חופש הביטוי והעיתונות תלויים זה בזה ומושפעים מגורמים רבים. החשובים שבהם הם אופי השלטונות, האווירה הפוליטית, החירויות המותרות, החוקים המסדירים את העיתונות, הבעלות על אמצעי התקשורת והמימון מצד שוק הפרסום. לאור כל זאת נשאלת השאלה עד כמה יכולים העיתונאים לשמור על עצמאותם וליישם את הכללים המקצועיים המקובלים בעבודה העיתונאית והתקשורתית.

הכללים הללו, המשמשים בעולם כולו, נועדו להגביל את הפוליטיזציה של דיווחים חדשותיים, את גיוסם לטובת אינטרסים של הממשלה או שוק ההון ואת הפקרתם לעריצות שוק הפרסום. מעניין לציין שאמצעי תקשורת ברחבי העולם הרוויחו מיחסי הכוחות המשולשים בין הממשלה, הבעלים של אמצעי התקשורת והמפרסמים, והגנו על עצמאותם באמצעות יישום הכללים המקצועיים.

עם זאת, ברוב המקרים בעולם שלוש הרשויות הללו תיאמו את פעולותיהן ושיתפו פעולה ביניהן במטרה להגביל את חופש העיתונות והתקשורת, לגייס עיתונאים ולהשתמש בהם לקידום מדיניות המשרתת את האינטרסים שלהן עצמן על חשבון האינטרסים הציבוריים. הספרות המקצועית מתארת כיצד מעוצבת תודעת ההמונים באמצעים שקרובים יותר לתעמולה מאשר לתקשורת, האמורה לספק תיאור מדויק, אובייקטיבי ושקול של עובדות ומידע, לשמש כבמה לדיון חופשי בין האזרחים ולאפשר את גיבושה של דעת קהל אמיתית.

ההשערה שאני מעלה כאן היא שהעיתונות הערבית לא ידעה את כללי המקצוע ולא פעלה על פיהם, וכשנחשפה אליהם בשלב מאוחר – לא יישמה אותם

מטבע הדברים, לדברי היסטוריונים וחוקרים נדירות הן הפעמים שבהן אמצעי התקשורת הם אובייקטיביים לחלוטין והעבודה העיתונאית היא מקצועית, חסרת פניות ומדויקת לעילא. אולם לאורך ההיסטוריה היו בוודאי ניסיונות רציניים ומתמשכים לעמוד בכללי העבודה העיתונאית האידיאלית, או לפחות לשאוף לכך. הדבר נעשה באמצעות יישום קפדני ואמיתי של הכללים המקצועיים והקוד האתי של העיתונות, הפרדה בין בעלות ובין ניהול של אמצעי תקשורת, ואיגודים מקצועיים חזקים לעיתונאים ואנשי תקשורת, הפועלים לצד ארגונים חברתיים שאינם מגבילים את העבודה העיתונאית אלא מפקחים עליה ומסדירים אותה.

ברחבי העולם תמיד היו עיתונאים ואנשי תקשורת שניסו להיאבק למען חופש העיתונות והתקשורת באמצעות הקפדה על נייטרליות, איזון, דיוק, ענייניות, הצגה של מגוון דעות, אזכור מקורות הדיווח, והבחנה בין ידיעה לדעה ובין עיתונאות לפרסום. אולם בעולם הערבי קשה מאוד להגן על הכללים האלה, בגלל ההגמוניה של שלושת מוקדי הכוח – הממשלה, הבעלים והמפרסמים – ויכולתם המוגבלת של עיתונאים ואנשי תקשורת לעמוד מול מגמות פוליטיות ונטיות אידאולוגיות וחברתיות של הבעלים. לעיתים העיתונאי עצמו אינו מכיר את כללי המקצוע ולא הוכשר להם, ולכן גם לא יפעל לאורם בעבודתו.

ההשערה שאני מעלה כאן היא שהעיתונות הערבית לא ידעה את כללי המקצוע ולא פעלה על פיהם, וכשנחשפה אליהם בשלב מאוחר – לא יישמה אותם.

