מהי סאטירה פוליטית בעולם הערבי? איזו השפעה יש לה על התודעה הפוליטית של אזרחים? באילו כלים היא עושה שימוש ומה טיב השיח האקדמי עליה? על שאלות אלו ניסה עבד א-לטיף חידר, חוקר תקשורת מתימן, לענות במסגרת עבודת המאסטר שלו. חידר בדק שתי תוכניות סאטיריות של רשת "אל-ג'זירה" הקטארית: "מעל לסמכות" (פאוק א־סולטה) ו"חדשות שנונות" (א־סליט אל־אח'בארי). סיכום עיקריה של עבודה זו, שהגיש חידר במכון א-דוחה למחקרים מתקדמים, פורסם בתחילת אוגוסט כמאמר באתר האינטרנט של מכון המחקר של "אל-ג'זירה".

חידר פותח בהצגת מודל כללי לתפקידן של התקשורת בכלל ושל הסאטירה בפרט בשיח הפוליטי והציבורי. לדבריו, התקשורת והסאטירה הן במה לדיון פוליטי ומסגרת שבה נקבעים סדר היום והמגמות של השיח הציבורי. הן מהוות ערובה לשמירה על מקומו של הציבור בחיים הפוליטיים ולהנחלת תודעה פוליטית בקרב הציבור, ועל כן הן עשויות לקדם דמוקרטיזציה ולגרום לשליטים לפעול באופן צודק יותר.

את המודל הזה מחיל חידר על העולם הערבי של השנים האחרונות. האירוע המרכזי שעיצב את העולם הערבי בשנים הללו הוא מהפכות האביב הערבי. המהפכות הרחיבו את תחום חופש הביטוי ואיפשרו לציבור לבקר את שליטי המדינות ולמחות על שחיתות, אך גם יצרו משברים פוליטיים וכלכליים שאיימו על הגשמת שאיפותיהם של המוחים, ובראשן הדמוקרטיה והחירות. עם העמקת חופש הביטוי גם הסאטירה החלה לצבור תאוצה. חרף גילה הצעיר, היא כבר הספיקה להיעשות פופולארית מאוד: מספר תוכניות הסאטירה הטלוויזיוניות גדל במהירות בערוצים השונים ופרקיהן זוכים למיליוני צפיות באינטרנט.

חידר מלין כי למרות תפוצתה הנרחבת של הסאטירה בעולם הערבי, טרם נחקרו באופן מקיף האופנים שבהם היא משפיעה על המרחב הציבורי הערבי ומה מידת יכולתה לעורר תודעה פוליטית: האם הסאטירה תרמה לתהליך הדמוקרטיזציה במדינות שחוו אביב ערבי? חידר אומנם מתאר עיסוק אקדמי מסוים בתופעה, ובכלל זה כנסים שעסקו בנושא וקורס אינטרנטי בערבית שנועד להכשיר עוסקים בתחום הסאטירה. עם זאת, העיסוק מוגבל למקרים הללו ואינו מטפל בשאלות המהותיות לטעמו.

סאטירה היא אמצעי לביטוי עצמי של ביקורת ושל התנגדות, ובשל כך שימשה לאורך ההיסטוריה כלי למתוח ביקורת על השלטון ולמחות כנגד עריצות. שימוש בסאטירה והצחקה מאפשר לשכנע ולהפיץ רעיונות בקלות, וכפי שביטא זאת הקומיקאי ג'ון קליז: "אם אני מצליח לשכנע אותך לצחוק מנקודה שהעליתי – צחוקך הוא בגדר הכרה בנכונותה". נוסף על כך, לאמנות יש תפקיד ציבורי, כפי שביטא זאת המשורר הסורי אדוניס: "הבוגד הגדול באנושיות איננו העריץ או הכובש, אלא האמן שאינו מקים קול זעקה כנגדם ומשלים עימם".

על בסיס תפיסה זו מוסיף חידר היבט נוסף של הסאטירה ובפרט זו של אל־ג'זירה: תיווך החדשות והמציאות לצופים. לשם כך הוא מביא את דבריהם של המנחים של שתי התוכניות הסאטיריות שבהן עוסק מחקרו. נזיה אל-אחדב, מגיש "מעל לסמכות", אומר שתוכניות הסאטירה מפשטות את החדשות ומנגישות אותן לצופים, ועושות זאת מתוך גישה ביקורתית שנועדה "לשבור את הילת הכבוד השחצנית של השליטים". ניקולס ח'ורי, מגיש "חדשות שנונות", מסביר שנוסף על היותה כלי לביטוי רגשות, הסאטירה עבורו היא אמצעי "למסור את החדשות לשכבת גיל שמאסה בדיווחים עיתונאיים".

לאחר הקדמה תיאורטית זו פונה חידר להציג את מחקרו שלו. הוא פותח במטרת המחקר: להציג את הסאטירה הפוליטית של אל־ג'זירה בשנתיים האחרונות, את הנושאים שבהן היא עוסקת ואת הטכניקות שלה. ממטרה זו הוא גוזר עוד כמה משימות מחקריות: לאפיין פורמטים שונים של סאטירה, לאתר את המניעים מאחורי העיסוק בנושאים מסוימים, לסקור את ההיסטוריה של הסאטירה בעולם הערבי ולהבין את האופן שבו אמני הסאטירה תופסים את עבודתם.

חידר משתמש בשיטת ניתוח התוכן, המגשרת בין ניתוח כמותי ואיכותני, וסבור כי מעבר לתרומת המחקר להבנת התופעה, הוא עשוי גם לעורר המשך דיון אקדמי בנושא ואף להיות לעזר לגופי תקשורת ולמגישי תוכניות סאטירה, שכן יש בו כדי לתת להם תמונה טובה יותר של תפקידם הציבורי, לאפשר להם לייעל את שיטות העבודה שלהם.

מסגרת הזמנים של החומר שחידר בחן היא יוני 2017 עד פברואר 2019, תקופה שחידר מייחס לה חשיבות בהוויה הפוליטית של מדינות ערב: היא מתחילה עם ניתוק היחסים של מדינות ערב עם קטאר, וממשיכה לתקופה שמתאפיינת במשברים פוליטיים שונים שפקדו את מדינות ערב (בהן מצרים, סוריה, תימן ולוב) כתוצאה מאירועי האביב הערבי. אף שחידר נמנע מלעשות זאת במאמרו, נכון למקם את רשת אל־ג'זירה בהקשר האזורי: מדובר ברשת של ערוצי טלוויזיה פופולארית ביותר שמרכזה בקטאר והיא פונה לכלל הציבור הערבי. הרשת, מייסודו של אמיר קטאר, ממומנת על ידו באופן חלקי, וגם מאמרו של חידר, כאמור, מתפרסם באתרו של מכון המחקר של רשת הטלוויזיה.

תיאור המתודולוגיה המחקרית מוליך את חידר לתיאור של תוצאות המחקר. תחילה הוא מציין את הנושאים העומדים בראש סדר היום של התוכניות שבחן: בתוכנית "מעל לסמכות", 17% מהזמן הוקדש לתמורות בסעודיה, ואילו בתוכנית "חדשות שנונות", 13% מהזמן הוקדש למשטר הפוליטי במצרים. נושאים אחרים שנידונו הם ניתוק היחסים עם קטאר, שימוש פוליטי בדת, מגמת הנורמליזציה עם ישראל והדמוקרטיה במדינות ערב.

בהמשך מציג חידר קטגוריות שונות לקטלוג החומר וסטטיסטיקות של תפוצתן, בפילוח לפי התוכניות השונות. כך מי שאופיינו כאוכלוסיות שהעיסוק הסאטירי בהן הוא הרב ביותר הם פוליטיקאים (בין 39%-48%) וכן אנשי תקשורת וגופי תקשורת, סלבריטאים ואנשי דת. בין הטכניקות הסאטיריות הנפוצות ביותר איתר חידר מה שהוא מכנה "דיבור ישיר" וכן גם אירוניה, משחקי מילים ושפת גוף קומית. אופן ההצגה הנפוץ ביותר של הנושאים לדבריו הוא חומר ויזואלי ווידיאו, שמקורם העיקרי הוא בערוצי הטלוויזיה השונים.

חידר מסביר שהסאטירה הפוליטית של אל־ג'זירה מתאפיינת בפרספקטיבה רחבה: היא מפנה ביקורת נוקבת כלפי פוליטיקאים רבים וכלפי משטרים פוליטיים מסוגים שונים במגוון מדינות. היא לא מוגבלת למגזר הפוליטי, והיא מבקרת גם את התקשורת ואת האליטה הדתית והתרבותית שאותן מכנה חידר "כלים של השלטונות לבסס בהם את השחיתות הפוליטית ולהטעות בעזרתם את הציבור".

באשר לשאלה כיצד תוכניות הסאטירה הפוליטית השפיעו על הציבור הערבי ועל תודעתו הפוליטית, חידר, שבמחקרו ניתח את התוכניות וראיין את מגישיהן, לא מצא לה תשובה. היות שלדעת מגישי התוכניות עיקר משימתם היא לספק ידע חדשותי ולא לשכנע את הצופים בעמדה מסוימת, המענה על שאלת ההשפעה לא יכול לבוא מהם, אלא ממחקרי שטח שיבחנו את הקהל של צופי התוכניות. על כן חידר שב וקורא להמשך המחקר בתחום.

כשהוא ממשיך בתיאור המגמות שהיה רוצה לראות בעתיד, חידר חותם בהבעת תקווה שתחום הסאטירה ימשוך אליו קהלים נוספים דרך יצירת פורמטים חדשים ודרך הרחבת חופש הביטוי של המגישים. לדעתו, כך הסאטירה תוכל להגשים את משימתה: "לתרום לדיון הפוליטי הציבורי, ולתרום בהכנת המרחב הערבי לדמוקרטיה".

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>