חדשות הפרובינציה

יש אנשים שמאמינים שבכל מקום אשר ילכו, ובכל מעשה שיעשו, צופה עליהם מישהו מלמעלה ומוודא שהכל ילך לפי התוכנית. במערכת "ישראל היום" יושבים אנשים שמאמינים, לפחות השבוע, שהאיש הזה הוא מיליארדר אקסצנטרי שכרת ברית פוליטית עם המו"ל שלהם, שלדון אדלסון, והדהים את העולם כשנבחר להנהיג את ארצות-הברית של אמריקה.

מאז אתמול, בגיליון שחגג את הצהרת טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל (אגב דחיית העברת השגרירות), בראש העמודים הראשונים של "ישראל היום" מתנוסס באנר מעורר הלמות לב: "Jerusalem בירת ישראל", נכתב בו על רקע דגלי ישראל וארצות-הברית, שמתנופפים כל-כך חזק עד שהכוכבים האמריקאיים משתלבים עם הפסים הכחולים שלנו. דגל ארצות-הברית שובץ בו עוד פעם אחת, לבד הפעם, בתוך האותיות USA, שהן חלק אינטגרלי (שמתם לב?) מהמלה "Jerusalem".

כדי להמחיש את החיבור בין שתי המדינות, הדגלים המשולבים הודבקו על גבי תצלום של העיר העתיקה (הכותל, כיפת הסלע), ואליו הצטרפו הכיתוב "יום ירושלים" ופורטרט של טראמפ פונה למצלמה ומסמן באגודלו את המחווה שמכונה באנגלית "Thumbs Up". פיו פעור, שיניו צחורות, ואם לעיתון היה סאונד היינו שומעים אותו אומר "תמשיכו לרוץ, ישראלים אמיצים, איי גאט יור באק".

טראמפ במעלה הכפולה הפותחת של "ישראל היום", היום

טראמפ במעלה הכפולה הפותחת של "ישראל היום", היום

עם חיזוק שכזה מהדוד הגדול מאמריקה, האם באמת אפשר היה לצפות מ"ישראל היום" ליישר קו עם כל המתחרים ולתת כותרת ראשית לחששות מפני פיגועים והתפרעויות (אלו שאירעו, ואלו שעדיין לא), נזקים דיפלומטיים ושאר מרעין בישין? ברור שלא. עם חיזוק כזה, הציווי היומי הוא להמשיך לחגוג. "אחרי הנאום: מגעים עם מדינות נוספות להכרה בירושלים", מוסרת הכותרת הראשית של החינמון, ודוחקת לצדדים את ההתפרצויות האלימות, הכוננות וירי הרקטות.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" אמנם חריגה בהשוואה לאלו של "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב", אך היא לא בלתי הגיונית. מהומות בירושלים ובשטחים וירי מהרצועה הם רעשי רקע כמעט קבועים במציאות הישראלית – תשובה אפרורית, אנטי-קליימקסית אפילו, למאורע שתואר רק אתמול כתפנית היסטורית שהשלכותיה יהדהדו לנצח, ולא רק ב"ישראל היום".

"ישראל היום" היה כמובן כלי התקשורת הבוטה מכולם ביצירת ההדהוד הזה, פועל יוצא של קרבתו לטראמפ ולנתניהו, שההצהרה היא פרי של מאמצים מתמשכים מצדו (ואולי גם מצד אדלסון). כאילו ירושלים לא היתה בירת ישראל מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת, וכאילו ישראל אינה מדינה דמוקרטית שעומדת בזכות עצמה, ב"ישראל היום" לא הסתפקו בהבעת שמחה על ההכרה המשמחת במציאות בת שבעה עשורים – והתייחסו לקביעה של נשיא המעצמה הבוחשנית כאל חותמת שרק הודות לה מה שפעם היה על תנאי הפך כעת לקבוע.

המרכיב העיקרי בעיסת האופוריה של "ישראל היום" היה טור חגיגי, ארוך ומליצי שפרסם העורך הראשי לרוחב כפולת העמודים הפותחת של העיתון. "בהחלטתך, אדוני הנשיא, נכנסת להיסטוריה בדלת הראשית", בירך בועז ביסמוט את טראמפ על גבי עמוד השער, והטעים: "מי שבנה את ירושלים זכה בחיי נצח. גם מי שהכיר בה כבירתו הנצחית של העם היהודי".

טורו של ביסמוט (וחמש תמונות שלו עם טראמפ) בכפולה הפותחת של "ישראל היום", 7.12.17

טורו של ביסמוט (וחמש תמונות שלו עם טראמפ) בכפולה הפותחת של "ישראל היום", 7.12.17

הטור עצמו נפתח בציטוט מספר ישעיהו ("למען ציון לא אחשה" וכו'), בעברית ובאנגלית, ובהמשכו מוזכר הנשיא האמריקאי שאוהב את ולדימיר פוטין וללפות איברי מין של נשים מזדמנות בנשימה אחת עם צ'רצ'יל, כורש, בלפור ודוד המלך. "ליום אחד, אני חושב, דוד המלך העניק לך אדוני הנשיא את השרביט: ליום אחד היה נדמה שטראמפ מלך ישראל", כתב ביסמוט, והוסיף סימן קריאה.

