סביבה

יובל בגנו חתום על כתבה המתפרסמת במוסף "מעריב עסקים" ועוסקת באדישות הישראלית מפני משבר האקלים העולמי. בגנו כותב על האדישות בממשלה, בציבור, במערכת החינוך וגם בתקשורת. שני אלוני, מנכ"לית ארגון מגמה-ירוקה, אומרת לו כי לתקשורת יש אחריות גדולה לאדישות בעצם החלטותיה מה לסקר ומה לא. "התקשורת יכולה היתה להחליט ש-150 התלמידים שהפגינו נגד האדישות למשבר האקלים במקום לפתוח את שנת הלימודים, זה אייטם שהוא הדבר הבא ולא נושא איזוטרי. לכן, השאלה היא האם התקשורת תרים את הדגל ותהפוך את הנושא לאסטרטגי", היא אומרת.

בגנו לא מקדיש מקום בכתבתו לסיבות שבעטיין התקשורת נמנעת מלהפוך את הנושא לאסטרטגי, ובראשן התלות בפרסום של תעשיות מזהמות.

בשער הקונטרס הראשי של "מעריב" מופיעה הפניה לידיעה על שריפה שפרצה אתמול במפרץ חיפה, במחסן ובו 80 טונות שמן ("מעריב" הוא העיתון היחיד שמקדיש לאירוע ידיעה בשער). "אנשי המשרד להגנת הסביבה, שעקבו מקרוב אחר זיהום האוויר וביצעו פעולות ניטור, חששו שייווצר מפגע מגג האזבסט הבוער במחסן", מדווחים משה כהן, יובל בגנו ואלון חכמון בפנים העיתון.

"עם זאת, ערכי זיהום האוויר שנמדדו לא הגיעו במהלך השריפה לערכי ההתרעה המסוכנים, הודות לכיוון הרוח ופיזור העשן אל מחוץ לאזורי המגורים". תושבת חיפה בלתי מזוהה מצוטטת כאומרת: "קיבלנו תזכורת שחייבים לעשות משהו. מפרץ חיפה הוא פצצת זמן מתקתקת".

בעומק העיתון משוחח הפרשן הכלכלי יהודה שרוני עם ביני זומר, מנכ"ל נובל-אנרג'י ישראל, שנרגש בימים אלה לקראת "האירוע המקצועי הגדול של חייו: הנחת אסדת הפקת הגז על מאגר לווייתן". מה יקרה אם תפרוץ שריפה באסדה? הראיון של שרוני עם זומר נראה כולו כמכת נגד מוקדמת לשאלה זו ואחרות על הסכנות שבמיקום האסדה. בדומה לראיון שערך לאחרונה פרשן "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר עם מנכ"ל רציו יגאל לנדאו, גם הראיון של שרוני עם זומר משמש בפועל כבמה לדקלום דף המסרים של מונופול הגז.

"האם אתה חושש מחידוש ההפגנות בחוף במחאה על השפעות האסדה על הסביבה?", שואל שרוני בלי להזכיר מהן אותן השפעות. "מדובר באירוע חגיגי, שהולך להביא הרבה תועלת למדינה", משיב זומר דיפלומטית. "אנחנו לא רוצים להפתיע את הציבור, שעלול להיות חשוף לדיסאינפורמציה".

בהמשך נותן זומר דוגמה אישית להפצת דיסאינפורמציה: "חשוב לנו לקיים שיח מועיל עם התושבים. יש הרבה שקיפות בתהליך והרבה פורומים שמאפשרים לציבור לשאול שאלות. אני מודע לכך שיש גרעין שממשיך את המאבק, אבל הפרויקט מתקדם והגז יזרום".

בכך, פחות או יותר, מסתכם העניין של שרוני בסוגיה הסביבתית, והוא עובר לדבר על כסף. כמה הושקע במיזם ("3.75 מיליארד דולר"), ובכמה יימכר הגז ("המחירים יהיו בהתאם למתווה הגז [...] אני יכול לומר שמחיר הגז בישראל הוא תחרותי").

לסיכום, כדי להשאיר את זומר עם טעם טוב בפה, מספק שרוני שאלת הרמה להנחתה מפוארת: "האם אתם חושבים שנגרם לכם עוול בקמפיין טייקוני הגז שהתנהל נגדכם בשנים האחרונות". לו היה שרוני מראיין את בוגדן חמלניצקי אחרי גזירות ת"ח-ת"ט היה בוודאי מסיים את הראיון בשאלה האם הוא חושב שנגרם לו עוול בקמפיין הקוזאק הנגזל שהתנהל נגדו בשנים האחרונות.

הראיון עם זומר לא מופיע בחלל ריק. נובל-אנרג'י מנהלת מערכה תקשורתית מקיפה שמלווה את הפעילות העסקית שלה בישראל מרגע כניסתה. "מעריב", לדוגמה, שייך לקבוצת התקשורת של אלי עזור, כמו ה"ג'רוזלם פוסט". בשנה שעברה הוגש לבית-המשפט העליון תצהיר שלפיו ה"ג'רוזלם פוסט" הסיר מהאתר שלו כתבה על הפגנה נגד מיקום אסדת לווייתן אחרי ש"מנהל נובל-אנרג'י התקשר לעורך ודרש ממנו להסיר את הכתבה תוך איום להמשך הקשרים העסקיים בין החברה לעיתון".

אילו קשרים עסקיים כבר יכולים להיות בין מיזם אנרגיה לתאגיד תקשורת? ובכן, לא רק מסעות פרסום רחבי היקף. ביום רביעי הקרוב יקיים "מעריב" כנס בחירות חגיגי. אחד מנותני החסות של הכנס הוא מיזם לווייתן, ובין הדוברים בכנס גם יוסי אבו, מנכ"ל ונשיא חברת דלק קידוחים, שותפתה של נובל-אנרג'י במונופול. לפי תוכנית הכנס, אבו יקבל מקום של כבוד על במת הכנס בראיון "אחד על אחד" שיקיים איתו אותו יהודה שרוני תחת הכותרת "מאגר לווייתן – מנוע צמיחה של המשק הישראלי".

בכנסים דוגמת זה "מעריב" מגדירים לא פעם ראיון עיתונאי כראיון "אחד על אחד", ומיד צץ לו דימוי של זירת אגרוף. אולם במקרה של שרוני וזומר, או שרוני ואבו, דומה כי שני הצדדים בזירה רק עושים עצמם נאבקים זה בזה, כשבפועל הם נלחמים יחדיו כתף אל כתף נגד אויב משותף אחד – הציבור הרחב.

הון-שלטון

התשובה של זומר לשרוני על מחירי הגז התחרותיים בישראל ("בהתאם למתווה הגז") נועדה להרגיע את חששות הקוראים. עניין מחירי הגז נבדק, הגיעו למתווה, פשרה שממנה אף צד לא יצא מרוצה, ולכן היא בוודאי הוגנת.

בטורו שב"דה-מרקר" מפוצץ גיא רולניק את האשליה הזו, אגב דיון ביחסי בנימין נתניהו ויצחק תשובה. ראש הממשלה הזכיר לפני ימים אחדים את תשובה, הבעלים של דלק קידוחים, באחד מסרטוני התעמולה שלו. תשובה של נתניהו הוא לא טייקון הגז אלא אחד הבעלים הדלפונים של ערוץ קשת 12, שאחראים למסע ההסתה התקשורתי נגדו ("המסכנים, הדלפונים – דרורית ורטהיים שהמשפחה שלה שווה 2 מיליארד, ויצחק תשובה ששווה 4 מיליארד", בלשונו של ראש הממשלה).

"כיצד נהפך תשובה למיליארדר?", שואל רולניק ב"דה-מרקר", ומשיב: "זה סיפור ארוך ומורכב שתועד בעיתון זה ב-20 השנים האחרונות. יותר מעניין לשאול כיצד הוא נשאר מיליארדר, וכאן התשובה פשוטה להפליא: נתניהו. אם לא נתניהו, יש סיכוי לא מבוטל שתשובה היה היום פושט רגל".

לפי רולניק, "ב-30 השנים האחרונות עמד תשובה פעמיים או שלוש לפני פשיטת רגל. הפעם האחרונה היתה בסוף 2008, רגע לפני שהתגלה הגז בקידוח תמר. אבל מה שהרחיק את תשובה מפשיטת רגל לא היה הגז, אלא שני דברים אחרים: המחיר שבו הסכימה חברת החשמל לקנות מתשובה את הגז וההתחייבות שנתנה המדינה לתשובה לא לשנות את ההסכמים עמו ולא לפתוח את השוק לתחרות במשך עשור לפחות. התחייבות הידועה בשמה הפופולרי מתווה הגז".

רולניק מזכיר בטורו כי אותו "מחיר תחרותי" שעליו מדבר זומר, זה שנקבע בעקבות מתווה הגז, משאיר למונופול רווח נאה. "העלות הממוצעת של הפקת יחידת אנרגיה עבור מונופול הגז היא 57 סנט, הוא מוכר אותה לצרכני חברת החשמל ומשלמי המסים במחיר גבוה כמעט פי עשרה". במלים אחרות, "התשובה היחידה לכך שתשובה שווה 4 מיליארד דולר היא... נתניהו".

בסרטון שלו מזכיר נתניהו לתשובה שהוא האחראי להונו, כותב רולניק, כדי להבהיר לו שמה שנתן הוא יכול גם לקחת. או במלים של רולניק: "כל מה שצריך הוא להחליט שמחירי הגז יותאמו למחיר השוק או שהתשואה ליזמי הגז תוגבל למה שמקובל בכל העולם, והופ – השווי של תשובה עושה דרכו במהירות לכיוון השווי של נתניהו".

הון-שלטון-עיתון

עמיתו של רולניק, עורך "דה-מרקר" אבי בר-אלי, כותב גם הוא על נתניהו ותשובה, על רקע הבעלות של האחרון בערוץ הטלוויזיה. "חצי שנה אחרי שנחשפה תגלית הגז תמר, סיכמה בתו של תשובה, גל נאור, על רכישת 20% ממניות זכיינית הטלוויזיה קשת", מזכיר בר-אלי. "הרכישה בוצעה באמצעות חברה אד הוק, GN Communication Industries, ולוותה בידי עו"ד עידן וולס, יד ימינו של תשובה האב. ה'קלוזינג' של העסקה היה בסוף אפריל 2010. שבועיים לפני כן כוננה ועדת ששינסקי לבחינת תקבולי המדינה מהגז".

מאז, מתאר בר-אלי, פעל נתניהו לטובת רווחיו האישיים של תשובה. הוא הכניס הקלות מס, הבטיח מימון ממשלתי להוצאות האבטחה, ולא פעל נגד החלטת המונופול לייקר בעשרות אחוזים את מחיר הגז שגבה מחברת החשמל. בהמשך לחץ על הקלות בייצוא הגז, ונלחם בהמלצת הדרג המקצועי במתווה הגז תוך פיזור רשות החשמל, וריסוק עצמאותה. להבדיל ממאמציו של נתניהו מול מיליארדר (לשעבר) אחר, שאול אלוביץ', שהיה הבעלים של "וואלה", בר-אלי מדגיש כי במקרה של קשת אין כל עדות להטיית סיקור.

ולא שלא היו נסיונות להטות את הסיקור. נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי לפני כשלוש שנים נפגש נתניהו נפגש עם דרורית ורטהיים, יו"ר קשת ואחותו של בעל השליטה דודי ורטהיים. "ורטהיים הגיעה, המתינה ארוכות שראש הממשלה יתפנה, ולאחר שזה הופיע ספגה ממנו ביקורת חריפה, לעתים בטונים גבוהים, על קשת – ובעיקר על חדשות 12", מדווח טוקר. "נתניהו חזר שוב ושוב על הטענה שגופי התקשורת שלה, קשת – שמשדרת בין השאר את 'ארץ נהדרת' העוקצנית כלפי משפחת נתניהו – וחדשות 12, אינם משקפים את עמדות העם".

על ורטהיים אין לנתניהו את אותם המנופים כמו שיש לו על תשובה, ולכן, כותב רולניק, האזכור של שניהם בסרטון של ראש הממשלה כוון בעיקר לאוזנו של האחרון. "שרבוב שמו של מיליארדר גז, שראש הממשלה עצמו היה מעורב בתפירת הרגולציה והתנאים שהפכו אותו למונופול, בנאום שבו הוא תוקף את כלי התקשורת שבו מחזיק המיליארדר אינו פליטת פה", כותב רולניק לקראת סיום טורו.

"זהו דפוס פעולה ברור שחזר ועלה מתמלילי תיק 2000 ו-4000. לדידו של נתניהו, רגולציה ומדיניות של הגבלים עסקיים ותחרות הן כלי פוליטי ברור שניתן להשפיע באמצעותו על העיתונות. [...] מבחינת הציבור התוצאה הרסנית. אנחנו משלמים פעמיים: ראשית, בחוקי משחק שמשרתים את המונופולים וחברות הענק, מונעים תחרות ופוגעים בחופש ובחירות של כל יזם וצרכן; ושנית, אנחנו מעמיקים את ההשחתה של העיתונות.

"במקום שתיקי 2000 ו-4000, שחשפו את התרבות והנורמות של רוב העיתונות הישראלית, יביאו לניקוי, חשבון נפש ודרך חדשה, נתניהו מבקש להשתמש בהם כדי לזרוע הרס, תוהו ובוהו וגירעון הולך וגובר בהון החברתי – האמון של הציבור בכל המוסדות הדמוקרטיים".

