"המצרי בדחן". הצירוף הזה מעורר תהייה שאיתה אני מבקש לפתוח את המאמר הזה: האם תיאור המצרים כמי שאוהבים לעג והתבדחות הוא שלילי או חיובי? אחדים רואים בזה תואר חיובי. לעומתם, אני מוצא באמירה זו לא מעט צדדים שליליים. אחד מהם נובע מהעובדה שהלעג, בהקשר הזה, איננו אלא אמצעי להתמודד עם תבוסה, דיכוי ואלימות במישור הפוליטית והחברתי. בדיחה – אם בעל-פה, אם ברשת – מבטאת התמודדות, אך למעשה היא הביטוי החלוש ביותר של התמודדות חברתית ופוליטית. היא התמודדות של יציאה ידי חובה.

הבדיחה מבקשת להשיב על כנו איזון חברתי במישור מסוים, שנחוץ כדי להתמודד עם דיכוי ותסכול. היא יוצרת ניצחון מדומה. אדם שאינו יכול להתמודד עם תופעה של שחיתות ולעמת את המושחתים עם מעשיהם ימציא עליהם בדיחות. לעיתים קרובות, בדיחות ודברים משעשעים מכסים על סיבה לבכי. דברים אלו הקדים לומר המשורר אל־מותנבי, שבתקופת שלטון השושלת האחשידית במצרים אמר, "כמה בדיחות יש במצרים! / והן כולן סיבה לבכי". בעידן המודרני, המשורר חאפז אבראהים שילב את הדברים בשיר משלו. לתפיסתם של אותם שני משוררים, נטייתם של מצרים לצחוק איננה אלא ראייה אירונית של מציאות אומללה. היות שאינם יכולים לשנותה, הם פונים לצחוק עליה באמצעות בדיחות.

חוש ההומור המצרי תפס את תשומת ליבם של רבים כבר בימים עברו, ורבים ניסו לבאר את הסיבות שהביאו לקיומו. ההיסטוריון אבן ח'לדון, למשל, אמר כשפגש את אנשי מצרים: "נראה שאנשי מצרים כבר סיימו את החשבון". בכך התכוון לומר שהם אינם מתעניינים בעתיד. תלמידו, ההיסטוריון אל-מקריזי, התבטא לפי אותו קו מחשבה: "אחת מתכונותיהם של אנשי מצרים היא חוסר עניין בעתיד. שלא כמו יתר אנשי הארץ, הם אינם צוברים יותר ממה שהם צריכים, וקונים בשוק בבוקר ובערב רק את המזון שהם זקוקים לו באותו הזמן. הם נמנעים מהתעמקות בעתיד וכתוצאה מכך הם שמחים וקלי דעת; שכן למי שאיננו חושב על העתיד ולא דואג – יש שפע של פנאי לבדיחות".

אותה תכונה, כלומר חוסר עניין מופרז בעתיד (ממילא רק אללה יודע, בדרך כלל, מה יקרה בעתיד), מאפיינת את מרבית המצרים. זו הסיבה שלעיתים כה קרובות אומרים המצרים "את זה נשאיר לאללה". את אותו הרעיון מבטא גם מטבע הלשון העממי המצרי "הרוג אותי מחר, תן לי לחיות רק היום". הכלל שמנחה את חיי המצרים הוא "כל יום ופרנסתו שלו", ולכן הם אינם עוסקים יותר מדי במה שאיננו ידוע, בפרט בכל הקשור לפרנסה. הם מאמינים ש"אף אחד לא מת מרעב", וש"אף אחד לא יכול להשיג את מה שנקצב משמיים לאדם אחר". את אותו הרעיון מסכמת יפה אמרת השפר "גם אם תתנהג כמו פרא אדם – יותר ממה שנקצב לך לא תשיג לעולם!". התפיסות הללו יוצרות אצל המצרים רוגע ושלווה.

בעבר היה המצרי בדחן ובבדיחותיו התמודד עם יריבים שכוח הזרוע לא הביס אותם. כוחה של הלשון והשפעתה של הבדיחה על מושאיה היו פעם חזקות יותר מהשפעתו של נשק

אפשר שתפיסה זו רווחת יותר בקרב אנשי מצרים ככל שעוניים גדול יותר. כך אומר גם אחמד אמין באנציקלופדיה שלו: "האנשים העניים ביותר, אלו שחייהם הקשים ביותר, מי שכספם המועט ביותר וידם ריקה – מתבדחים יותר מכל יתר האנשים. בבתי הקפה בכפרים, היכן שמתכנסים הפועלים ובעלי המלאכה ומי שאפילו מלאכה אין להם; בהתכנסויותיהם של העניים והדלים שבאנשים – דווקא שם מקומה של הבדיחה הוא החשוב ביותר".

בעבר היה המצרי בדחן ובבדיחותיו התמודד עם יריבים שכוח הזרוע לא הביס אותם. כוחה של הלשון והשפעתה של הבדיחה על מושאיה היו פעם חזקות יותר מהשפעתו של נשק. במקום שבו היו לעג, בדיחה והומור הפך החזק לחלש, וכל כוחו אבד לו. החלש חגג אז את ניצחונו הדמיוני, וחבריו חגגו עימו את אותו הניצחון ושחזרו אותו שוב ושוב בחוזרם על הבדיחות והעקיצות.

בדיוק כך לעגו המצרים לשלטונו של מושל מצרים קראקוש. לאורך תקופה קצרה בהיסטוריה הוא העביד את המצרים בפרך והתיש אותם, ואילו הם מצידם לועגים לו לאורך ההיסטוריה כולה. גילה של הבדיחה כבר עבר את גיל המשעבד שבו היא עוסקת. כך נוצר ספרו ההומוריסטי של א-שרביני על אזורי הכפר במצרים, הז אל-קוחוף. בדיחות שנוצרו כדי ללעוג לסיטואציות, לשליטים או לשרים שרדו במשך דורות. תקופת המלוכה במצרים הסתיימה והבדיחות עליה עודן נשמעות. לעיתים הבדיחות שורדות באותו נוסח ולעיתים הן מותאמות לדורות הבאים.

התודעה המצרית אינה ריקה עוד ממחשבות על העתיד; הנפש כבר איננה שלווה, היא מלאת דאגות. המצרי נאלץ לעבוד קשה כדי לקיים את ילדיו ואת עצמו, ואין לו נחת ופנאי לשבת סביב האח ולאכול את קערת הנזיד שלו עם משפחתו בלילות החורף הקרים

לאורך הדורות עברה הבדיחה תמורות. חלקן נבעו מסיבות פוליטיות, כמו גם מהתחלפותן של תקופות היסטוריות. חלקן נבעו מסיבות חברתיות, כמו המעבר מתקשורת בעל-פה לתקשורת כתובה, ובעידן הטכנולוגיה והרשתות החברתיות – המעבר מתקשורת כתובה לתקשורת ויזואלית. אולם נראה שבעת הנוכחית מאסו המצרים בבדיחות במובן המסורתי של המילה. הבדיחות המקוריות, המסופרות בעל־פה בספונטניות, פינו כיום את מקומן לבדיחות מגמתיות שמטרתן אחת: ליבוי מחלוקות פוליטיות. הטכנולוגיה המודרנית, על אמצעיה השונים, מעודדת את התופעה הזאת. לכל תנועה יש צבא אלקטרוני משלה, והוא מכוון אל יריביה בדיחות מגמתיות באודיו או בווידיאו.

נוסף על כך, אי-אפשר לומר עוד שהמצרים אדישים לעתיד. העיסוק בעתיד נכפה עליהם, בשל יוקר המחיה שהם חווים. הם נאלצים לשנות את אורח חייהם ומחשבתם: התודעה המצרית אינה ריקה עוד ממחשבות על העתיד; הנפש כבר איננה שלווה, היא מלאת דאגות. המצרי נאלץ לעבוד קשה כדי לקיים את ילדיו ואת עצמו, ואין לו נחת ופנאי לשבת סביב האח ולאכול את קערת הנזיד שלו עם משפחתו בלילות החורף הקרים. מפגשים כאלה נעשו עבור המצרים נחלת העבר, זיכרון ילדות נכסף שאליו נודדות מחשבותיהם בשעה שההווה שוחק.

את המפגשים הללו, שהיו בעבר כר פורה לאומנויות עממיות – בראש ובראשונה הבדיחה – המצרים אינם יכולים עוד לקיים, אם מסיבות כלכליות כמו יוקר המחיה והניצול, אם מסיבות חברתיות כמו הרשתות החברתיות, ואם מסיבות פסיכולוגיות: המצרים חושבים כל העת על העתיד, ותודעתם אינה לא טהורה עוד.

ח'אלד אבו א-ליל הוא חוקר ספרות וסופר מצרי. המאמר פורסם ביומון הערבי "אל-חיאת" ב־11 ביולי 2019. מערבית: איתי מלאך

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>