ובכל זאת, מותר להתלהב, ומחמאות אינן מלים גסות (הבוקר, למשל, מנתח אלוף בן ב"הארץ" את המהלך מזווית הראייה של נתניהו – וקובע חד-משמעית ובלי להתנצל שראש הממשלה רשם לעצמו ניצחון חשוב, ולא רק בזירת התדמיות). מה שמוזר בטור של ביסמוט אינו החנופה והמליצה, אלא קטע קצר באנגלית שנדפס בתחילת המלל, בין הציטוט מהתנ"ך לווינסטון צ'רצ'יל:

"Thank you Mr. President for this brave and historic decision. Thank you for applying your famous common sense to such a critical declaration on such a crucial issue – Jerusalem"

תקציר של ההצהרה הזאת ("תודה, אדוני הנשיא!") נדפס גם בשער, אם כי ללא אזכור "השכל הישר המפורסם" של טראמפ. ביסמוט, עיתונאי ותיק ודיפלומט לשעבר, ודאי יודע שמנהיגים אמריקאים נוהגים לקבל תקצירים מתורגמים של סיקור פעולותיהם בעיתונות הבינלאומית. מדוע אפוא בחר עורך "ישראל היום" לפנות אל טראמפ גם בשפתו, ללא תיווך? למה היה חשוב לו להתחנף אליו באופן שידגיש את העובדה שהוא רוצה שהדברים יישמעו ויופנמו?

אולי משום שחנופה היא השקעה שערכה צומח בהתאם לכמות האנשים שנחשפים אליה. אפשר להתקשר למישהו ולהגיד לו אישית שהוא ענק, שהוא כמו כורש אפילו, אבל רק כשתופסים את המיקרופון – או את מכונת הדפוס – ואומרים את זה לכל העולם, עם חתימה, עם תמונה, באנגלית – תראה כמה השקעתי, מיסטר פרזידנט – כל העולם יודע שאתה שפוט, ומושא החנופה מרוויח פי כמה ומשמין מנחת. ואז יש גם יותר סיכוי שיגמול לך, החנפן, בפירור של כוח.

את הטור של ביסמוט מאתמול היה אפשר לפטור כעוד פרק במסכת ההתרפסויות שלו בפני טראמפ, או כעוד הגזמה אופיינית מבית החינמון נטול האנדר-סטייטמנט, אלמלא היה גם הנמסיס-הסיאמי שלו מדפיס כותרת דומה. "תודה לך, הנשיא טראמפ", נכתב אתמול בגדול בראש שער "ידיעות אחרונות" – בעברית וגם באנגלית. ובכל זאת, בעיתון של משפחת מוזס מצאו פתרון יותר אלגנטי: אצלם, מי שאמר תודה בשתי השפות היה הנשיא ראובן ריבלין, מהפוליטיקאים החביבים על המערכת.

שערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", אתמול

שערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", אתמול

במקרה הזה, ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" הוא לא בסט הכלים אלא בסט האינטרסים: עם חילופי הגברי בבית הלבן פרסמו ב"ידיעות אחרונות" טור מתרפס של איתן הבר, שכינה את אובמה "מלך מלכי העולם" ובירך אותו ואת טראמפ בברכת "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום". הדברים נדפסו בעברית וגם באנגלית, ונוסחו כמעין מכתב למנהיג היוצא ולמנהיג הנכנס. מדוע לא חזרו על כך גם השבוע? אפשר לנחש שכמו שביסמוט יודע שמופע ההתבטלות שלו לא יותיר אותו בידיים ריקות, ב"ידיעות אחרונות" יודעים שטראמפ לא סופר אותם. בהתבסס על ההיסטוריה של העיתון והמשפחה השולטת בו, לא מן הנמנע שהדבר מעורר שם חרדה עמוקה.

שחיתות

ב"גלובס" מקדישים את הכותרת הראשית לגילויים חדשים על אחת מפרשיות השחיתות השלטוניות של העת האחרונה, שנדחקה מעט הצדה עם כניסתן של פרשיות טריות יותר. אסף אוני, ברלין, מביא פרטים חדשים על מייקל הרצוג, איש עסקים גרמני שחשוד במתן שוחד לאבריאל בר-יוסף וכבר עומד לדין בגרמניה בגין התפקיד שמייחסים לו בהונאה בהיקף של עשרות מיליוני יורו.

"כזכור, לפי המלצות המשטרה שפורסמו לפני כשבועיים חשוד הרצוג כי סיפק לבר-יוסף טובות הנאה והשקיע מכספו בחברה הקשורה לבתו, בתמורה לקידום מיזם עסקי שלו בתחום הגז הטבעי בוועדת צמח בשנת 2012", כותב אוני.

לדבריו, עובדת מעורבותו של הרצוג בפרשייה הגרמנית היא סקופ לא רק בישראל, אלא גם בגרמניה. "הנורמות התקשורתיות לגבי פרטיות נאשמים בגרמניה מונעות את פרסום השם המלא במדינה, אולם פרקליטו של אחד מהנאשמים האחרים בפרשה, כמו גם גורמים משפטיים גרמניים, אישרו ל'גלובס' כי מדובר בד"ר הרצוג", הוא מציין.

"לפי כלי התקשורת בברלין, שדיווחו בשנים האחרונות על המשפט כשהם מתייחסים לאיש העסקים כ'מיכאל ה.', הרצוג חשוד בכך ש'עמד בראש כנופייה' שהצליחה לקבל משמונה משקיעים פרטיים לא פחות מ-50 מיליון יורו בתמורה להבטחות לקו אשראי נדיב ולהכפלה פי עשרה של הסכום בעתיד. [...] לפי הצהרות התביעה כפי שצוטטו בתקשורת הגרמנית, החשודים השתמשו במסמכים מזויפים ממקומות שונים בעולם כדי ליצור מצג שווא של רווחים מובטחים".

ח"כ דוד ביטן לאחר חקירתו בלהב 433, 3.12.17 (צילום: רועי אלומה)

ח"כ דוד ביטן לאחר חקירתו בלהב 433, 3.12.17 (צילום: רועי אלומה)

כתבת השער של "דה-מרקר" היא פרופיל של היזם ארז מוסצ'ו, אחד השחקנים המרכזיים בפרשיית השחיתות שבה מככבים ח"כ דוד ביטן וראש עיריית ראשון-לציון, דב צור. "בראשון-לציון כולם מכירים את ארז מוסצ'ו, שבבעלותו מסעדות ופרויקטי נדל"ן, וגם כמה הסתבכויות בפלילים", מסכמת כותרת המשנה. "האם הקשרים החמים שלו עם ראש העיר הנחקר דב צור והחופשה המשותפת שלהם בסרי-לנקה סייעו לו לרכוש קרקעות במחירים נמוכים, להתחבר לפוליטיקאים בכירים וליהפך לטייקון עירוני?".

הכתב, שוקי שדה, מספק שלל פרטים על קשריו של מוסצ'ו (וחושף כי היה שותף עסקי של אליעזר פישמן), ומוסיף פרט פיקנטי: "גם שר התיירות לשעבר סטס מיסז'ניקוב (ישראל-ביתנו) העיד בפרשת השחיתות שבה נחקר על חברות עם המסעדן. בסוהו [אחת המסעדות של מוסצ'ו] נערכה ב-2010 הפגישה בין מיסז'ניקוב למפיק גיא בסר, שבה הסכים מיסז'ניקוב להעביר מיליון שקל לפסטיבל סטודנטים באילת שבו הועסקה חברתו, יולי רוט, הפרשה שבגינה עומד השר לשעבר להיכנס לכלא".

מה עושה שר לשעבר שעומד להיכנס לכלא אבל רוצה להתנקות עוד לפני ששילם את חובו לחברה? מתראיין ל"ידיעות אחרונות", הזירה העיתונאית המתבקשת לניקוי תדמיות של פוליטיקאים ממפלגתו של אביגדור ליברמן. היום מעניקים שם למיסז'ניקוב את כתבת השער של "7 ימים": ראיון גדול שמוצג כ"חשבון נפש" אך למעשה נועד לקבע בתודעה נרטיב שלפיו האיש אמנם הורשע בפלילים – אבל כל שאר הדברים שבהם נחשד לא היו ולא נבראו, וגם הפלילים הם לא בדיוק מה שעושים מהם.

"זאת היתה המעידה היחידה שלי בשירות הציבורי ובחיים היצרניים בכלל, כשתוך הפעלת שיקול דעת מוטעה הכנסתי את עצמי לניגוד עניינים", אומר מיסז'ניקוב על פרשת תקצוב הפסטיבל שבו הועסקה המאהבת שלו.

כאסמכתה לנקיון כפיו (היחסי) טוען מיסז'ניקוב כי במשך שלוש שנים דחה נסיונות לגייס אותו כעד מדינה, ולא מכחיש כי ניסו להשתמש בו גם כדי להפליל את הבוס, ליברמן. "אני נמצא בקשרים אישיים נהדרים עם יו"ר המפלגה, אביגדור ליברמן", הוא אומר עליו. כשהמראיינים, שוש מולא ועופר פטרסבורג, שואלים אותו מדוע לא הסכים להיות עד מדינה, מיסז'ניקוב משיב: "כי זאת לא הדרך שבה חונכתי – להרע למישהו אחר כדי לנסות להציל את עורי".

סטס מיסז'ניקוב על שער "7 ימים", היום

סטס מיסז'ניקוב על שער "7 ימים", היום

חוץ מלהעלות טיעונים מקוממים כמו זה שלפיו סיוע לחקירת שחיתות פוליטית היא "להרע למישהו אחר", מיסז'ניקוב עושה מאמצים כדי להציג את עצמו כקורבן. הוא ו"ידיעות אחרונות" עושים זאת לפי הספר: האיש החזק שניצל לרעה את מעמדו מתואר ככוכב שביט פוליטי שבגלל טעות אחת שעשה בהיסח דעת נקלע למערבולת של סבל, מצוקה כלכלית וחברתית ואף בריאות מעורערת. את עבירת המרמה והפרת האמונים שבה הורשע הוא מכנה "עבירת ניגוד עניינים", ואת הודאתו הוא מתאר כלקיחת אחריות שבכלל נועדה "לשמש דוגמה לאחרים בתחום המינהל התקין" – לא פחות. הוא אפילו מדקלם את קלישאת המצליחנים שהתרסקו וקובל על תופעת השמחה לאיד שפשתה בישראל.

ב"ידיעות אחרונות" משתפים פעולה עם הקביעות המופרכות והאינטרסנטיות של המרואיין, ולא מאתגרים אותן יותר מדי. במקום להתעמק בשחיתות הכלכלית, חלק ניכר מהראיון מוקדש בכלל לטענות על צריכה מופרזת של אלכוהול וסמים. מיסז'ניקוב מכחיש את הפרסומים בתוקף, במיוחד את אלו על הקוקאין: לדבריו, מעולם לא צרך סמים, "גם לא גראס". ברוח התקופה, הוא (או יועץ התקשורת שלו) מגייס לעזרתו גם את פוליטיקת הזהויות. "מה, לרבין כראש ממשלה מותר לשתות ולי אסור? למה, כי קוראים לי מיסז'ניקוב?", קובל העבריין. בעיתון מתמסרים להסחת הדעת ומדפיסים את דבריו בכותרת. עוד יום של עיתונאות מושחתת בעיתון של המדינה.

מהנעשה ב"ידיעות אחרונות"

הפטרון של מיסז'ניקוב, שהשר לשעבר מדגיש שהוא "חף מפשע" שסבל מעינוי דין, זוכה מ"ידיעות אחרונות" גם לידיעה יחצנית גדולה שנדפסת בעמודי החדשות. "פרסום ראשון: נסללה הדרך להעלאת קצבאות הזקנה למעוטי יכולת", מדווח תלם יהב. בכותרת המשנה מובהר כי "ישראל-ביתנו גייסה את הכספים" – פרט שמודגש גם בהפניית השער. תצלום מחויך של אביגדור ליברמן נדפס בראש הכתבה.

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל)

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל)

דמות פוליטית אחרת שמקבלת היום מ"ידיעות אחרונות" יחסי-ציבור היא דני דנון, השגריר באו"ם, שעלה לאחרונה לכותרות בעקבות תחקיר של חברת החדשות שחשף "מנגנון לחלוקת משכורות ותפקידים לעשרות פעילי ליכוד וקרוביהם בתמורה לתמיכה פוליטית" (השבוע פורסם על פתיחה בבדיקה פלילית). הכתב המדיני, איתמר אייכנר, מדווח לקוראים כי דנון יזם "דיון מיוחד של מועצת הביטחון" ואמר ש"נמשיך לפעול בכל האמצעים".

לצד השירותים שמעניק העיתון למפלגה המושחתת של ליברמן, הוא ממשיך את הסיקור הביקורתי של פרשיות השחיתות שנקשרות לבנימין נתניהו. במוסף הפוליטי אמנם מבליטים השבוע את העיסוק בהצהרה של טראמפ, אבל מקצים גם משאבים מערכתיים לא מבוטלים לסיקור פרשיית ראשון-לציון, שמקבלת כתבה מקיפה (עודד שלום ומאיר תורג'מן) על מערכות הקשרים של החשודים ומקורביהם.

כתבת מגזין אחרת עוסקת בפעילי מחאת פתח-תקווה (שבינתיים נדדה לתל-אביב). הכתב, נבו זיו, מראיין את מני נפתלי וכמה מעמיתיו, ובהם גם אלדד יניב. בעבר טען יניב שכלי התקשורת של קבוצת "ידיעות אחרונות" מחרימים אותו בעקבות הביקורת החריפה שמתח על ארנון מוזס, בין היתר בסרטונים שצילם כחלק מקמפיין הבחירות של מפלגת ארץ-חדשה. מאז עברו חמש שנים, ויניב ו"ידיעות אחרונות" מצאו אויב משותף שאיפשר להם לשכוח את לכלוכי העבר.

נחום ברנע, באותו מוסף, מקדיש את רוב הטור השבועי שלו לראש אגף החקירות הפורש מני יצחקי ולחקירות הבולטות שעליהן פיקד. "בעוד שבועות אחדים תצא מלהב 433 פרשה נוספת, עוד תיק שימלא את טורי העיתונים וחדשות הטלוויזיה ויטריד את מנוחתם של הישראלים", מבטיח ברנע, אך לא מסביר מדוע אינו חושף זאת בעצמו כבר כעת, או איזה ערך יש להתפארות בכך שהוא יודע משהו שאתם לא יודעים.

מהנעשה ב"ישראל היום"

בעוד מערכת "ידיעות אחרונות" עסוקה במתן שירותים עיתונאיים לליברמן, ב"ישראל היום" עושים מאמץ מיוחד כדי להצניע את הפרשה שבה הסתבך יד ימינו של נתניהו, דוד ביטן. הדיווח החדשותי על ההתפתחויות האחרונות בפרשת ראשון-לציון נדחק לידיעת טור צד בעמוד 13. במוסף הפוליטי מקדישים לה שתי כתבות בנות עמוד שבשתיהן לא מצאו לנכון לשבץ את תצלומו של ביטן. בראשונה מבין השתיים, שעליה חתום כתב המשטרה איציק סבן, מודגש שהמעשים המיוחסים לביטן בוצעו לפני כניסתו לכנסת (והתקרבותו לנתניהו) – ובלי להתייחס לדיווחים שגרסו אחרת.

רוב הטור של סבן עוסק בכלל בפרשיות שחיתות שהתגלו ברשויות מקומיות אחרות ובבעיות המבניות שגורמות לעיריות ולמועצות לטבוע בשחיתות. העורך הכלכלי של החינמון, ערן בר-טל, חתום על טור שמסביר גם הוא כי "הבעיה היא בפרצה, לא בגנב התורן".

מתי טוכפלד, בטורו השבועי (שדווקא כולל תצלום גדול של ביטן), מתגייס לנסיונות הטלת הדופי בחוקרים. "זה לא רק זימונו הפתאומי של דוד ביטן לחקירה, ואפילו לא רק הטיימינג הבעייתי – יום לפני ההצבעה על חוק ההמלצות בכנסת, שעוררו חשד כי אין מדובר בחקירה תמימה ככל החקירות", כותב טוכפלד, ומוסיף קביעה שתמיד מגוחך לשמוע מעיתונאי: לדבריו, החשד ש"אין מדובר בחקירה תמימה" מתחזק לנוכח ההדלפות מתוכה.

"לאחרונה אנחנו נאלצים לשוב ולדון בסוגיית העיתוי. עוד לפני (ולפעמים במקום) שמדברים על הדברים, מדברים על העיתוי שלהם – והעיתוי אף פעם לא נכון, נכון? זה לא נראה לו העיתוי של החקיקה, ההוא לא בא לו טוב העיתוי של החקירה וזה לא מוצא חן בעיניו העיתוי של הפרסום. פוליטיקאים מטיחים בעיתוי עלבונות כמו 'אומלל' וחוזרים ואומרים שהוא 'לא מקרי'", כותב דרור פויר בטורו הקבוע במוסף "G" של "גלובס".

"אני מבין שהעיתוי לא תמיד נוח לכם, רבותי, אבל אנא מכם, נסו להבין שגם לי ולאחרים לא היה ממש נוח עם העיתוי של השחיתויות, הפרשות והתיקים שאתם או חבריכם נחקרים עליהם מבוקר עד ערב; העיתוי שנבחר לכל אלה היה ממש לא טוב מבחינתי ומבחינת ישראלים אחרים. אומלל אפילו. סביר להניח שלפחות חלק מהפעולות הנ"ל נעשו, לכאורה, בזמן שצריך היה לקחת החלטות חשובות יותר, או לפחות הגונות יותר, הנוגעות לנו, לבטחוננו ולרווחתנו. סביר עוד להניח שחלק מהן נעשו על זמננו ועל חשבוננו. חבל שלא באתם להתייעץ קודם, היינו מסבירים לכם שעכשיו (ו/או אף פעם) זה לא עיתוי מתאים להפרת אמונים".

איפכא

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח איתמר אייכנר כי "במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ שוברים את הראש בימים אלה כיצד ייראה העפיפון הלאומי של ישראל". הכתב המדיני הוותיק מדגיש כי "לא מדובר בבדיחה", ומסביר שמדובר בחלק ממסע יחסי-הציבור העתידי של ביקור נתניהו בהודו, אם כי לא במלים אלה כמובן.

"לבירה – בדהירה". ישראל כץ ב"ישראל היום", היום

"לבירה – בדהירה". ישראל כץ ב"ישראל היום", היום

ב"ישראל היום" מעניקים ידיעה יחצנית לשר התחבורה ישראל כץ, יריב פוליטי של נתניהו ויקיר "ידיעות אחרונות", שמקבל את הקרדיט על כך ש"הגשרים עומדים, המנהרות כרויות וכמעט כל הפסים הונחו" (על תוואי הרכבת החדש בין ירושלים לתל-אביב). לכותרת נלווית סטמפת "מיוחד" וכותרת דו-משמעית: "לבירה – בדהירה".

שומרי הסף החדשים

הכתבה המעניינת ביותר בסוף השבוע הזה מתפרסמת ב"מוסף כלכליסט": ראיון שער שערך אורי פסובסקי עם יוחאי בנקלר, פרופסור ישראלי-אמריקאי המוגדר שם כ"נביא, גורו, האינטלקטואל הגדול של עידן המידע" ומי ש"היה מהראשונים לשרטט את החזון של מהפכת האינטרנט". המסר של בנקלר מתומצת בכותרת בת שבע מלים: "האינטרנט, ההבטחה הטכנולוגית הגדולה, נהפך לכלי נשק".

על-פי בנקלר, בעשור האחרון הצליחו גופים מסחריים לנצל את המבנה המבוזר של הרשת כדי לבנות מוקדי כוח חדשים, שהולכים ומחליפים את מוקדי הכוח שהרשת ניתצה בהתמדה מאז שנות התשעים. "הרוח השלטת בחוף המערבי ובעמק הסיליקון היא שאם נרצה מספיק, הטכנולוגיה יכולה לפתור את כל הבעיות", הוא אומר. "שהם, עם הרוח היזמית שלהם, יעשו את זה. בפועל התוצאה היא שהם יוצרים מערכת ריכוזית מאוד בלי להיות רגישים לריכוזיות הזאת, כי הם תופסים את עצמם כטובים".

"יש בריכוזיות הזאת היגיון כלכלי", מעיר פסובסקי, ומזכיר דברים שאמר לו בראיון המיליארדר האמריקאי הליברטריאן פיטר תיל – ממייסדי פייפאל והמשקיע החיצוני הראשון בפייסבוק – ולפיהם "לבנות מונופול זה הדבר הכי רווחי שאתה יכול לעשות".

"תיל הוא אדם מסוכן, שמייצג את האידיאולוגיה של אני ואפסי עוד, את אנשי העסקים שמוכנים לשרוף את כל מה שסביבם ובלבד שירוויחו", משיב על כך בנקלר. "איך שאני יכול להשיג כסף זה טוב, ואני גם אתמוך בנשיא שזו תפיסת העולם שלו. זו הגישה שיצרה לנו את התחממות כדור הארץ, את מגיפת הטבק והסרטן שבעקבותיו. במובן מסוים תיל לא מעניין, כמעט קל למתוח עליו ביקורת, למעט העובדה שיש לו כוח והוא משמעותי בעולם האמיתי. הבעיה מעניינת הרבה יותר עם מישהו כמו מארק צוקרברג מפייסבוק, שכן חושב על עצמו כעל אדם טוב, שרוצה לעשות טוב, שהקים קרן פילנתרופית, ובמקביל, בלי לשים לב, בונה מערכות סמכותניות".

מארק צוקרברג (צילום מסך)

מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל חברת פייסבוק (צילום מסך)

"צוקרברג מבין לדעתך מה הוא בנה?", שואל פסובסקי, "בעצם, האם מישהו מבין מה היא פייסבוק?".

"אני חושב שהוא לא מבין, אבל זה לא העניין", משיב בנקלר. "צוקרברג לא מבין בדיוק כפי שאף אחד מאיתנו לא מבין. המערכות האלה מורכבות מאוד, משולבות, זזות מהר ומשפיעות על המון תחומי חיים. קשה לנו מאוד להבין מה הן עושות. אנחנו יושבים שנתיים וחוקרים אותן, מגיעים לתובנות – ומגלים שהעולם השתנה בינתיים. עם זאת, אני לא רוצה סתם להגיד שבפייסבוק לא יודעים. כי יש גם אינטרס מאוד בסיסי לא לדעת, כשלא נוח לדעת. אחת הבעיות הגדולות היא שפייסבוק לא נותנת גישה למידע שלה לאף אדם מחוץ למערכת, וכך אין בעצם מחקר חיצוני על מה היא פייסבוק. מדובר במערכות שנכנסות לבסיס הכלכלי-פוליטי-חברתי-תרבותי בכל העולם, אבל המידע על האופן שבו הן פועלות נגיש רק להן. זה כמו לבקש מחברות הטבק לבדוק בעצמן אם עישון גורם לסרטן, או מחברות הסוכר לראות איך הן משפיעות על ההשמנה. אי-אפשר".

בבואו לתת דוגמאות להשתלטות של מוקדי הכוח החדשים על הרשת מזכיר בנקלר את חברת אפל. "יש כיום בעצם מקבץ של איומים", הוא אומר לפסובסקי. "מצד אחד ראינו את הפיתוח של האייפון, את מערכת ההפעלה ios, שהיא סגורה מאוד, ואת המודל של חנות האפליקציות, שהוא הרבה יותר ריכוזי ממודל של הורדת תוכנות מהאינטרנט במחשב האישי. ומעל כולם – המודל של שירותי הענן, שנועד לעשות הרבה חישובים במקומות מרוכזים ולשלוח לקצוות רק את התוצאות. [...] אף שהאינטרנט נשאר מבוזר והסמארטפון נשאר ביד שלנו, נוצרו נקודות שליטה חדשות – במערכת ההפעלה, בחנות האפליקציות, בענן ובפלטפורמה עצמה – שלא היו במאה העשרים. הן לא ביטלו את הנקודות הפתוחות של האינטרנט אלא התמקמו מעליהן ומתחתיהן, ויצרו ריכוזיות חדשה".

הכוח העצום שצברו ענקיות הרשת הפך אותן ל"שומרי סף" ש"חולשים על עמדות מפתח שיכולות לשמש נקודות שליטה. והעובדה הזאת לא נעלמה מעיניהן של הממשלות", מבאר פסובסקי. "זה מאפשר למדינות מסוימות לדרוש מספקי השירות לתת להן מידע על משתמשים או לאסור תכנים מסוימים", אומר לו בנקלר בהקשר זה. "אם מדובר במדינת חוק מתוקנת, אפשר להתווכח על חופש ביטוי, אבל ישנן סין, סעודיה ועוד מדינות שיכולות לחזק את השליטה באוכלוסייה דרך מוקדי הריכוזיות. ראינו את זה גם בארצות-הברית, במידע שחשף אדוארד סנודן".

על רקע החששות הללו חקר בנקלר בשנים האחרונות את הרגלי צריכת החדשות של גולשים אמריקאים והגיע למסקנה מעוררת עניין על מחזור ההפצה והעיכול של תעמולה מקוונת. "הדגש החזק על פייק ניוז מסיט את תשומת הלב מהמקורות שבאמת יצרו את הנרטיב האגרסיבי, השונא זרים והלאומני של הימין, וממקד אותה בפעילות שלא באמת היתה מהותית. במקום זה צריך להסתכל על מה שיותר סביר לקרוא לו תעמולה או דיסאינפורמציה, שזה פעילות מכוונת של שחקנים פוליטיים בניסיון ליצור אמונות שגויות ולהלהיט יצרים ברשת", הוא אומר.

על-פי בנקלר, יש קשר בין מידת האמון שרוחש הציבור לכלי התקשורת המסורתיים לבין מידת הפגיעוּת של החברה לתעמולה ולמידע כוזב ומניפולטיבי. "אם מסתכלים למשל על גרמניה, שבפירוש התכוננה למתקפת דיסאינפורמציה, רואים שבגלל האמון הגבוה שיש לאוכלוסייה ברשתות הטלוויזיה הציבורית, כלומר מבנה שונה של היחסים בין הציבור למדיה, לא ראינו חלקים גדולים מהאוכלוסייה מאבדים את הצפון לגבי מה מציאות ומה לא", הוא אומר בהקשר זה. "בצרפת יש תיעוד של ניסיון רוסי להפיץ ידיעות נגד מקרון ובעד לה-פן, אבל המבנה המוסדי והמפלגתי לא נתן לזה לצמוח". לדבריו, במדינות שבהן אמון הציבור בתקשורת רעוע יותר – הונגריה, קולומביה, הודו, למשל – לתעמולה יש משקל רב יותר.

הניתוח של בנקלר משרטט ממד נוסף, פחות מוכר, של הקמפיינים המתמשכים שמנהלים פוליטיקאים כמו טראמפ ונתניהו נגד כלי התקשורת הממוסדים: בעולם התקשורת אין ואקום. כשכלי תקשורת אחד מאבד את מקומו המרכזי או קורס, צרכניו לא מפסיקים לצרוך מידע. הם עוברים הלאה, למקור אחר. מי שרוצה לתפוס את הקהל הפנוי הזה ולשנות את התודעה שלו לא יכול להסתפק בהחלשת כלי התקשורת הוותיקים, עליו ליצור אלטרנטיבה שתדבר אמנם בשפה המוכרת – אבל למעשה תספק מוצר חדש, עם אתוס ותכלית שונים, ובעיקר דלת אחורית שמאפשרת להכניס פנימה יד ולהתחיל להשפיע.

אלטרנטיבה מימין

"במירוץ שליחים העברת המקל בין הרצים מתבצעת בשיתוף פעולה מלא, מתוך רצון משותף בהצלחת הקבוצה", כותב עורך העיתון "בשבע", עמנואל שילה, בטורו השבועי, המוקדש השבוע בעיקרו לענף התקשורת. "הרץ התורן מבצע את חלקו ומתעייף. הוא מעביר את המקל לבא בתור, ובכך מאפשר את המשך הריצה בכוחות רעננים, בדרך לתוצאה מצטברת טובה יותר.

עמנואל שילה בכנס של "בשבע", 2017 (צילום: יונתן זינדל)

עמנואל שילה בכנס של "בשבע", 2017 (צילום: יונתן זינדל)

"כך, למשל, במירוץ יחידים למרחק 400 מטר עומד שיאו העולמי של הרץ ואן-ניקרק מדרום אפריקה על 43.03 שניות. לעומת זאת, שיא העולם בריצת שליחים למרחק 400 מטר, שמתחלקת בין ארבעה רצים, נקבע על-ידי נבחרת ג'מייקה בשנת 2012 ועומד על 36.84 שניות בלבד (הנתונים באחריות 'ויקיפדיה'). העברת המקל משליח לשליח מאפשרת לקצר את זמן הריצה בכ-14 אחוזים.

"בתקשורת הישראלית אין מציאות של העברת מקל מקבוצה לקבוצה. להפך. קבוצת האליטה התקשורתית הוותיקה נאחזת במקל בציפורניה, ומערימה קשיים בפני קבוצות אחרות שמבקשות להיכנס לשוק. במיוחד נכונים הדברים לגבי האליטה הימנית-דתית החדשה, שנציגיה נאלצים לחצוב בסלע את דרכם אל עולם התקשורת. ההשתלבות בכלי התקשורת הגדולים מתבצעת בתהליך איטי וסיזיפי, כשאלה שמצליחים להיקלט הם בעיקר מי שיודעים ומוכנים להתאים את עצמם לרוח ולאווירה השלטת. במקביל, היוזמות להקמת כלי תקשורת אלטרנטיביים נאלצו לאורך כל הדרך לעבור מכשולים גבוהים, ולעתים גם להתנפץ עליהם".

כדי להמחיש את התזה מזכיר שילה את "ערוץ 7" – האבא של "בשבע" – והמשפט נגד מנהליו בתקופה שבה שידר שידורי רדיו פיראטיים. הוא גם מזכיר עתירה שהוגשה נגד הרדיו האזורי גלי-ישראל, את הרגולציה החלבית (המכונה במאמר "השגחה דקדקנית") שמופעלת על ערוץ 20 ו"ניסיון חמור לחוקק חוק מיוחד שיסגור את העיתון 'ישראל היום'".

כאילו כדי להוכיח את המסקנה העולה מדבריו של יוחאי בנקלר ל"מוסף כלכליסט", עורך "בשבע" יוצא נגד התקשורת המסורתית – אך בד בבד ממחיש שמה שהוא מציע במקומה אינו גרסה משופרת שלה, אלא מעטפת עיתונאית שמכסה על שלדה של מכונה אחרת לגמרי.

"ישראל היום", למשל, שמוצג אצלו כאחת האלטרנטיבות לתקשורת העוינת, הוא לא ממש תקשורת אלא עלון תעמולה המתחזה לעיתון. גם מעל "בשבע" מרחפים כמה סימני שאלה מטרידים: כמו "ישראל היום", זהו עיתון חינמי רב-תפוצה, ובנוסף לכך קברניטיו מסרבים בתוקף לגלות מי מחזיק בו (לאחרונה העבירו את הבעלות מחברה שרשומה במקלט מס לידי עורך-דין ישראלי, שגם הוא סירב להגיד מי הבעלים האמיתי).

כמו ב"ישראל היום", גם היחס של "בשבע" לעובדות לוקה בחסר. עמנואל שילה עצמו כולל בטור שלו כמה פרטי פייק-ניוז, כמו למשל הטענה ש"חוק 'ישראל היום'" נועד לסגור את החינמון של אדלסון – קביעה בלתי נכונה בעליל – ותיאוריית קונספירציה שלפיה אילנה דיין ומערכת "עובדה" מפרסמים תחקירים דוגמת זה שעסק בוועדה למינוי שופטים כמעין תגמול לשופטי בית-המשפט העליון על כך שפסקו לטובתן בפרשת סרן ר'.

אף על פי כן, יש גם מידה של צדק בדבריו. התקשורת הישראלית היא אורגניזם חולה: הוא לוקה בשחיתות כרונית, שמתאפשרת הודות למנהלים בכירים שמקדמים אינטרסים זרים – ועובדים בדרגים נמוכים שמוציאים את ההשחתה הזאת לפועל. רבים מכלי התקשורת, גם אלה ששילה מייחס להם עוצמה מסוכנת, הם גופים מורעבים ומוחלשים ששנים של משבר כלכלי נתנו בהם את אותותיהן וכרסמו ביכולתם למלא את התפקיד המוטל על עיתונות בחברה דמוקרטית.

למרבה הצער, מכשירי השפעה אפלוליים כמו "בשבע" הם לא התשובה לכך. בדומה ל"ישראל היום" וערוץ 20, מדובר בסך הכל בגלגול פחות מעונב והרבה יותר גרוטסקי של התקשורת הבעייתית שאותה הוא מתיימר להחליף.

עושים לביתם

כתבת השער של המוסף המגזיני השבועי של "ישראל היום" היא ראיון עם חברת-הכנסת (והעיתונאית לשעבר) נאוה בוקר מהליכוד, המקורבת לבנימין ושרה נתניהו. "יש כאן רדיפה אובססיבית כלפי נתניהו ובני משפחתו במטרה להפיל את השלטון, וזה נעשה בדרכים לא דמוקרטיות כמו הפעלת לחץ על היועץ המשפטי לממשלה ועל המשטרה. ההסתה כל-כך פרועה. וגם התקשורת מגויסת, כי השמאל שולט בה", היא אומרת למראיינת, נצחיה יעקב, ומוסיפה שהשמאל שולט גם בבג"ץ.

ב"7 לילות", מוסף התרבות של "ידיעות אחרונות", כתבת השער היא ראיון שערך רז שכניק עם אייל ברקוביץ ואופירה אסייג, אשתו של שותף עסקי של המו"ל, ארנון (נוני) מוזס. הכותרת בשער עושה חסד עם המגישים הוולגריים ומכנה אותם "שפיצים" ש"מעירים את יום שישי בערב בטלוויזיה". בידיעה המתפרסמת בעמודי החדשות של העיתון מודיעים על חידוש קמפיין "שולחן משפחתי", מיזם שיווקי שבמסגרתו משלם תאגיד הענק נסטלה ל"ידיעות אחרונות" כדי שעיתונאיו יפרסמו כתבות המשרתות את מותג המזון הישראלי אסם.

"הצעת החוק בעניין נחוצה וטובה". כותרת הכתבה הקנויה ב"גלובס", 7.12.17

"הצעת החוק בעניין נחוצה וטובה". כותרת הכתבה הקנויה ב"גלובס", 7.12.17

"תחום התוכן השיווקי, כמו נושאים רבים נוספים, עובר בחינה מחדש על-ידי המערכת וההנהלה. זאת, בין היתר, באמצעות תהליך גיבוש קוד אתי ברור ומחויבות מלאה להטמעתו", נמסר לא מזמן מהנהלת "גלובס" ל"העין השביעית" בעקבות מכירת כתבה לבנק לאומי. זמן לא רב לפני כן הצהיר המו"ל הנכנס, יובל סיגלר, כי אין בכוונתו לייבא לכלכלון המתחדש את הנורמות שהנחיל ב"טיים אאוט", שבועון התרבות והתוכן השיווקי שהוא מוציא בתל-אביב. הכתבה שנמכרה לבנק לאומי, הוסבר אז, היא שארית של ההתחייבויות מתקופת הבעלים הקודם.

כעת נראה שתהליך הבחינה הסתיים, ולרעת הקוראים. בגליון סוף-השבוע של "גלובס" נדפסת כתבה גדולה הנושאת את הכיתוב "בשיתוף לקט-ישראל", עמותה המוציאה מאות אלפי שקלים בשנה על פרסום ויחסי-ציבור (וקנתה גם תוכן שיווקי בתוכניות אקטואליה של חברת קשת).

בניגוד לנורמה שהשתרשה בכלי תקשורת אחרים, על התוכן השיווקי חתומות שתי עיתונאיות (מלכה רדוזקוביץ ואלה לוי-וינריב). עילת רכישת התוכן מ"גלובס" היא הצעת חוק עכשווית שהעמותה מבקשת לקדם בקרב חברי הכנסת. למעשה, בעמותה משתמשים בעיתון הכלכלי כחלק ממאמצי הלובינג שלה. התוצרים נדפסים על פני שני עמודי חדשות שלמים.

ענייני תקשורת

מת לחזור. "אני לא מהמתלהמים ואין לי אג'נדה או אובססיה אישית נגד נתניהו [...] אבל אני לא יכול להישאר אדיש נוכח האירועים ואני כבר לא דובר צה"ל ולא דובר הממשלה", כותב היחצן אבי בניהו בטורו השבועי ב"מעריב", כביכול בתשובה לקוראים שביקשו ממנו להיות יותר אובייקטיבי או לעסוק בנושאים אחרים. מיד לאחר מכן הוא מוסיף מה שנראה כמו הצעה לקנות את שתיקתו: "בינינו, אני מת לחזור להיות חיובי, ממלכתי ומתון", רומז בניהו, "אבל זה לא תלוי רק בי".

מפקד גלי-צה"ל, שמעון אלקבץ (צילום: אורן פרסיקו)

מפקד גלי-צה"ל, שמעון אלקבץ (צילום: אורן פרסיקו)

גלי-צה"ל. ב"דה-מרקר" כותב נתי טוקר על מצבה של תחנת הרדיו גלי-צה"ל שלושה חודשים לאחר כניסתו של שמעון אלקבץ לתפקיד המפקד. "אם הגישה של [ירון] דקל היתה להחזיר את התחנה לכותרות ולהתפאר במספר הציטוטים של ראיונות מגל"צ בכלי תקשורת מתחרים כמדד לרלבנטיות של התחנה, אלקבץ מגיע עם גישה אחרת לגמרי: הוא רוצה תחנה צבאית שמתעסקת הרבה יותר בענייני הצבא – ומעט פחות בסוגיות אקטואליות שממלאות את אמצעי השידור האחרים", כותב טוקר.

"המהלכים של אלקבץ מלווים גם בחשש גדול. בדרך לתחנה צבאית יותר עשוי אלקבץ לוותר על העצמאות העיתונאית. יהיו שיקראו לזה תהליך 'במחניזציה' – בדומה לזה שעבר לפני כשנה עיתון 'במחנה'", הוא מציין. "העיתון היה עד לפני שנה יחידה צבאית עצמאית שהפעילה מערכת עיתונאית בלתי תלויה", מגזים טוקר, ומוסיף: "כיום העיתון ואתר האינטרנט 'במחנה' יוצאים לאור על-ידי דובר צה"ל, ובפועל הם שופר תעמולה של הצבא".

בסיוע. "נסיעת הצלם נערכה בסיוע שגרירות שבדיה", נכתב בתחתית כתבת השער של "מוסף הארץ", פרויקט מצולם של הצלם דניאל צ'צ'יק והכתב דייוויד סטברו.

ערוץ הכנסת. "מכרז ערוץ הכנסת: מועצת הכבלים פסלה הצעת ערוץ 20", מדווח ב"גלובס" יונתן כיתאין. ב"דה-מרקר" מציין נתי טוקר כי "כעת תעבור הוועדה לבדוק את הצעת RGE, ואם לא יימצאו בה כשלים, ערוץ 10 הוא שיפעיל את ערוץ הכנסת. ואולם, בחדשות ערוץ 2 טענו כי הם אלה שאמורים להיות במקום השני, וכי העובדה שדורגו במקום השלישי נובעת מטעות טכנית בלבד. בשלב זה מסתמן כי המועצה לא מקבלת טענה זו, והנושא יועבר להחלטת בג"ץ".

חידושים מן העבר. כתב החינוך של "ישראל היום", נועם (דבול) דביר, דיווח שלשום שהאקדמיה ללשון עברית המציאה תרגום חדש למלה הלועזית קפסולה: כמוסה. למרבה התימהון, ברשותי מילון משנת 1975 שבו נטען כי כבר אז, לפני 42 שנה, נהגו דוברי עברית לקרוא לקפסולות כמוסות.