ריאיון קצר שקיים שליח התאגיד אורי לוי עם כוכב הכדורגל המצרי מוחמד סלאח הפך לוויראלי – אבל מהסיבות הלא נכונות. לוי, שמלווה באדיקות את הקריירה של סלאח כבר שנים, תפס אותו לאחר ההעפלה המצרית לשמינית הגמר לטובת מהלך תקשורתי שבימינו הפך למחזה נדיר: מראיין בערוץ שידור ישראלי שפונה למרואיין ערבי בשפתו ונותן לו מקום של כבוד בדיון בענייני דיומא.
מבט על אלפי התגובות ברשתות החברתיות מעיד כיצד במחוזותינו עצם מתן במה לאישיות מהעולם הערבי נתפסת כאקט חתרני וראוי לגנאי. ויותר מזה - כאשר הדבר נעשה בשפה הערבית, רחמנא ליצלן, מדובר כמעט בחשש לפגיעה בביטחון המדינה: הטענות על "הרפיסות הכנועה" ששליח הציבור ("שאנחנו מממנים!") הפגין קבל עם ועולם נגעו בהיסטריה (אגב, יש לציין שגם בעולם הערבי היו לא מעטים שהתקוממו על הראיון וטענו נגד סלאח שהוא מספק לגיטימציה לכלי התקשורת של הממסד הציוני).
סקירות מדד הייצוג של עמותת סיכוי-אופוק ו"העין השביעית" מגלות כי שנות המלחמה שמאז ה-7 באוקטובר הביאו להקצנה דרמטית בתופעת הייצוג החסר של החברה הערבית בתקשורת הישראלית. הציבור הישראלי הורגל לכך שהנוכחות הערבית על המסך מצומצמת לתפקיד האויב האכזר, שנע בין שני קצוות של ציר רשע: הלוחם האכזרי או האסיר הכפות והמושפל. הפוזיציה הזו מספקת מעצם הווייתה בסיס לאקסיומה של תקשורת המיינסטרים הישראלית בדבר צדקת הדרך והעליונות המוסרית של המדינה היהודית.
אלא שהחלוקה הדיכוטומית הזו בין טובים ורעים, משל היינו חיים בעולם גיבורי העל של מארוול ולא במציאות המרובדת של המזרח התיכון, לא יכולה להתקיים מחוץ לבועה הדמיונית שמטופחת היטב בעיתונות הישראלית. ולכן, סיטואציה גלובלית של גביע עולמי בהשתתפות מספר שיא של שמונה נבחרות ערביות, עם דגלי פלסטין כאביזר עידוד שכיח בכל יציע וגיבורי תרבות לבנטיניים שזוכים להערצה חוצת גבולות, מאלצת את התקשורת הישראלית לחשב מסלול מחדש.
יש מי שמתעל את החסך בריגוש לאומני במונדיאל לקנאה פרובינציאלית ב"שכנינו המצרים" – כפי שבאה לביטוי מושלם באמירה של טל ברמן חמוץ הפנים על הצורך שלנו בשיפור מצב הרוח הלאומי, "בטח אחרי שלוש שנים כאלה"; יש מי שמוצא מפלט בהטפות מוסר צדקניות – כמו אתר הספורט One, שבדומה למרבית קוראיו התקשה לחזות בהפגנת הסולידריות עם העם הפלסטיני של המאמן המצרי חוסאם חסן; ויש מי שפשוט הולכים על גזענות אולד פאשן כמיטב המסורת – וראוי לגנאי מיוחד איש הסושיאל של התאגיד שפרסם את המם המחפיר שבו השווה את שחקן הנבחרת המרוקאית אסמעיל סייבארי לכלב (פרסום שהוסר בהמשך).
ועל הרקע הזה בולטת לטובה המקצועיות של לוי, שבזכות היכרות עומק עם מושא הראיון, כמו גם בזכות הפנייה הבלתי אמצעית בשפת אמו של הכוכב, הצליח לרגע קט לשבור את הדינמיקה הממוחזרת שמאפיינת ראיונות סוף משחק.
הוא התייחס לוויכוח בנוגע לזהות הכדורגלן המצרי הגדול בכל הזמנים. סלאח, שרק דקות אחדות קודם לכן הוריד מעל גבו באופן סופי ומוחלט את נטל ההוכחה הזה, הגיב לשאלה בספונטניות עם חיוך רחב ואמירה שחצנית ("זה קל") – רגע קסם של אותנטיות נדירה, שהצליח לחדור זמנית את מעטה הפלסטיק של המונדיאל הממוסחר בהיסטוריה.
לוי התייצב מול מגה סטאר בינלאומי שעצם היכולת להחליף איתו מילים און קמרה מהווה הישג עיתונאי, הישיר אליו מבט ודיבר איתו בערבית. המהלך התקשורתי הזה ממחיש כי בניגוד לשטיפת המוח המקובלת בנוגע לנחשלות העולם הערבי – ישנם לא מעט ערבים שמצטיינים בתחומם וכשמפרגנים להם בנקודה הנכונה, הם אפילו עשויים לחייך כאחד האדם. עבור רבים מצרכני התקשורת הישראלית מדובר במכה בלתי נסבלת לאגו הלאומי.
לתקשורת יש השפעה עצומה על המציאות שלנו. תקשורת לאומנית, שמנצלת את המסך כדי להשתלח בכל מי שמחזיק נרטיב החורג מהקונצנזוס הפטריוטי, מסייעת להקצנה של דעת הקהל והופכת לגורם מפלג ומשסה. הראיון שלוי קיים עם סלאח מהווה דוגמית לכיצד ניתן לעשות דברים אחרת: להכיר ולא להתנכר, לחלוק בחוויות ולא להתעמת.
ומי יודע, יתכן שאם במקום להזדעזע מהנפת דגל פלסטין על ידי כוכבי ספורט ברחבי העולם, היו מנסים להעמיק בסיבות להזדהות העצומה שהעם הפלסטינאי זוכה לה, היינו מקבלים יותר דיונים על הצורך בסיום מלחמות במקום הרוטינה המתגבשת של דילוג ממלחמה למלחמה.
ובהקשר זה, הראיון הקצרצר עם סלאח מהווה תזכורת נוספת לחשיבותו של השידור הציבורי. חרף שלל מגרעותיו של התאגיד, מדובר בגוף שידור שמקפיד באופן סיסטמטי על ייצוג ערבי (גם אם עדיין סמלי, חשוב להדגיש) בלוח השידורים. קשה לחשוב על גוף שידור ישראלי אחר שהיה מספק לנו ראיון עם מוחמד סלאח בעידן הנוכחי, בוודאי שלא כזה שמתנהל בשפה הערבית ומצליח להוציא מאגדת הכדורגל האפריקאית חיוך אותנטי. ובהקשר הזה לא נותר אלא להגיד ללוי את מה שהוא עצמו איחל לסלאח: מברוכ.
נועם אלון ביטון הוא רכז התקשורת העברית של עמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום חברה שוויונית ומשותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה