"דאראג'", אתר תקשורת עצמאי הפועל מלבנון, ביקש באוגוסט האחרון מכותביו הפלסטינים שחיים כפליטים לספר את סיפורם האישי. מאג'ד תובה, פובליציסט ירדני ממוצא פלסטיני, והעיתונאית אמל סקר, בת לאב פלסטיני ואם מצרייה המתגוררת בעיראק, היו בין הכותבים.

מאז התוודעה להיותה זרה בארץ נוכרית, כותבת סקר, וכל אימת שהיא נשאלת על חוויותיה כפליטה, היא בדרך כלל מחייכת בסרקזם, מנופפת בידה בביטול או מחניקה אנחה עצובה. אבל התשובה, שאינה נאמרת בקול רם, היא "אני כמו עלה נישא ברוח, ללא נקודת התחלה וללא אופק לנחיתה. כך אני מרחפת בחלל".

סקר חיה בעיראק משנת 1979. לאחר אירועי 2003 הפסיקה ממשלת עיראק לראות בה פליטה והגדירה אותה כמבקשת מקלט, כשאר הפלסטינים שהועברו לעיראק ממצרים ומכוויית. אביה היה בין הפלסטינים שהועברו לעיראק מכוח הסכמים מדיניים, ובעקבותיו נאלצו לעקור ממצרים לעיראק גם היא, אימהּ ואחותה הגדולה.

כאשר הוגלו לעיראק, היא כותבת, החלה להישמע סיסמת זכות השיבה לפלסטינים, והליגה הערבית קבעה כי "לפליטים הפלסטינים אסור להתאזרח במדינות שקלטו אותם, לבל ישכחו את מאבקם". לתחושתה, בחלוף הזמן שכחו אנשי הליגה את המאבק, בשעה שדורות שלמים, והיא בתוכם, המשיכו לשאת בנטל ההחלטה. הקביעה שנקבעה בימי ינקותה חרצה את גורלה וגזרה עליה לשאת את משאן של החלטות מדיניות שלא היו לה בהן לא חלק ולא נחלה. "כך חייתי, שייכת ולא שייכת", היא כותבת, "נולדתי לאם מצרית במצרים, הייתה לי אזרחות פלסטינית כמו לאבי, ועיראק הייתה לארץ מגוריי".

רק ביוני 2019, לאחר 42 שנות מגורים בעיראק, הכירה המדינה בסקר כפליטה. היא מתארת את המעמד האבסורדי של קבלת הוויזה:

רגעים אחדים עמדתי בדממה. בכנות, כמעט צחקתי, אבל הצלחתי לשלוט בעצמי בקושי, כששאלתי את הפקיד מה מעניקה לי הוויזה הזאת. הוא השיב בביטחון: 'עכשיו את ככל עיראקי. הזכויות שלך זהות לזכויותיו של אזרח עיראקי'. שאלתי אותו אם אוכל לקנות מכונית או בית. 'בטח', ענה. שאלתי אם אוכל להיות ראשת ממשלת עיראק. הוא צחק ואמר, 'לא עד כדי כך'. למיטב ידיעתי, הפקיד טעה. כל פליט פלסטיני יודע שאינו זכאי להחזיק בנכס בעיראק – הוא אינו יכול לקנות בית או קרקע, לבל ישתקע במדינה וישכח כי ביום מן הימים יהיה עליו לצאת ממנה".

סקר ממשיכה לתאר את הסתירה הרגשית בין מציאות חייה ובין שייכותה הלאומית. היא מתארת תחושת שייכות לארץ האם שלה, פלסטין, אף שאינה מכירה אותה, לא התגוררה בה ואין לה שום זיכרונות ממנה. לעומתה, עיראק היא מציאות חייה היחידה, אך זוהי מציאות על תנאי שזמנה קצוב. היא מכירה את רחובותיה, את בית משפחתה, את המקומות שבהם שיחקה, למדה, רקדה. "פה ביתה של חברה ושם ביתה של שכנה", היא מתארת, "באוניברסיטה הזאת למדתי, בשכונה הזאת עבדתי ולבית הקפה ההוא יצאתי לדייטים". אך למציאות היחידה שהיא מכירה יש תאריך תפוגה שיגיע יום אחד, "כל המקומות האלה יתפזרו איתי בבוא משב הרוח, כי כשם שהובאתי לעיראק על כנפי החלטה מדינית, כך אגורש ממנה בבוא החלטה מדינית אחרת או החלטה שרירותית של פקיד עכור מזג".

עומר, אחיה, נפצע בפיגוע של "אל-קאעידה". כשהסביר, כשהוא שעון על קב ועל מלוויו, כי איחר לחדש את הוויזה מפני שאושפז בבית החולים ואיבד את רגלו, הפקיד הכעוס לא התרצה וחתם על ניירותיו בחותמת "הרחקה". המשמעות היא, הוסבר לו, גירוש למדבר הסורי, למחנות הפליטים ב"אל-חסכה". עומר, יליד עיראק, היה בן 22 כשהידרדר מן הפח אל הפחת – לאחר שאיבד את רגלו התרגשה עליו הצרה של פרידה ממשפחתו, מארץ מולדתו ומכל זיכרונותיו, והגליה למציאות מרירה אף יותר מקודמתה. מאז ראתה אותו סקר רק דרך מסך הטלפון.

גם לאחר שדרך כוכבה כעיתונאית המשיכה סקר לקבל תזכורות כואבות ליחסם של עיראקים לפליטים הפלסטינים בארצם. היא נזכרת כי פעם אחת, כשעבדה במחלקה הערבית ב-BBC בתפקיד ניהולי, "אחד העובדים התפרץ למשרד שלי וצרח עליי, 'למה נשארת בעיראק? תחזרי לארץ שלך. פלסטינית ועוד רוצה לרדות בנו!'. כמובן שהמשפט הזה הוטח בי בכעס לאחר שהבהרתי לאותו עובד, בתפקידי כמנהלת שלו, כמה חשוב לא להיעדר מהעבודה".

היא התעלמה מהאירוע והמשיכה לעסוק בענייניה, אבל כעת מודה שהמשפט הזה פגע בנקודה רגישה. ביחס דומה היא נתקלה גם בוועד המנהל של ארגון העיתונאים הלאומי בעיראק, שהייתה חברה בו: נודע לה שראש הוועד נוהג לכנותה "הזרה" וזומם להדיח אותה מהארגון. הדברים נחשפו כשהתגלעו חילוקי דעות בין השותפים לקנוניה. הדברים שסינן מול הקולגות שלה – "בקרוב ניפטר מהזרים" – אמנם עוררו בה גיחוך, אבל העציבה אותה הידיעה שבגלל היותה פלסטינית או "זרה", קולגות שמתחנחנים אליה בגלוי פועלים נגדה מאחורי גבה. אותו יו"ר ועד, היא מציינת באירוניה, היה חבר המפלגה הקומוניסטית, שחרתה על דגלה תמיכה במאבק הפלסטיני.

סקר חותמת את דבריה בזיכרון שמזקק את המטען הרגשי של סוגיית זהותה ועתידה: "פעם, בסופו של ריאיון על חוויית הפליטות, שאל אותי חוקר מאחד ממכוני המחקר: 'אם המצב ישתנה ותהיה לך הזדמנות לשוב לפלסטין, האם תשובי?' השאלה הכתה אותי בהלם. הצטמררתי והתחלתי לבכות. 'מה יכול לגרום לאמל סקר לבכות?' תהה. עניתי לו בקול צרוד: מולדות שאני שייכת ולא שייכת אליהן".

*  *  *

מאג'ד תובה פותח את טורו האישי באתר "דאראג'" בתיאור היום שבו נולדה בתו הבכורה דארין, שלצד רישומה כאזרחית ירדנית נרשמה גם כפליטה ברישומי אונר"א – ארגון שכיום, לטענתו, אינו מגיש כל סיוע לפליטים זולת עצם רישומם כפליטים פלסטינים. עם זאת, רישום זה הוא לדבריו ההוכחה היחידה לפלסטיניותם של הפליטים הפלסטינים החיים בירדן, שכן הם וילדיהם מחזיקים כולם באזרחות ירדנית מאז שנות החמישים.

תובה מספר כי לא גדל באחד מ-13 מחנות הפליטים בירדן, שרק בעשרה מהם אונר"א מכירה רשמית, ולא למד באחד מבתי הספר של ילדי הפליטים הפלסטינים במחנה "א-זרקאא", שהם עדות חיה ל"נכבה" עד ימינו. אולם הוא היה עד ממקור ראשון לחיים במחנות הפליטים כאשר התלווה לאימו מדי חודש בלכתה אל המרכז לחלוקת מזון של אונר"א, יחד עם שאר הפליטים שהסיוע הזה סיפק חלק ניכר מצורכיהם בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים, עד שנפסק; וכאשר התארח במהלך החופשות אצל קרובי משפחתו במחנות הפליטים "אל-בקעה" ו"חטין", שבסמטאותיהם ובין צריפי הפח שלהם שיחק עם ילדי הפליטים.

תובה מספר כיצד, כמו ילדי פליטים נוספים בני דורו, הוא זוכר שירים המספרים על מולדת נעלמת, שכל שנותר ממנה הוא סיפורים וזיכרונות מפי ההורים וקרובי המשפחה, מפתחות חלודים וקושאנים של בתים וחלקות אדמה שנתייתמו מבעליהם. זיכרונות אישיים וקולקטיביים אלו היוו, ועדיין מהווים, מפלט מחייהם הקשים ומוכי העוני של הפליטים, והם מסייעים לתובה ולבני דורו – שמעולם לא ראו בעיניהם את מולדתם – לשמר את זהותם כפלסטינים. בשל כך, הוא טוען, גם בני הפליטים שנולדו בירדן ומוכרים כאזרחיה ממשיכים לקיים תודעה של מי שנולדו וגדלו בפלסטין. הוא עצמו, בכל פעם שהוא נשאל על מוצאו, משיב כי הוא מ"דיר א-שייח'" שליד ירושלים, הכפר שבו חיו הוריו עד ה"נכבה".

לצד זיכרונות הילדות האישיים זכורות לתובה גם הפגנות ותהלוכות מחאה פוליטיות שהוא ובני דורו היו עדים להן בילדותם ביום האדמה; עצרות תמיכה בארגונים הפלסטיניים במלחמת לבנון הראשונה; עצרות הזדהות עם נרצחי הטבח בסברא ושתילא; והפגנות בכל פעם שישראל תקפה את אחיו בפלסטין.

תובה טוען שלמרות שינקו את זהותם כפליטים כבר בבית הספר במחנות הפליטים, הפלסטינים לא סבלו מאפליה כלשהי בכל תחום מתחומי החיים. עם זאת, הוא מספר כי בזמן השלטון הצבאי בממלכה (שהונהג בהוראת המלך עד שנת 1989) דיכאו מוסדות הביטחון הפגנות ביד קשה מאוד ועצרו לפרקי זמן ממושכים פעילים פוליטיים, שרובם באו מקרב הפליטים הפלסטינים ומארגונים כמו פתח, החזית העממית והאחים המוסלמים.

תובה סבור כי דיכוי זה הגביר את זיקתם הלאומית של הפלסטינים, למורת רוחם של מנגנוני הביטחון. לצד זאת הוא מדגיש, "לשם ההגינות ההיסטורית", שמנגנוני הביטחון נהגו באותה יד קשה גם כלפי מחאות של מגזרים אחרים בחברה, כמו מחאות הסטודנטים למשל, כך שהשלטונות לא רדפו את הפלסטינים ולא התנכלו להם באופן מיוחד, לטענתו. כאן מעניין לציין כי תובה בוחר שלא להזכיר את מלחמת האזרחים ("ספטמבר השחור") ואת השפעתה עליו ועל בני דורו.

תובה טוען כי גם בימינו הפלסטינים החיים בירדן, המונים לדבריו כשלושה מיליון איש ומהווים כ־40% מתושבי המדינה, אינם סובלים מאפליה ממסדית כלשהי שאפשר לזהותה כתופעה רחבה או בעיה ציבורית, למעט בקבלה לעבודה במוסדות שלטוניים מסוימים, בעיקר במגזר הביטחוני. אולם בשאר התחומים – באוניברסיטאות, במשרות ממשלתיות, במגזר הפרטי ובמרחב הפוליטי – הם אינם סובלים מכל אפליה שהיא. הוא מודה שהוא עצמו משלם מחיר כעיתונאי, משום שעיתונאים רבים נמנים עם האופוזיציה ולכן נרדפים לא אחת בידי השלטון ומאבדים את מקום עבודתם.

על הטענה הרווחת כי הייצוג הפלסטיני בממשלה ובפרלמנט הוא סמלי בלבד, תובה משיב באבחנה כי מרבית בני האליטה הפלסטינית החיים בירדן נאבקים לצד שאר בני האליטות במדינה למען חיזוק הדמוקרטיה, הצדק, השיוויון ועקרון מדינת החוק. אם יש מקרים של אפליה או חוסר שוויון, הוא כותב, הסיבה לכך היא היעדרם של ערכים דמוקרטיים והיעדר רפורמות בשדה הפוליטי, שמהם סובלים כלל אזרחי המדינה.

לסיכום טורו מתוודה תובה שהוא מקנא בשתי בנותיו, דארין ורהף, שמחזיקות באזרחות פלסטינית לצד אזרחותן הירדנית, שכן אימן היא תושבת הגדה המערבית במקור. בניגוד אליו, אזרחותן הפלסטינית מאפשרת להן לבקר בפלסטין מעת לעת ללא אישור מישראל, ואילו הוא אינו יכול להתלוות אליהן, לבקר בבית אבותיו בדיר א־שייח' ולנשק את אדמתו.

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>