"האם הקמפיין של נתניהו נגד קשת צלח?", שואלת ענת ביין-לובוביץ' ב"גלובס", ומשיבה בשלילה. "קשה להאמין שנתניהו, שמבין היטב כיצד פועלת תקשורת, סבר כי מישהו באמת יצביע בשלט נגד קשת. סביר יותר שהאמירות הבוטות שלו כנגד הערוץ נועדו לקבע תודעה. אבל נראה שהפעם בלהט הקרב ראש הממשלה עשה שגיאה כפולה: במקום להרוויח מהטעות שפלג עשה (פלג, נזכיר, התנצל בשידור לאחר שהתברר כי פרסם ציטוט לא מדויק בנוגע לעדותו של עד המדינה שלמה פילבר בפרשת 4000), נתניהו מיהר לעבור להתקפה חדשה, זאת בזמן שיכול היה לשחק לאורך זמן בתפקיד הכל-כך מוכר לו – כקורבן".

גם פרשן "הארץ" יוסי ורטר חושב שנתניהו רק הזיק לעצמו בקריאה לחרם על קשת. "זה התברר כצעד אחד רחוק מדי אפילו בלקסיקון החולני שלו", כותב ורטר על הסרטון של נתניהו. "התגובות שזרמו אליו ולסובבים אותו היו קשות. חרם זו מלה קשה. יש גם ליכודניקים נורמטיביים. לא כולם משכשכים בביצה של שנאה והסתה. לא לכולם הדם ניתז מהאוזניים. בסביבת נתניהו הבינו שעלו על מוקש. כחצי שעה לאחר עליית סרטון ה'פיגוע' הם שחררו לרשת סרטון חביב ומתוק, עם ביבי כמורה דרך סימפתי שנתקל בטיילים ומכוון אותם ימינה וכיוצא בזה. ד"ר ביבי ומיסטר נתניהו".

תיק 0002

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "כך שברו החוקרים את עדי המדינה", משרתת היטב את בנימין נתניהו. אחד המסרים הקבועים של ראש הממשלה ודובריו נוגע ללחץ הבלתי סביר שהופעל על מקורביו כדי שיעלילו עליו עלילות שווא. הבוקר, בשער "ידיעות אחרונות" ובכפולה הפותחת, מביא הכתב אלי סניור ציטוטים מחקירותיהם של ארי הרו וניר חפץ, שניים מעדי המדינה בפרשות נתניהו, ומספק הצצה לשיטות הפעלת הלחץ של החוקרים. "לחץ פסיכולוגי, איומים והטעיה שהסתיימה בנחקר שקרס ופרץ בבכי", לשון כותרת המשנה.

חפץ נשבר ופרץ בבכי אחרי שהחוקרים גרמו לאשתו להאמין בשגגה כי הוא עומד להשתחרר, ואז אכזבו אותה. הרו התבקש לספק "סחורה" והוסבר לו שהוא בעצם נמצא בשוק. "אתה נותן – אני מחזיר", אמר לו החוקר.

מובן כי הפרסומים עצמם ראויים וטוב שהתפרסמו, אך גם אם נניח שלסניור ו"ידיעות אחרונות" אין ציטוטים אחרים, פחות נוחים לנתניהו, שאותם הם גונזים, אלא שאלה הציטוטים היחידים שהגיעו אליהם ולכן הם אלו שהפכו לכותרת, נשאלת השאלה – מדוע דווקא אלו הציטוטים שהגיעו אליהם?

אחת ההחלטות של מדליף, כל מדליף, היא למי להדליף מה. לא במקרה הציטוטים מהחקירות שמוציאים את נתניהו רע מגיעים לחדשות 12, חדשות 13, כאן 11 ו"הארץ", ולא ל"ישראל היום", נניח. אם הציטוטים שמשרתים את נתניהו מגיעים דווקא ל"ידיעות אחרונות", עורכי העיתון (וקוראיו) צריכים לשאול את עצמם מה זה אומר על הפוזיציה של העיתון בעיני המדליף.

לא נפנף, לא נשנש. גיבור טראגי

בטור שמפרסם הבוקר סמי פרץ ב"דה-מרקר" חוזר עורך העיתון לשעבר לרגע שבו, להבנתו, השתבשה דעתו של נתניהו. לפי פרץ, היה זה בשלהי 2014, כשהכנסת התפזרה בעקבות העברת "חוק 'ישראל היום'" בקריאה טרומית.

כשנתניהו הקים קואליציה חדשה הוא רצה לוודא שרגע טראומתי שכזה לא יחזור על עצמו, ולכן דרש משותפיו לחתום על סעיף המקנה לו בלעדיות בשוק התקשורת. "מרגע זה ואילך החלו צרותיו להיערם בזו אחר זו", כותב פרץ. מתיאורו נחזית הקריירה הפוליטית של נתניהו כאילו היתה טרגדיה יוונית, במיטב המסורת של אריסטו.

אם החקירות של נתניהו אכן יובילו לקטסטרופה שלו, והניסיון להשתלט על התקשורת בישראל הוא המעשה שהוביל אותו לשם, ההיבריס של ראש הממשלה מקורו ברגע קדום יותר. זה קרה אי אז בשנת 2007, כשנתניהו קיבל לידיו מתנה מופלאה מחברו שלדון אדלסון, עיתון יומי חינמי התומך בו בכל לב ומרסק את יריביו.

"ההבנה שיש בידיו נשק רב-עוצמה עלתה לנתניהו לראש", כותב פרץ. "הוא הוקסם מהאפשרות לשמש כעורך לילה, לקבוע את הכותרת הראשית ב'ישראל היום', להחליט אילו תמונות ייכנסו ואילו לא, מי מיריביו יושחר ומי מבני משפחתו יקבל סיקור מלטף. להנאה הזו התמכרו גם אשתו ובנו הבכור – וככל שניסו להשביע את רעבונם, כך הוא גדל וצמח והתפשט לכלי תקשורת אחרים".

גידי וייץ מפרסם הבוקר ציטוטים מפיה של איריס אלוביץ', רעייתו של בעל השליטה ב"וואלה", על הלחץ שספגה מנתניהו בניסיון להשפיע על הסיקור באתר. וייץ מספק גם ציוץ חדש על נתניהו מפיו של ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות": "אי-אפשר לבקר אותו. אסור. כל מי שמבקר אותו הוא או שמאלן או שיש לו אינטרסים, או שבעלה של אילנה דיין עובד בקרן החדשה. הוא רוצה ליצור מצב שאסור לבקר אותו על כלום... הוא לא יכול לסבול שום ביקורת. אנחנו רואים מה הוא עושה לכל אמצעי התקשורת שמבקרים אותו".

אך מתברר שהתיאבון של נתניהו לשליטה בתקשורת הופנה גם פנימה, כלפי עיתון הבית. אתמול דיווח גיא פלג בחדשות 12 על עדות מרים אדלסון ב"תיק 2000". מהעדות עולה כי מו"ל "ישראל היום" ספגה תלונות רבות מבנימין ובעיקר שרה נתניהו על הסיקור של השניים מעל דפי העיתון.

נתניהו, לדבריה, התלונן על כך שעורך העיתון דאז, עמוס רגב, "הוא נפנף, הוא נשנש, הוא חלש". רעייתו שרה התלוננה בפניה כי הם "שופכים את דמה" בכך שלא הגנו עליה באחת ההזדמנויות. "היא כבר פעם אמרה לי שאם לאיראן יהיה נשק גרעיני וישראל תימחק, שאני אהיה אשמה. כי אני לא מגינה על ביבי", הוסיפה ד"ר אדלסון. כל-כך הרבה תלונות ספגה ד"ר אדלסון עד שכבר נמאס לה להיפגש עם בני הזוג נתניהו, אמרה.

הבוקר, ב-400 אלף עותקי החינם של "ישראל היום" שמחולקים ברחבי המדינה, מתנוססת כותרת ראשית הקוראת: "גוש הימין מתקרב ל-60 – ללא ליברמן". מתחת לכותרת, שמתבססת על סקר דעת קהל שערך העיתון, מודפס תצלום של עו"ד איתמר בן-גביר, מחולל השינוי. לראשונה בסקרים של העיתון (ופעם שנייה השבוע, אחרי סקר של ערוץ הכנסת), מפלגת הכהניסטים עוצמה-יהודית עוברת את אחוז החסימה.

הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", מתי טוכפלד, התגאה הבוקר בטוויטר בעצמאות המערכתית של "ישראל היום", בין היתר בשל הכותרת הראשית הזו. אך לנוכח ההיסטוריה המזוויעה של החינמון בכל הקשור לאתיקה עיתונאית ושירותי שופרות עבור ראש הממשלה, ראוי לחשוד גם בכותרת שכזו.

יוסי ורטר כותב הבוקר ב"הארץ" כי במפלגת הכהניסטים עוצמה-יהודית יודעים "שביבי ושרה ויאיר מאוד בעדם. מאוד בעניין שלהם". לפי ורטר, "עד לא מכבר הגברת בכבודה ובעצמה לא הסתירה את תקוותה שעוצמה תעבור, מה שיבטיח את היות גוש הימין בן לפחות 61 מנדטים. אז בן-גביר יהיה שר, מה קרה? איזה הבדל יש בינו לבין סמוטריץ'? רק בניואנסים".

