עלינו ללמוד מעיתון "הארץ". דווקא מעיתון זה, ולא מהעיתונים המערביים המפורסמים דוגמת ה"ניו יורק טיימס" האמריקאי, ה"גרדיאן" הבריטי או "לה מונד" הצרפתי. אני טוען כך מפני שהחברה הישראלית, כלומר החברה שבה יוצא לאור "הארץ", היא חברה מתקדמת פחות ודמוקרטית פחות מהחברות שבהן יוצאים לאור העיתונים שלעיל, וגם מפני האיבה השוררת בינינו ובין המדינה הישראלית, מדינה שנוקטת כלפי העם הפלסטיני מדיניות מתמשכת של התנחלות וגזענות. לפיכך, התייחסותי זו לעיתון "הארץ" אינה נובעת מרצון להיתלות באילן נמוך או במקרה שנמצא בקונסנזוס, ובוודאי אין בה משום אותה מיסיונריוּת ישנה ומאוסה שידעה התרבות הערבית במשך שנים ביחס למערב, אשר התבטאה באמירות כמו "חקו את המתרחש במערב. אין סיבה להיות שונים מהם".

בעיתון "הארץ", השכן מבחינה גיאוגרפית, קשה שלא להבחין בביקורת חריפה על פרקטיקות ישראליות כגון הנטייה לשוביניזם ולצבאיוּת, ואפשר למצוא אותה תדיר בין עמודיו. זאת נוסף על ביקורת בעניין השחיתות והפופוליזם בקרב אנשי השלטון בישראל, ויתרה מזו – גינוי פומבי, ללא משוא פנים, הן כלפי בנימין נתניהו ומפלגתו, הן כלפי מנהיגי מפלגות האופוזיציה.

הקריאה ללמוד מעיתון "הארץ" פוגעת בנרקיסיזם הערבי שלנו, או לכל הפחות כך ראוי והגיוני שתהיה. רבים מאיתנו יגיבו ביהירות, כאילו אין בהשוואה כזו ממש או צורך, ויציינו כי "הארץ" הוא עיתון חסר השפעה ותפוצתו מוגבלת, כשהם שוכחים שאצלנו סוגרים עיתונים. הם יטענו עוד כי גם "הארץ" הוא, בסופו של דבר, עיתון ציוני הפועל בגבולות השיח הציוני; עיתון שאינו קורא לשחרור פלסטין ולמחיקת ישראל – כלומר, הם מצפים שהעיתון יקרא למחיקתו שלו עצמו.

לדעתי, דווקא בגלל העובדה ש"הארץ" פועל בישראל, דווקא בגלל גישתו ודווקא בגלל ייחודיותו ואתגריו בנוף הישראלי – קריאתי זו ללמוד ממנו הופכת חזקה יותר, בוודאי בהתחשב במצבנו אנו בתקופה זו. אני טוען זאת שכן בעולם הערבי כולו, להוציא מעט מאוד מדינות כגון לבנון, עיראק ותוניסיה, בלתי אפשרי למתוח כיום ביקורת על השליט או אפילו לציין את שמו מבלי להצמיד לו תוארי כבוד עתירי פאר. רעבונם של השליטים לשבחים אינו יודע שובע, וכמוהו גם נכונות הכותבים לשבח אותם. כך נוצרת סיטואציה הרסנית ומשפילה לשני הצדדים. התופעה אינה חדשה, כמובן. כך היה המצב אצלנו תמיד. אולם הוא מעולם לא היה חמור עד כדי כך.

כאשר השליט, המו"ל והעורך הם אחד, או כאשר אין מרחק בין שלושתם, אז תהיה התוצאה מה שאנו רואים וחווים היום, ותקצר הלשון והיריעה מלתאר. זה מה שצריך להדאיג את השליט שהפך את קולו המהדהד לקול היחיד שיש לו זכות קיום בעולם. אסתפק במסקנה אחת מני רבות שעולות מבחינת מצבנו הנוכחי: המהפכות הערביות הותירו את השלטונות ללא פגע, והם אפילו חזקים עוד יותר משהיו קודם. השלטון ברבות מהמדינות הצליח לעשות ככל העולה על רוחו באמתלה של מאבק בטרור או בקיצוניות האסלאמית, שניים שהם בדרך כלל אחד, ובה בשעה קמו בקרבנו מתנדבים ששיבחו את הצלחותיו באותם "עניינים גדולים" וגזרו מכך כי הוא גם עתיד לנחול הצלחה מסחררת בעניינים הארציים והפעוטים יותר. לפי חישוב זה, הצדק הוא עם המצליח. עובדה: הוא הצליח.

נציין גם ש"הארץ" יוצא לאור באזור לא-יציב שלא חסרות בו מתיחויות ומחלוקות לצד מאבק וקריאות ללכידות של העם והאומה ופתרון של סוגיות פוליטיות מרכזיות. עלינו לזכור כי הישראלים אינם ראויים לחופש הביטוי יותר מאיתנו. ואני תוהה: כיצד איננו מקנאים בהצטיינותו של האויב המר בתחום זה?

חאזם סאע'יה הוא אינטלקטואל לבנוני ואחד הפובליציסטים הוותיקים והחשובים בעולם הערבי. המאמר המלא התפרסם בעיתון אלחיאת הרואה אור בלונדון. גרסה זו מתפרסמת במסגרת פרויקט "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. מערבית: צאלח עלי סואעד