הדיון על כללי המקצוע, הקוד האתי והיושרה העיתונאית נעשה ברמת השיח בלבד והוא רחוק מיישום במציאות. אני סבור שחוסר המקצועיות של העיתונות ואמצעי התקשורת הערביים קשור באופן ייסודם והתפתחותם. את העיתון הראשון בשפה הערבית, מראת אל-אחואל (תמונת מצב), הוציא לאור נפוליאון בונפרטה בשנת 1798, עם תחילת התפשטותו של הקולוניאליזם הצרפתי במצרים. גם באלג'יריה פרסמו שלטונות הכיבוש הצרפתי עיתון בערבית, "אל-מובשר" ("המבשר"), בשנת 1847.

הקולוניאליזם הוא שהכניס את העיתונות המודפסת לעולם הערבי, והוא עשה זאת למטרות תעמולה גרידא

במילים אחרות, הקולוניאליזם הוא שהכניס את העיתונות המודפסת לעולם הערבי, והוא עשה זאת למטרות תעמולה גרידא. העיתון הרשמי הראשון שיצא לאור על ידי שלטון ריבוני ערבי היה העיתון המצרי "אל-וקאאע" ("עובדות"), שראה אור בערבית ובתורכית בשנת 1828 ביוזמתו של מוחמד עלי באשא (1805–1840). גם העיתון הזה שימש כשופר השלטון וכאמצעי לפרסום חדשות מטעמו, חוקים וצווים.

לדברי היסטוריון העיתונות עבד אל-לטיף חמזה, "הנסיבות הובילו לכך שהעיתונות המצרית נולדה בהשראת השליטים, צמחה בבתיהם, חיה על כספיהם והוזנה ברעיונותיהם". מוחמד עלי התייחס לעיתונאים כאל בני ביתו. צאצאיו ירשו את היחס הזה לתקשורת ויישמו אותו במהלך המאה התשע-עשרה. מסיבה זו, כללי מקצוע או איגודים מקצועיים שיגנו על זכויותיהם וחובותיהם של עיתונאים לא יכלו לצמוח עד העשור הרביעי של המאה העשרים.

בלבנון, העיתונות בתחילת דרכה נראתה כאוסף של מיזמים אינדיבידואליים ועצמאיים למחצה. אך למעשה, הם היו נתונים לחסות העדה של בעליהן והיו כפופים לה, לאימפריה העות'מאנית, או לגורמים חיצוניים או אזוריים שנאבקו על השליטה בלבנון, בסוריה ובפלסטין.

בשנת 1858 הוציא ח'ליל אל-ח'ורי לאור בביירות את העיתון "חדיקת אל-אח'באר" ("גן החדשות"), שהיה לעיתון הערבי הלא רשמי הראשון, אך הוא נתמך על ידי האימפריה העות'מאנית. כעבור שנתיים המחנך בוטרוס אל-בוסתאני הוציא לאור את העיתון "נפיר סוריה" ("השופר של סוריה"). העיתונים הרבים שראו אור בלבנון לאחר מכן הדגישו את תפקידם המרכזי של העיתונאים הלבנונים לא רק במדינתם אלא גם במצרים, בתורכיה, בצרפת ובפזורה.

במצרים ובמדינות ערביות אחרות פעלה עיתונות מפלגתית שמעצם טבעה משרתת מפלגה מסוימת ודואגת לאינטרסים שלה. מטבע הדברים, עיתונות כזאת היתה רחוקה מכללי המקצוע

ראוי לציין כי העיתונאים בלבנון העניקו חשיבות יתרה להתאגדות כבר בראשית המאה העשרים. בשנת 1911 הם הקימו את הגוף שנקרא ועדת העיתונאים, ובשנת 1919 את איגוד העיתונאים. ההתאגדות המקצועית היא אמצעי של עבודה מאורגנת והיא מאפשרת להגן על האינטרסים של העיתונאים ולעודד אותם להקפיד מרצון על יושרה עיתונאית ועל כללי מקצוע המשלימים את החקיקה הרשמית או מפצים עליה.

אולם האיגודים בלבנון, במצרים ובמדינות ערביות אחרות, אף שהדגישו את חשיבות זכויותיהם של העיתונאים מול בעלי העיתונים, השלטונות הקולוניאליים והשלטונות הלאומיים, עשו זאת על חשבון כללי המקצוע והאתיקה המקצועית. בצל מאבקן של תנועות לאומיות לעצמאות ולחוקה, שהתחולל ברוב מדינות ערב, היה קשה לצפות לנייטרליות ולאיזון בסיקור העיתונאי של הקולוניאליזם או לשאוף לעמידה איתנה בפני האינטרסים של המיעוטים הזרים ששלטו אז בכלכלה, וכפועל יוצא מכך גם בפרסום.

במצרים ובמדינות ערביות אחרות פעלה עיתונות מפלגתית שמעצם טבעה משרתת מפלגה מסוימת ודואגת לאינטרסים שלה. מטבע הדברים, עיתונות כזאת היתה רחוקה מכללי המקצוע ולא הוטרדה מסוגיות כגון זכות הציבור לדעת או פרסום של מגוון דעות. בשורה התחתונה, העיתונות המפלגתית היתה מוטה ופעלה מנקודת מבט צרה. לצד זאת, השלטונות הקולוניאליים גייסו עיתונים שיעבדו לטובתם ויקדמו את המדיניות שלהם, וכך עשו גם מפלגות המיעוט ומפלגות השלטון.

כך נראו רוב תהליכי התפתחותה של העיתונות והתקשורת הערבית: חוסר מקצועיות ותשלום מס שפתיים לעקרונות של יושרה ואתיקה עיתונאית

אפשר לטעון שהמאבק הלאומי בקולוניאליזם היה נימוק חזק לטובת הטיה עיתונאית והפרת כללי המקצוע, שהמודעות לגביהם ברחבי העולם הלכה והתפתחה. החשש מצנזורה, מסגירת עיתונים וממעצר עיתונאים גם הוא חיזק מאוד את העיתונות המגויסת לטובת מאבק לאומי, עדתי או מקומי. בנסיבות אלו נעלמו כללי המקצוע, וחוסר המקצועיות בעיתונות ובתקשורת נראה עניין נורמלי. עיתונאים חדשים גויסו והוכשרו על בסיס הטיה, חוסר מקצועיות ונקיטה הכרחית של עמדה לטובת צד מסוים במאבק הפוליטי הפנימי.

דומני שחוסר המקצועיות בתקשורת הערבית קיבל גיבוי ותמיכה עם היעלמותן של תחנות הרדיו הפרטיות והלאמת הרדיו ואחריו הטלוויזיה. בהדרגה צצו תאוריות תעמולתיות המצדיקות את גיוס הרדיו והטלוויזיה לתמיכה בממשלות הלאומיות שעלו בהפיכות צבאיות בעידן העצמאות. במצרים, בסוריה, בעיראק, בלוב ובאלג'יריה קמו רפובליקות טוטליטריות שעוינות את חופש העיתונות וקוראות למהפכה לשחרור פלסטין.

כך נראו רוב תהליכי התפתחותה של העיתונות והתקשורת הערבית: חוסר מקצועיות ותשלום מס שפתיים לעקרונות של יושרה ואתיקה עיתונאית. לכן סבורים חוקרים שההיסטוריה המודרנית של המרחב הערבי לא ידעה עיתונות או תקשורת של ממש אלא סוגים שונים של תעמולה, הטפה פוליטית ויחסי ציבור.

כל זה לא יחזיק מעמד זמן רב לנוכח מהפכת התקשורת החדשה והשלכותיה. עם זאת, יש המזהירים שהעיתונות החדשה לא תהפוך את העיתונות והתקשורת הערבית למקצועית ולא תצמיח בה כבוד לזכויות האזרח אלא תייצר מרחב חדש לתעמולה, יחסי ציבור וחוסר מקצועיות.

כדי לקיים מרחב מקצועי יש להכשיר עיתונאים, להנחיל להם נורמות מקצועיות ולתמוך באיגודים מקצועיים עצמאיים לעיתונאים ואנשי תקשורת, ולצד זאת לחנך את האזרח בדבר זכותו לחופש המידע ולהקים ארגוני חברה אזרחית עצמאיים שיפקחו על עבודת העיתונות והתקשורת ויגנו על זכות הציבור לדעת.

*  *  *

מוחמד שומאן הוא חוקר ופובליציסט מצרי. המאמר התפרסם ביומון הערבי "אל-חיאת" היוצא לאור בלונדון, בשני ליולי 2019. תרגמה מערבית: איה ח'לאילה. המאמר מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום.