תמונות, צילומים, רצח, אונס, פליטים, געגועים, מכל הצדדים. זה מצב לא בריא. כל החברה שלנו בטראומה. ואני רוצה להרחיב: כל המזרח התיכון בטראומה מהדבר הזה. אולי אפילו כל העולם".

את התיאור של פרופ' מארון, שבשלב מסוים נודד לעולמן של חולדות ולהצלחה של החוקרים לצרוב בהן טראומה ואז "לכבות" ו"להדליק" אזורים במוחן כדי לשלוט בהשלכות, משלימה כתבת השער של "מוסף הארץ". נטע אחיטוב חתומה על סדרה של תשעה מונולוגים של ישראלים וישראליות שחזרו משדה הקרב והסכימו לחלוק איתה – בפנים גלויות ובשם מלא – מה ראו ומה עשו.

זאת לא כתבת "יורים ובוכים" ולא מקבץ עדויות של חיילים שמתחרטים על מעשיהם. הקו שמחבר בין העדויות הוא האופן שבו המלחמה משפיעה על הנפש, ולעתים גם משחיתה אותה, אבל לא בגלל מעשיו של הלוחם אלא מעצם השהייה בתוך התופת.

"הטנק כולו בוער, אז אני חושב שכולם מתים", אומר אור שנייברג, קצין שריון בן 24 מירושלים. "אני באמצע חאן-יונס, יש מחבלים בסביבה, ומה שעובר לי בראש זה שאני מעדיף שיירו בי או יחטפו אותי מאשר להישרף בתוך הטנק. אני קופץ לאדמה, ופתאום הטנק מתחיל לנסוע לכיווני. מתברר שהנהג לא איבד הכרה, גם הוא חשב שכולם מתים, הוציא ראש מתוך הפתח ולחץ על הגז כדי לברוח משם.

"אני שוכב על הרצפה, קולט שהטנק עומד לעלות עלי עם הזחל השמאלי, אבל אין לי זמן לעמוד אז אני מגלגל את עצמי למקום שבו יעבור עוד רגע מרכז הטנק. הטנק נותן לי מכה בראש, ואני ממשיך לשכב בזמן שהוא עובר מעלי ונוסע משם. אני בלי נשק, פצוע, שחור כולי מפיח, האצבעות שרופות וכל הבשר בחוץ. אני בן אדם שמתעלף מבדיקת דם, אבל עכשיו זה לא מזיז לי ואני נעזר באצבעות האלה כדי לעמוד. לא כואב לי כלום ואני מתחיל לרוץ לכיוון האזור שבו נמצא הגדוד". את ההמשך כדאי לקרוא במקור, יחד עם שאר העדויות.

חיילים ישראלים באזור הגבול עם רצועת עזה, החודש (צילום: חיים גולדברג)

הראיון עם חוקרת הטראומה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" הוא חלק מסדרת שיחות עם אנשי מחקר שנושאת את הכותרת "עוד לא אבדה אופטימיותנו". אחד המרואיינים האחרים הוא ד"ר יואב הלר, חוקר שואה ויו"ר תנועת "הרבעון הרביעי". "אנחנו באירוע ענק, אבל הוא לא שואה", הוא אומר לפויר.

"ככל שתעצים את תודעת השואה מתעצמת התגובה התודעתית. תודעת מצור כזו מייצרת פסיכולוגיה אצל עמים. יש סכנה שזה ימשוך למקומות של לאומנות, שנאת זרים, אלימות. זה קרה לעמים בעבר. אני חושב שזה צריך למשוך אותנו למקומות ציוניים, לאומיים, למקום של אמונה בצדקת הדרך, אבל צריך לנהל איזון עדין בין התקפיות ונחישות בצדקת הדרך לבין זליגה למדינה לאומנית, נחשלת".

הלר מרחיב: "קח את מה שקרה אחרי השואה: הנקמה היתה לבנות מדינה ולעשות ילדים. נלחמים על בנייה. מיד אחרי חורבן בית שני רבן יוחנן בן-זכאי כבר מבקש את יבנה וחכמיה ובונה יהדות מחדש. העלייה השנייה יוצאת מפוגרום קישינב. מעולם לא תיעלנו את האנרגיות שלנו להרס של אחר, נלחמנו כשהיה צריך, אבל האנרגיה צריכה להיות לכיוון בנייה. צריך לקבל השראה מההיסטוריה. את המלחמות צריך להילחם. ויהיו עוד, אבל הנקמה צריכה להיות עוטף גדול פי שניים ומדינה מלוכדת. השאלה אם נצליח לתפוס את עצמנו בידיים. בנייה או הרס אחד של השני".

פויר מציין שנושא המחקר המרכזי של הלר הוא "הרשע המוחלט". "הגדרת הרשע היא: כל מי שהגאולה שלו זה המוות שלך הוא רשע. למה? כי אין לך מה לעשות כדי שהוא ישנה את דעתו", אומר החוקר. "הדוגמה הכי קיצונית היא איראן. האם יש פעולה שישראל יכולה לעשות כדי לרצות את איראן, או את חמאס? כלום, מלבד למות. על זה אני אומר, בוקר טוב. יש ישויות שרוצות להשמיד אותנו.

"יש פה מלחמה נגד הרשע ורשע אף פעם לא נעצר. אני חושב שהסיפור של מהו הרשע צריך להיות חלק מהתודעה, קודם כל שלנו לגבי עצמנו, וגם של מה שאנחנו אומרים לעולם. הטקסט הכי חשוב על רשע היתה שיחת הטלפון של המחבל שמתקשר להוריו ומספר שרצח עשרה, והוריו מברכים אותו, רוצים עוד.

"כחוקר של רשע, אני תקיף מאוד – אין דרך אחרת מלבד מלחמה. יש כוחות שרוצים להשמיד אותנו. חשוב שנהיה עם ביקורת עצמית חריפה אבל עד לנקודה שמבינים שמול רשע נלחמים עד הסוף, צ'רצ'יל הבין את זה. אם לא נילחם בהם לא יהיה פה שלום לעולם".

אור שנייברג, קצין השריון שהעדות שלו פותחת את הפרויקט של "מוסף הארץ", חותם אותה בחטיבה שמקבלת את הכותרת "חזרתי להיות נאצי": "היו לי פגיעות רב-מערכתיות, והייתי מאושפז במשך חודש וחצי. אני פעיל מאוד פוליטית מהצד השמאלי של המפה, אז אני רגיל בעיקר לקבל נאצות. בבית-החולים פתאום נערי גבעות הגיעו לחזק את הפצועים ודיברו אלי בכבוד.

"האחדות שכולם מדברים עליה היתה בשיאה כשהייתי פצוע. אבל מרגע שהשתחררתי וחזרתי להפגנות, היחס השתנה ב-180 מעלות. היום אני שוב מקבל איומים על חיי, קוראים לי נאצי וגם 'מחבל שהוא יותר גרוע מחמאס'. אותם אנשים שלפני רגע אמרו לי כל הכבוד מאיימים עכשיו לשבור לי את העצמות. מבחינתי, הלחימה בעזה והמאבק על הדמוקרטיה נובעים מאותו שריר פטריוטי".

דה-נאציפיקציה

ד"ר מיכאל מילשטיין כותב היום ב"מוסף לשבת" על "דה-נאציפיקציה" של רצועת עזה. חומר הגלם שלו הוא עדויותיהם של אנשי חמאס שנתפסו ונחקרו, ובניגוד לחוקרים האחרים שמתראיינים במוסף – הוא דווקא לא אופטימי. "היינו 24 ימים במנהרה. המטרה היתה להילחם בצבא, בעיקר להציב מארבים. לחכות לחיילים. לירות בהם ולהרוג אותם. היו לנו רובי קלצ'ניקוב, רימוני רסס, כלי נ"ט, מטעני חבלה ומקלע נגב", הוא מצטט פלסטיני בשם יונס חאלד אבו-מאדי, "פעיל מערך ההנדסה של הנוחבה מחאן-יונס".

"במנהרה היו תנאי מוות שאי-אפשר לחיות בהם. מחסור באוכל, בשתייה ובחמצן. בכל הפגזה השתחרר גם גז במקום שהוא אטום כמעט לגמרי. כשמישהו מת, המנהרה התמלאה ריח רע וזבובים", אמר אבו-מאדי לחוקריו.

"בחקירות אנשי חמאס, ובהתנהלות הארגון בכלל, ניכרים תעתועים מניפולטיביים רוויים בהכחשה עצמית. אנשי חמאס מתארים את עצמם כמוסריים וכמי שלא מסוגלים לבצע פשעי מלחמה, בוודאי לא עבירות בעלות אופי מיני המנוגד לערכי האסלאם", כותב מילשטיין, ומציג ציטוטים של מפקד נוחבה ושר לשעבר בממשלת חמאס שטענו כך במהלך חקירותיהם.

"חקירות אנשי הנוחבה מהוות תזכורת לקושי לממש דה-רדיקליזציה בקרב הפלסטינים, יעד שמעלים בכירים רבים בישראל", הוא חורץ. "כפי שעולה מסקרי דעת קהל פלסטיניים, הציבור – ולא רק בעזה – תומך בחלקו הגדול בחמאס, מקדש את המאבק המזוין ומכחיש את טבח 7 באוקטובר. כדי שתתבצע 'דה-נאציפיקציה' כמו בגרמניה אחרי 1945, קיים צורך בשאיפה לשינוי שנובעת מחשבון נפש לאומי, ולא בעקבות לחץ חיצוני כפי שניסו האמריקאים ללא הצלחה בעיראק ובאפגניסטן – דבר שכרגע לא ניתן לאתר בקרב הפלסטינים".

ב"מוסף הארץ" מראיינת השבוע איילת שני את ההיסטוריונית רעות הררי, שחולקת עמה מקרה היסטורי של דה-רדיקליזציה שהצליחה – המקרה של יפן החרבה ומוכת הרעב בתום מלחמת העולם השנייה. "המנצחים פוגשים את האוכלוסייה כשהיא כבר על הברכיים. אולי אפילו על הגחון. ארצות-הברית מחליטה לא לנקום, אלא לשקם", אומרת המראיינת.

"נכון, וזה די מדהים, משום שהיו זעם ושנאה, ורצון לבוא חשבון על הטראומה המחרידה של פרל הרבור", אומרת הררי. "גם המלחמה עצמה היתה ברוטלית, היא לא היתה מלחמה של צבא מול צבא. התרחשו שם זוועות שקשה להעלות על הדעת. בנוסף היתה דה-הומניזציה. זה היה גם כלפי חיילים גרמנים, למשל, אבל מול היפנים היה גם הטאץ' הגזעני.

"אפשר לראות בכל מיני פוסטרים של תעמולה מהתקופה ההיא איך האוכלוסייה היפנית, לא רק החיילים אלא גם האזרחים, מתוארים כחרקים, כקופים, כרוע מוחלט, כחוטפי נשים ומבצעי פשעי מלחמה. הם לרוב מצוירים באופן גרוטסקי, צהובים, עם שיניים בולטות. הם בכלל לא נראים כמו בני אדם".

ובכל זאת, מציינת המרואיינת, האמריקאים הצליחו להתגבר על השנאה ועל הדעות הקדומות והחליטו שהדרך למנוע מיפן להפוך למעצמה מיליטריסטית היא לשקם אותה כלכלית ולדאוג שתהיה מדינה דמוקרטית – ולעשות זאת תוך שימוש בתשתיות האזרחיות הקיימות.

"ההצדקות היו פוליטיות וסטטיסטיות. הם כל הזמן ערכו סקרים ובדיקות כדי להבין מה בדיוק מצב הרעב ביפן", אומרת ההיסטוריונית. "אגב, דווקא משום שהמצב היה כל-כך חמור, הסיוע האמריקאי נתפס בעיני היפנים כסוג של ישועה וסייע, במידה מסוימת, גם לקירוב הלבבות וגם להרגעת הפחד הנורא שיפנים רבים חשו לקראת כניסת הכוחות האמריקאיים. בתמונות הידועות מתקופת הכיבוש אפשר לראות חיילים אמריקאים נותנים שוקולד לילדים יפנים קטנים וצנומים. [...]

"אחד הדברים החשובים ביותר בעיני היה שמערכת החינוך עברה שינוי דרמטי. הסתמכו שוב על תשתיות קיימות, אבל שינו את התכנים. ממש ישבו עם ספרי הלימוד, מחקו את כל האזכורים של מלחמה, צבא, קיסרות, אימפריה, והכניסו תכנים ודוגמאות דמוקרטיות, זכויות אדם, זכויות אזרח, שלום – המטרה היתה לבנות דור שבטווח הארוך לא ישאף למלחמה. [...]

"הם החזירו את חופש הביטוי וחופש העיתונות, הסירו את הצנזורה שהיתה במלחמה אבל הכניסו צנזורה חדשה, שנועדה למנוע את החזרה של התכנים המיליטריסטיים, או תכנים שעלולים לסכן את היציבות של מערך הכיבוש. אסור היה לכתוב על פצצות האטום, למשל".

עזה מוזכרת בראיון רק פעם אחת, ובחטף. "יש קווי דמיון בין הסיטואציה הזו לבין מה שאנחנו רואים היום בעזה, אבל צריך קודם כל לזכור שיפן מעולם לא היתה תחת כיבוש. לא היתה הטראומה הזו", אומרת ההיסטוריונית. "מה גם שליפן היו מורשת דמוקרטית ותשתיות עצמאיות, כלכליות ותעשייתיות, שאפשר היה לבנות עליהן".

ניהול המלחמה

"הדילמה: בין עסקת חטופים לכניסה לרפיח", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "על רקע הכניסה המתקרבת למעוז חמאס האחרון, הקבינט נתן מנדט לצוות המשא-ומתן לדון במתווה החדש לעסקת החטופים בחסות מצרית: שחרור 33 חטופים, בהם חיילות, מבוגרים וחולים", נמסר בכותרת המשנה. "מחפשים פריצת דרך", מסכמת הכותרת הראשית של "מעריב".

"לאחר שבועות ארוכים של דשדוש, דברים משתנים בחזית עזה, והם דורשים תשומת לב", כותב נחום ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות", שמקבל הפניה בולטת בשער העיתון. "קבלנים מקומיים מכשירים את השטח בין חאן-יונס לרפיח, מחוף הים מזרחה, לארבע ערי אוהלים. המימון בא מארגוני סיוע בינלאומיים. ישראל מתחה לשם קו מים.

"במובן מסוים, חלום ההתיישבות בגוש קטיף, שצץ ועלה מחדש בתחילת המלחמה, מתגשם לנגד עינינו: מהחוף היפהפה, עטור הדקלים, של המוואסי, מהמלון של נווה-דקלים, דרך גן-אור ובדולח ומורג ועצמונה, אולי גם דרך היישובים נווה-דקלים וגני-טל, הגוש יחזור לחיים.

"זאת התוכנית. בצבא מעריכים שהעברת האוכלוסייה, מה שנקרא בלעז 'טרנספר', תדרוש בין עשרה לעשרים יום. לקראת המעבר תורחב התשתית הרפואית: בתי-החולים הקיימים יחוזקו, ולצדם יוקמו בתי-חולים שדה. ספינות של פיקוד המרכז האמריקאי יבנו בים, מול הפתח המערבי של מסדרון נצרים, מזח ארוך שיאפשר עגינה של ספינות. הוא ייבנה לצד המזח הקטן שבנו שם הפלסטינים. צה"ל יאבטח את הבנייה.

"עוד חודש וחצי יידרשו למיטוט שלושת גדודי חמאס שמוצבים ברפיח. חמאס ייעלם כצבא אבל ימשיך להתקיים כגורם טרור וכגורם שלטוני. הקבלנים המקומיים הם רק קבלנים. ישראל מסרבת בינתיים לאפשר התבססות של שדרת ניהול פלסטינית. אין שום ביטחון שסינוואר יחוסל או ייתפס או יברח לסיני. ייתכן שימשיך לפעול ברשת התת-קרקעית, בין חאן-יונס לרפיח".

"עדיין לא נקבע מועד לפעולה ברפיח", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום". בכותרת הגג מפנים אצבע מאשימה לראש הממשלה: "צה"ל הציג תוכניות שאושרו, מילואים גויסו – ורה"מ נתניהו בולם". בעמודי החדשות מדווחים שחר קליימן ולילך שובל שעשרות אלפי פלסטינים כבר יצאו מרפיח.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בשולי מסיבת עיתונאים שכינס לפני אשפוזו לצורך ניתוח בקע. ירושלים, לפני כחודש (צילום: מארק ישראל סלם)

"נתניהו כבר הבטיח מיליון פעם שזה אוטוטו קורה. בפועל, נכון לאתמול לא ניתנה לצה"ל הפקודה", כותב יואב לימור במוסף הפוליטי, בטור שממנו נגזרה הכותרת הראשית של החינמון. "כן, אני יודע, הוא אמר שניתנה, אבל העובדות אחרות: צה"ל הציג תוכניות, שאושרו, גם גויסו מילואים כדי להתכונן, אבל 'פעל' אין.

"ולמה חשוב ה'פעל'? כי קודם שצה"ל נכנס לרפיח צריך להוציא משם 1.4 מיליון פליטים. זה ייקח שבועיים-שלושה. רק אחר כך צה"ל יוכל לפעול בעיר באמת כפי שעשה בחלקים האחרים של הרצועה. ולמה נתניהו לא נותן את ה'פעל'? כי מנגד עומד העולם, ובראשו ארצות-הברית, שעבורו רפיח הפכה לסמל, באדיבותו של נתניהו שהפך אותה לסמל. והאמת היא שזה סמל על פארש, שנזקו כעת רב על תועלתו, משום שהוא רק יגביר את בידודה של ישראל ואת השנאה כלפיה, ולא יניב באמת ניצחון מוחלט ובטח שלא את החטופים ואת הנהגת חמאס".

עמוס הראל, ב"הארץ", מצטרף לניתוח. "האמריקאים לא השתכנעו בצדקת הפעולה ברפיח והצבא עוד לא קיבל אישור מהקבינט להתחיל לפנות בכוח אוכלוסייה אזרחית מהעיר", הוא כותב.

"לישראל אין פתרון לסוגיית החטופים, פרט להסכם. מי שאומר אחרת, הוא תמים או שרלטן", כותב יואב לימור. "אחרי 205 ימים אפשר לקבוע בוודאות שהלחץ הצבאי לא הניב את התוצאה המקווה. עובדה, צה"ל ישב על העורק הראשי של חמאס בחאן-יונס, חפר וחפר, ולא הביא את החטופים וגם לא את הנהגת חמאס.

"עכשיו טוענים שזה יקרה ברפיח. אשרי המאמין. סביר יותר שמה שלא קרה עד היום, גם לא יקרה מחר. ישראל תילחם בחטיבה החמישית והאחרונה של חמאס ותכריע אותה באופן מלא או חלקי, אבל החטופים יישארו שם – אלה מביניהם שיישארו בחיים. וכאשר הכוחות ייצאו מרפיח, ישראל תשוב לאותה הדילמה שבה היא נתונה כעת: איך מחזירים אותם הביתה.

"לישראל היו ארבעה קלפים מרכזיים ביד: סיוע הומניטרי, לחימה, ביתור הרצועה והשהייה בעזה. את השניים הראשונים נתנה בחינם, מבלי שקיבלה עבורם תמורה. הסיוע ההומניטרי גדל לכ-500 משאיות ביום, והלחימה הופסקה כמעט לחלוטין. במקום להוון את הכנסת המשאיות ואת יציאת הכוחות מחאן-יונס להישג בסוגיית החטופים, הן פשוט קרו".

פלסטינים מפנים הריסות של בניין שהופגז על-ידי צה"ל ברפיח בחיפוש אחר גופות, השבוע (צילום: עבד רחים חטיב)

"ממשלת ישראל לא מנהלת את עניינם של החטופים, בדיוק כפי שהיא לא באמת מנהלת את המלחמה: היא מתנהלת בתוכה בלי מצפן ובלי יעד. במקום לנווט את הספינה לחוף מבטחים, היא מקרבת אותה – את כולנו – אל שרטון", הוא כותב.

"בכיר אמריקאי: ההצעה שעל השולחן עונה כמעט על כל דרישות חמאס; צוות מצרי יבוא לישראל", נמסר בכותרת שנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ". "נדמה כי הנהגת חמאס נחושה להמשיך ולשהות מתחת לאדמה יחד עם החטופים, אטומה לחלוטין לתנאים שאיתם מתמודדים תושבי הרצועה שחיים מעל פני האדמה", אומר אותו בכיר. חמשת הכתבים שחתומים על הדיווח מציינים שהמקור האנונימי מטיל את האחריות לכשלון השיחות על חמאס, אבל עם כוכבית: "לו הייתי עונה על השאלה הזאת לפני שישה שבועות ייתכן שהתשובה היתה אחרת".

עמוס הראל, באותו עיתון, מתאר את אחת ההצעות שעומדות על הפרק אך מציע לקוראים לא לטפח תקוות: "למהלך כזה יהיו גם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת בזירה הפנימית בארץ. הפסקת אש ממושכת תוביל כנראה לפרישה של מפלגות הימין הקיצוני מהממשלה, לחידוש הדרישות להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולפירוק הקואליציה. נתניהו יצטרך להודות, לפחות בעקיפין, שלא עמד במטרות המלחמה. כיוון שמהלכים כאלה מתנגשים עם מטרת העל שלו – הישרדות בשלטון ועיכוב משפטו הפלילי – קשה לראות כיצד הם מתממשים".

קו המשווה

בארבעת היומונים מדפיסים בשער את תמונתו של נשיא ארצות-הברית ג'ו ביידן עם אביגיל עידן, פדוית השבי בת הארבע שהוריה סמדר ורועי, צלם ynet, נרצחו ב-7 באוקטובר בקיבוץ כפר-עזה. ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" זוהי התמונה הגדולה והבולטת ביותר בעמוד השער. בתמונה המרכזית של "ישראל היום" נראה טנק שועט. הילדה והנשיא – שהמו"לית מרים אדלסון תרמה מאות מיליוני דולרים כדי להמליך את יריבו, דונלד טראמפ – נדחקים למטה. גם ב"מעריב".

נשיא ארצות-הברית, ג'ו ביידן, עם הילדה אביגיל עידן בחדר הסגלגל (צילום: הבית הלבן)

מאחורי החומות והגדרות

"נתניהו אישר: ביקורים למחבלי הנוחבה בכלא", מדווח איתמר אייכנר בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות". בעיתון קושרים את ההחלטה ללחץ בריטי שעליו דווח בחודש שעבר: איום לעצור את משלוחי הנשק אם ישראל תתעקש למנוע ביקורים. המונח "ביקורים" מתעתע. מי שיקראו את הידיעה יגלו שלא מדובר במפגש עם בני משפחה או אפילו נציגים של הרשות הפלסטינית, אלא באישור ישראלי להכניס לבתי-הכלא משלחות זעירות שיורכבו מ"שופט ישראלי ושני משקיפים זרים".

המונח המדויק יותר הוא "ביקורת", אבל כל פרח דסקים יידע להסביר ש"ביקורת" לא מעורר קמצוץ מהאמוציות של "ביקורים" – ואם כבר מדפיסים את השם "נתניהו" בכותרת, כדאי שזה יכאב.

אייכנר, הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", מציין שה"ביקורים" נדרשים כדי להדוף טענות ש"פורסמו בעולם" על כך שישראל "מתעללת" (המרכאות במקור) באסירים. אייכנר לא מציין שלא מדובר רק בטענות של אנשים זרים שמעולם לא דרכו כאן, אלא גם על דיווחים עיתונאיים מישראל שנסמכים על עדויות מבפנים של אנשי צוות ישראלים.

העיתונאי ועורכיו היו יכולים להגיש לקוראים שלהם תמצית מהדיווחים הללו ולטעון שמה שאחרים מכנים "התעללות" הוא בעצם "לחץ פיזי מתון" שנובע מצורכי החקירה, או שהתנאים הקשים הם קלף מיקוח במשא-ומתן על גורל החטופים. הם היו יכולים אפילו לטעון שאף מאסר אינו קייטנה ולפיכך ברור שהאסירים יחוו זאת כהתעללות. במקום זה, הם העדיפו לפקפק בעצם הטענה שיש בעיה עם תנאי הכליאה של הטרוריסטים.

"עציר מינהלי ששוחרר מקציעות מתאר שגרה: מכות, עינויים, התעללות מינית", מודיעה כותרת גדולה שנדפסת במחצית התחתונה של שער "הארץ". הקוראים מופנים ל"אזור הדמדומים", מדורם של גדעון לוי ואלכס ליבק. העציר שעומד במרכז הכתבה אינו מחבל נוחבה ואינו תושב הרצועה, אבל הוא כן איש חמאס. לוי, שהסתייע בתחקירני ארגון בצלם, מציין ששמו עאמר אבו-הליל, תושב העיירה דורא שבגדה המערבית. הוא נעצר לפני 7 באוקטובר, בנסיבות אחרות.

שעות אחדות לאחר תחילת הטבח, כותב לוי, חל שינוי לרעה בתנאי הכליאה. "בצהריים, הוא אומר, הגיעו הסוהרים והחרימו את כל הטלוויזיות, מקלטי הרדיו והסלולריים המוברחים. למחרת בבוקר כבר לא פתחו את דלתות התאים. ב-9 באוקטובר החלו הכבילות, המכות וההתעללויות. ב-15 באוקטובר נכנסו לכלא כוחות גדולים והחרימו את כל הציוד האישי בתאים, כולל שעונים ואפילו את הטבעת שענד אבו-הליל, שהיתה שייכת לאביו המנוח.

"מאותו יום החלו 192 הימים שבהם לא יכול היה להחליף את בגדיו. התא שהיה מיועד לחמישה אסירים הפך לתא ל-20 ואחר-כך ל-15 ובאחרונה ל-10. הרוב ישנו על הרצפה. ב-26.10 שוב פשטו כוחות גדולים של יחידת כתר של שב"ס, מלווים בכלבים, אחד מהם בלא רסן. הכלבים והסוהרים השתוללו והיכו והאסירים צרחו. כל הכלא נתקף פחד מהצעקות, מספר אבו-הליל. הקירות התמלאו בדם של האסירים. 'אתם חמאס, אתם דאע"ש', אמר לדבריו אחד הסוהרים, 'אנסתם, רצחתם, חטפתם ועכשיו הגיע יומכם'. המכות היו קשות, האסירים היו כבולים.

"המכות הפכו יומיומיות. מדי פעם דרשו מהם הסוהרים לנשק את דגל ישראל ולדקלם: 'עם ישראל חי'. הם גם הצטוו לקלל את הנביא מוחמד. הקריאה לתפילות בתאים נאסרה. [...] ב-29 באוקטובר הפסיקו את אספקת המים הזורמים לתאים. מים היו רק בין השעות 14:00 ל-15:30 אחר הצהריים, אבל בחדר היה רק בקבוק אחד שבו ניתן היה לאגור מים ליממה, לעשרה אסירים, כולל לשירותים שנמצאים בתוך החדר.

"דלתות השירותים נעקרו ממקומן במלחמה בידי הסוהרים, והאסירים היו מכסים עצמם בשמיכה כשעשו את צרכיהם. הם השתדלו להתאפק במשך היממה עד שעת אספקת המים, כדי שהחדר לא יצחין. בזמן אספקת המים הקציבו חמש דקות לכל אחד מהם בשירותים. חומרי ניקוי לא היו והם ניקו את השירותים והרצפה בידיים חשופות או במעט השמפו שחולק להם. חשמל לא היה כלל. ארוחת הצהריים כללה כוסית קטנה של יוגורט, שתי נקניקיות קטנות וחצי מבושלות, ושבע פרוסות לחם. בערב קיבלו קערה קטנה של אורז. לפעמים הסוהרים זרקו את האוכל על הרצפה.

"ב-29 באוקטובר אסירי התא ביקשו מגב לשטוף את הרצפה. המענה היה הזעקתה של יחידת האימים כתר לתא. 'עכשיו תהיו כמו כלבים', פקדו עליהם הסוהרים. הם נכבלו באזיקוני פלסטיק מאחורי הגב, לנוע בלאו הכי היה מותר רק כשפלג הגוף העליון כפוף קדימה, והם נלקחו בזה אחר זה למטבח. במטבח הפשיטו אותם וציוו עליהם לשכב זה על גופו של זה, ערימה של עשרה אסירים עירומים. אבו-הליל היה האחרון. ואז החלו להכותם באלות. ירקו עליהם.

"בשלב מסוים הביא אחד הסוהרים גזרים והחל לתחוב אותם לפי הטבעת של אבו-הליל ולאלה של עוד כמה אסירים, לא לכולם. עכשיו אבו-הליל משפיל מבטו ושפעת המילים שלו מאטה לפתע. מביך אותו לספר על כך. אחר-כך רכנו עליהם הכלבים ותקפו אותם".

אפשר וכדאי להטיל ספק בעדות של איש חמאס שאולי דובר אמת ואולי משקר, אבל באקלים התקשורתי בישראל כיום – איש אפילו לא יטרח לערוך ללוי ולתחקירני בצלם בדיקת עובדות. הזהות המגויסת של העיתונאי והמדור, ושל בצלם – ארגון שבאופן מביך התפתל אפילו סביב הניסיון לתאר את זוועות טבח 7 באוקטובר, עוד לפני התגובה הישראלית האגרסיבית – הופכת את העדות הקשה לכזו שאפילו לא טורחים להתייחס אליה. זמזום מציק שהציבוריות הישראלית מנפנפת מעליה כאילו היה תעמולת אויב, ובעצם אפילו זה לא.

יש גם עדויות נוספות כמובן. בחודש שעבר חשפה כתבת "הארץ" הגר שיזף כי לפחות 27 אסירים עזתים מתו בנסיבות עלומות בזמן שהוחזקו במתקני כליאה ישראליים. בהמשך חשפה (עם מיכאל האוזר-טוב) מכתב של רופא שהתריע על התנאים הקשים במתקן הכליאה בבסיס שדה תימן, כולל תופעה קבועה של קטיעת רגליים כתוצאה מאיזוק.

השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, מוקף כוחות משטרה וצוותי טלוויזיה מחוץ לבית הכנסת הגדול בירושלים, שם התקיימה שלשום הפגנה בקריאה לשחרור החטופים המוחזקים בעזה (צילום: חיים גולדברג)

ההתעלמות מהעובדות האלה, יחד עם מסגור הביקורת כעלילה, מאפשרת את ההתעללות. היא הופכת אותה לנון-אייטם, דבר מה מוזר שהעולם מצקצק לגביו וברוב צביעותו דורש תשובות. התוצאה היא התבהמות. רבים מהעצורים שמוחזקים בישראל הם מחבלים שביצעו מעשי זוועה. קשה לרחם עליהם. לעומתם, רבים מהעצורים הם עזתים שנעצרו בגלל חשד שהופרך – חלקם בכלל שהו בישראל מתוקף היתר עבודה בזמן הטבח – ושוחררו בהמשך בחזרה לרצועה.

כריכתם יחד היא ביטוי לסיסמה שהשר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, מזיע בניסיון להשאיר מאחוריו: ערבי טוב הוא ערבי מת. או לפחות עצור. ואכן, בידיעה של "ידיעות אחרונות" בן-גביר הוא זה שקוטף את הדיבידנד. בכותרת המשנה מדגישים שבן-גביר, שאחראי על שירות בתי-הסוהר, "הצביע נגד ותקף: 'המדיניות של נתניהו פוגעת בהרתעה'".

בהמשך מובאת תגובתו במלואה, כולל שימוש חריג ומשונה בגוף ראשון: "ההחלטה היום בקבינט לכפות עלי ביקורים של משקיפים זרים בבתי-הכלא שיבדקו את מצבם של מחבלים היא טעות חמורה".

אגף ההזיות

אמנון לורד, בכיר הטוראים במוסף הפוליטי של "ישראל היום", מקדיש חטיבה מטורו למתיחת קווים בין המחאה האנטי-ישראלית בקמפוסים באמריקה והמחאה נגד ממשלת נתניהו כאן, בישראל. מה חדש? עד כאן, שום דבר. לורד מזכיר קריאה של רב לסטודנטים יהודים לא להיכנס לקמפוס של אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, ומתלונן שהיא לא עוררה מספיק זעזוע. "אפילו בישראל היא מתקבלת באדישות נוכח הנרקיסיזם הקולקטיבי האלים של מפגיני קפלן, קיסריה וכביש 1", הוא קובל, ואז מוסיף עוד משהו: "נהרגו שניים במסגרת הקומבינה".

לורד לא מפרט למה הוא מתכוון, אבל כל ישראלי שצרך תקשורת בימים האחרונים יידע לחבר לבד את "כביש 1" עם האזכור של שני ההרוגים. לפני שבוע התקיימה סמוך למחלף ענבה הפגנה שבמסגרתה פעילים למען שחרור החטופים חסמו חלק מהכביש באמצעות חביות בוערות. אחרי שהלכו, שוטרים ועובדי תחזוקה הגיעו למקום כדי לפנות את החביות. נהג שעבר שם סטה בחדות ודרס למוות עובד תחזוקה ומתנדב של המשטרה שעמדו בשולי הכביש.

אמנון לורד בביתו בירושלים, 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ביקום הביביסטי מיהרו להאשים את המפגינים, תוך התעלמות מכך שהתאונה אירעה הרבה אחרי תום ההפגנה. הנהג הדורס נחקר, ונאסף גם תיעוד וידיאו ממצלמות הדרך. בהמשך דווח בעיתונות שהסיבה לתאונה היא ככל הנראה התעסקות של הנהג ברדיו או בטלפון, שגרמה לו לסטות מהנתיב השלישי אל שולי הדרך. המפגינים אף טענו שהם נוהגים לאסוף את הציוד בתום כל אירוע – אך במקרה זה התבקשו על-ידי המשטרה להשאירו שם, ולפנות את הכביש.

עבור לורד, הפרטים האלה לא מעניינים. הוא היה יכול להסתפק בטענה שהמפגינים אשמים מעצם זה שאם לא היו חוסמים את הכביש, לא היה צורך לפנות את החביות. אבל לא. לורד מתבונן על הסיטואציה ורואה "קומבינה" שבה מעורבים הדמונים הקבועים שמאכלסים את דמיונו. הרושם שנוצר הוא שלדעתו בעצם לא מדובר בתאונה. עורכיו מספיק זהירים כדי לא להניח לו לכתוב זאת במפורש, אבל לא ברור מה יותר גרוע: לתת ללורד להעלות על הכתב את הזיותיו במלוא מופרכותן, וכך לאפשר לקורא להבין מול מה הוא עומד – או לטשטש את ההסתה הקונספירטיבית ולתת לה כסות כוזבת של אמינות.

ענייני תקשורת

חיה ותן לחיות. כתבת השער של "שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום", היא ראיון עם צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים של חדשות 13. "אני לא יכול לומר שאני לא מבין את מי שמרגיש פחות נוח עם הערוץ כיום", הוא אומר למראיינת, מוריה קור. "גם אני לפעמים יושב באולפנים ומרגיש שהתוכן מחליש חיילים, חד וחלק. קשה לי עם זה, אבל אל תשכחי שאני באתי מהכי חופש ביטוי, אז אני לא מבקר אף אחד ואני מאמין בחיה ותן לחיות".

קור עושה ליחזקאלי חיים קלים ולא מעמתת אותו עם כמה דיווחים מופרכים ששידר במהלך המלחמה. ובכל זאת, הראיון מעניין ומציג את המרואיין כדמות מורכבת, שנתונה בתהליך מתמשך של חשבון נפש. בשלב מסוים קור שואלת מדוע אינו עובר לערוץ 14. "לא נראה לי שערוץ 14 זה בשבילי, כי אני לא ימני אורגני. אני בא מהצד הערבי, אם תרצי", משיב יחזקאלי.

הצלם דן הדני, 2022 (צילום: משה שי)

חוש. בהמשך המוסף מראיין דויד פרץ את הצלם בן ה-100 דן הדני, שתרם את ארכיון סוכנות הצלמים שניהל לספרייה הלאומית ופתח אותו לשימוש חופשי. מהשיחה עולה שבזכות החוש העסקי שגילה בעבר, הציבור הרחב יוצא נשכר כעת. "בכנות? לאורך השנים היו צלמים טובים ממני, אבל אני ידעתי לארגן את זה טוב. הזכויות של התמונות תמיד היו עוברות אלי מכל הצלמים, וככה הצלחתי לבנות ארכיון של 2 מיליון תמונות, פילמים ונגטיבים, מכל המקורות והאירועים", הוא אומר.

זה מורכב. במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מפרסמת עטרה גרמן ראיון עם שחר גליק, כתב הדסק הפוליטי בגלי-צה"ל. חלק נרחב מהראיון עוסק ברקע המשפחתי של גליק: אביו הוא חבר-הכנסת לשעבר יהודה גליק, ששרד נסיון התנקשות. שחר גליק, שהיה אז נער, מספר בפתיחות שאביו אמנם ניצל, אך אמו לקתה בפוסט-טראומה חמורה וכעבור שנים אחדות מתה.

הוא מספר שלמד על הירי באביו מהודעת פוש של אחד האתרים. "כשנכנסתי לבית-החולים, עוד לפני שפגשתי את המשפחה, התיישב לידי כתב של עיתון עם פנקס והתחיל לשאול אותי שאלות על חיי", הוא אומר. "אחר-כך גם ראיתי איך גופי תקשורת מפרים סיכומים איתנו, ראיתי את המניפולציות כדי להשיג מאיתנו את הראיון החושפני, הראיון הראשון עם אבא שלי כשהוא פותח את העיניים".

אחרי ששובץ לשרת בתחנה הצבאית התקשר גליק לעורך והמגיש ישי שנרב וביקש להתייעץ איתו. "הוא לא הכיר אותי. שאלתי אותו שתי שאלות: האם אפשר לשרת שם ולהישאר דתי, והאם אפשר לשרת שם ולהישאר ערכי ומוסרי? על שתי השאלות הוא ענה לי את אותה התשובה: 'אפשר, אבל זה מורכב ותלוי בך'".

ברווז עיתונאי. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" לא מתפרסם היום טורו השבועי של עמית סגל. בטור הקודם פִרסם סגל ברווז עיתונאי שלפיו במשפט המו"לים הוכח שהמשטרה השתמשה ברוגלת "פגסוס" כדי לפרוץ לטלפון של נתן אשל, איש סודו של נתניהו. בהמשך פִרסם סגל תיקון בטוויטר, אך כלל בו טענה מפוקפקת שתומכת בקונספירציית תפירת התיקים של נתניהו.

האם יתפרסם התיקון גם בעיתון? והאם במערכת יאפשרו לסגל לכלול בו מידע כוזב? התשובה, אולי, בשבוע הבא.

טיפ

"הדרך הטובה ביותר למדוד את האיכות של דוקו-דרמה ישראלית היא כמובן מבחן הפאה", מאבחן עינב שיף בטור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות". "הפאה המרושלת היא לעולם נייר לקמוס המעיד שאיש לא ייחס חשיבות גדולה במיוחד לתוכן. אם זמנכם קצר והסיפור לא פורט על נימי נפשכם, הפאה היא כלי אמין ומדויק שיעזור לכם להחליט שאפשר לעבור הלאה".