אלא ש"סקר פנימי רחף היקף שנעשה עבור הליכוד צינן את האופטימיות", כותב ורטר, והוביל להתנפלות של הליכוד על המפלגה. ואכן, הכותרת הראשית של "ישראל היום" אתמול באה היישר מדף המסרים של מפלגת השלטון: "הליכוד נגד בן-גביר: 'שורף שני מנדטים'". הבוקר ב"מעריב" עוד מדווחת אנה ברסקי על "גורמים בליכוד" שמזהירים מפני "סקרי שקר שמנבאים לעוצמה-יהודית 4 מנדטים ומחזקים את אשלייתם של ראשיה כאילו יש להם סיכוי לעבור את אחוז החסימה", אך אותם גורמים מתייחסים לסקר של ערוץ הכנסת כמובן.

נראה שניאלץ נמתין ליום ראשון כדי לראות מה יוצא מדף המסרים הרשמי של הליכוד, והאם הסקר של "ישראל היום" יוביל למאמץ הפוך במפלגה, בניסיון לסייע לכהניסטים להיכנס לכנסת ולהגדיל את גוש הימין.

יופמיזם

"עיסוקיו המשפטיים" (כך מגדיר אמנון לורד ב"ישראל השבוע" את שלושת כתבי האישום נגד נתניהו, בכפוף לשימוע, באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים).

"אף פעם לא הכחיש את אהבתו לחיים הטובים" (כך מתאר אייל לוי ב"מעריב" את אביגדור ליברמן, שמיליוני דולרים זרמו לחשבונות הבנק שבשליטתו, בני משפחתו ומקורביו).

גן עדן פלוס, פלוס

"מעריב", העיתון שנוטה חסד לאביגדור ליברמן יותר מכל כלי תקשורת אחר בישראל, עושה זאת שוב הבוקר. "ליברמן נותר לשון המאזניים", נכתב בכותרת בראש השער של העיתון, המדווחת על תוצאות הסקר האחרון. מעליה, ליד הלוגו, הפניה למוסף השבועי, שבשערו ראיון שערך אייל לוי עם ליברמן ("אני מתנחל, אבל לא הזוי").

הראיון הזה הוא כל מה שמועמד פוליטי יכול לבקש 11 ימים לפני פתיחת הקלפיות. לפי הראיון, ליברמן "ממוקד מתמיד"; מועמד ראוי לראשות ממשלה ("לאף אחד בכנסת ישראל, חוץ מנתניהו, אין יותר ניסיון ממני בכל התפקידים"); שמתקבל בביקור בתל-אביב עם "כמעט שטיח אדום וחיבוק חם", כש"היפסטרים" מבקשים ממנו שיציל אותם ואחרים מסתפקים בסלפי; בשבתות, אגב, הוא "נותן דרשה".

השאלה הראשונה בראיון היא "לי יש חבר, מצביע עבודה, שהודיע שהוא עובר אליך". שאלה נוספת: "המתנחל מול האיש מקיסריה?". האנקדוטה שמשמשת קטע ביניים קוראת: "במהלך השיחה נחתה בחצר ציפור שלא זיהיתי, אבל פניו מיד האירו, מסתבר שהציפור מגיעה בשנה האחרונה מדי פעם לביקור ידידותי אצל השר לשעבר". ואילו משפט הסיום בראיון הוא מפי ליברמן עצמו, בתשובה לשאלה איך היה מסכם את מצבו: "גן עדן פלוס, פלוס".

התמיכה והעידוד לליברמן עוברים כחוט השני גם בעמודי החדשות של "מעריב". בכותרת הידיעה על תוצאות הסקר שעליו מדווח בשער מודגש כי "ליברמן יציב עם 10 מנדטים", ובכותרת המשנה מובהר: "אין אפשרות להקים ממשלה ללא ליברמן". ראיון שערך יוסי מלמן עם דודו הלוי מסתיים בהצהרתו של המרואיין כי הוא שוקל להצביע לליברמן. הליד בטור של לילך סיגן קורא: "בליכוד יעשו הכל כדי להשכיח את הנושא העיקרי שבגללו מצאנו את עצמו שוב בבחירות: סירובו של ליברמן להיכנס לממשלה שבה רוב הציבור נמעך תחת רצונות המפלגות החרדיות. על-פי מצבו של ליברמן בסקרים, הציבור ממש לא שכח".

פותמוביל

העיתונאית רויטל חובל, שלאחרונה דווח על עזיבתה את "הארץ", מעניקה לקוראות העיתון מתנת פרידה נאה בדמות תחקיר מקיף על פרשת "משחקי חברה", הפרשה שבה נחשד וזוכה הזמר אייל גולן מקיום יחסי מין עם קטינות. התחקיר, המתאר כיצד פעלה סביב גולן מערכת יעילה לפיתוי קטינות וניצולן לצורך מין, מתבסס על מסמכי חקירה שמתפרסמים לראשונה.

"עניין הגיל היה רק היבט אחד בְפרשה מכוערת, ואפילו לא הרלבנטי מכולם, בהתחשב בכך שרק שתיים מהנערות היו מתחת לגיל ההסכמה (16)", כותבת חובל. "היבט אחר, חמור, שחמק עד כה מהתודעה הציבורית, הוא קיומו של דפוס שיטתי, בהיקף כמעט סיטונאי, של העברת נערות – אותן נערות שלא היתה מחלוקת על אמינותן – מיד ליד כאילו היו סחורה".

חובל מתארת בפירוט את מה שהיא מגדירה "מועדון סגור של גברים המנצלים נערות מוחלשות", כל זאת על סמך חומרי החקירה שהגיעו לידיה.

הנה כמה ציטוטים לדוגמה משיחה שהתקיימה ארבעה ימים לפני הסקופ של חדשות 2 על "זמר מפורסם" שחשוד כי קיים יחסי מין עם קטינה. אביו של גולן, דני ביטון, שהורשע בסופו של דבר ונידון למאסר, שוחח באותו היום עם צחי אסולין, מנהל הכספים במשרד ההפקות של גולן, ואמר לו כי התוכנית שלהם להזמין לבילוי את הנערה המכונה "קרן", לא תצא לפועל. "אמרה לי אני במחזור. מה נעשה איתה במחזור? נסתכל על הפרצוף תחת שלה? מה?", שאל ביטון.

לפי חובל, "אסולין התאכזב, שכן לדבריו קרן היתה מבוקשת מאוד בקרב החברים. 'שלחתי לה מונית, עוד חצי שעה היא אצלה. מה אני אעשה, אבטל?', הוא שאל ומיד קיבל תשובה: 'וואלה מה אני אגיד לך. לפני שאתה שולח את המונית, תבדוק את הנושא של הטוטה'".

והנה המשך השיחה, מתוך הכתבה של חובל:

"אסולין: [קרן] יש עליה דרישה, אתה מבין? היא כמו קלף אס זאתי...
ביטון: מה היא אמרה, שהיא מביאה את רונית גם?
אסולין: את מירי.
ביטון: היא כבר יצאה לי מהאף, אני לא יכול להסתכל עליה, שרמוטה.
אסולין: נו, אז תבוא, מה יכול להיות.
ביטון: בסדר, תן לי לראות. אני אתקלח ואני יוצא.
אסולין: טוב, ותביא את רונית אם היא בבית".

אולם לא רק הגברים הדוחים הללו סופגים את הביקורת של חובל. "בדיקה של מכלול התיק מעלה – וגם זו נקודה שחמקה מהעין – כי בפרשה הזאת יש עוד סיפור של יחסים מיוחדים: אלו שבין גולן למשטרה".

בין חבריו של גולן שהוזכרו בעדויותיהן של הקטינות היו כאלה "שלא נחקרו, לא עומתו עם עדויות הנערות, ומטבע הדברים גם לא נשאלו על חלקו של גולן בפרשה. לא סטיב (שבמשטרה לא בדקו מי הוא למרות שביטון הודה כי למעשה הוא גר בארץ) ולא אהרון (שהמשטרה זימנה בטעות לחקירה אדם אחר בשם זה) נחקרו. גם לא בסיס וגבאי – למרות שבפרקליטות סברו כי דברי הנערות בחלקם העלו לכאורה חשד לעבירה של הבאת אדם לידי זנות נגד גולן.

"הפרקליטות אמנם דרשה שגבאי ייחקר ופנתה לשם כך ישירות למשטרת אילת מתוך חוסר אמון בצוות התל-אביבי, אבל במשטרה הסבירו כי לא הצליחו לאתר אותו. קוראי המקומון האילתי 'ערב ערב', לעומת זאת, זכו באותו הזמן ממש לעקוב אחר תנועותיו במדור הרכילות.

"גם מבחינה טכנולוגית גילתה המשטרה חוסר אונים תמוה. היא לא ניסתה לחפש מידע במכשירי סלולר של הנערות או במחשביהן, ולמרות הטכנולוגיות המתקדמות שהיו בידה גם אז לא הצליחה לשחזר סרטונים שנמחקו ממכשירי הטלפון של המקורבים. מהעדויות עולה כי חמישה אקטים מיניים תועדו בסרטון – אחד מהם, לדברי הנערות, במלון באילת.

"אבל, אומר ל'הארץ' אחד המעורבים בחקירת הפרשה, 'הפלאפונים הגיעו מחוקים'. בשיחה מוקלטת של ביטון עם בתו מאיה היא מציעה לו למחוק ראיות, ובגזר הדין שלו הוא הורשע בהשמדת ראיות. 'די היה בסרטון אחד כדי לשנות את התמונה כולה', אומר המעורב בחקירה, 'אבל המשטרה לא הצליחה לשחזר שום דבר למרות שיש לה יחידת סייבר. אלה היו כנראה מחיקות מתוחכמות ביותר'".

איך להעליב נאצים

יורם שפטל מזהיר את קוראי טורו שב"מעריב" מפני הקמתה של "מדינה ערבו-אסלאמו-ג'יהדו-'פלשתינית'-פשיסטית ביו"ש".

היסטוריוגרפיה

לקראת יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל החל להתפרסם במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מדור נוסטלגי מאת דייוויד סלע, המתבסס על דיווחי התקשורת של השבוע לפני שבעה עשורים. בעקבות הפופולריות שלו ממשיך המדור גם כיום, אל תוך שנת ה-70 של המדינה. וכפי שעשה לפני יום העצמאות האחרון, גם לאחריו המדור מדווח על האקטואליה של אותם ימים באופן חלקי, שמותאם לצורכי ההווה.

הבוקר, למשל, כולל המדור המוקדש לתחילת ספטמבר 1949 ידיעות על עבודות ציבוריות, רפואת שיניים, פתיחת שנת הלימודים וצמחונות. מה עוד קרה בתחילת ספטמבר 1949? ביזה בהיקף רחב של רכוש הפלסטינים שברחו/גורשו מיישוביהם. אגב, לא צריך להמציא ידיעות למדור, בזמן אמת העיתונות דווקא כללה דיווחים על הנכבה וביזת רכוש הפליטים.

הנה כך, לדוגמה, דיווח ב"הארץ" משה סמילנסקי השבוע לפני 70 שנה: "מתברר, שהירושה שהורישו למדינתנו 440 הכפרים הנטושים, היתה גדולה. 2.5 מיליון דונם פלחה, ובהם 'שטחים עצומים של תבואה': 150,000 דונם זיתים, 90,000 ד. פרדסים, 20,000 ד. כרמי גפן, ואלפי דונם עצי פרי שונים.

"כיצד התייחס הציבור לירושה זו? 'בולמוס של 'חטיפה' אחז את כל התושבים. יחידים, קבוצות וקיבוצים, אנשים, נשים וסף, הכל עטו אל השלל. דלתות, חלונות, משקופים, לבנים, רעפים, מרצפות, גרוטאות, וחלקי מכונות... והביאו הרס לבתים טובים וקלקול למכונות' – כך מעידים האפיטרופסים לנכסים הנטושים. ויש אומרים, שגם חלק מן 'האפיטרופסים' ידיהם לא היו נקיות. וכיצד התייחסה המדינה לירושה? לא רק שלא ידעה לרסן את הציבור ולשמור על הרכוש הנייד הגדול מן הביזה והשוד, אלא לא ידעה גם לשמור על הרכוש שאינו נייד...".

המלצות קריאה לליברלים

ארז הימן כותב במדור הדעות של "הארץ" על המציל בבריכה שלו בדנבר, ואיך הוא קשור לניצחון הצפוי של טראמפ בבחירות 2020.

גיל ברינגר מתאר ב"גלובס" את העסקה שהציע יו"ר לשכת עורכי-הדין אבי חימי לנשיאת בית-המשפט העליון השופטת אסתר חיות מעל בימת כנס הלשכה.

בשולי החברה

רק ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה על הפגנה של כאלף איש במחאה על אי-פתיחת הלימודים במועצה האזורית אל-קסום שבנגב. לפי הידיעה מאת יסמין בכריה, במועצה כ-17 אלף תלמידים שלא פתחו את שנת הלימודים משום שמשרד החינוך לא העביר למועצה, שמצויה בגירעון, תקציב מספק.

בדיקה שערכה השבוע חברת יפעת מחקרי מדיה העלתה כי מבין עיתוני הדפוס רק "הארץ" ו"מעריב" התייחסו למצוקת התלמידים ביומיים הראשונים של החודש. בגזרת הרדיו ראוי לציין שבגלי-צה"ל היה אייטם אחד קצר ביומן הבוקר של 1.9, ובכאן ב' שודר למחרת אייטם ארוך ב"סדר יום" של קרן נויבך. וזהו, פחות או יותר. נזכיר: 17 אלף תלמידים, אזרחי מדינת ישראל, לא פתחו את השנה במועצה אזורית אחת בנגב.

צו איסור נזק תדמיתי

אלי סניור, עופר פטרסבורג ואיתן גליקמן מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי בכיר בחברת בנייה נעצר אחרי עוד תאונת עבודה קטלנית שאירעה באתר של החברה שלו, הפעם בגליל-ים, שבמסגרתה פועל סיני נפל אל מותו מהקומה התשיעית. בידיעה לא מצוין שמו של הבכיר שנעצר, ואף לא שם החברה. הפעם לא מדובר בצנזורה מרצון, כפי שנקטה בשנה שעברה עורכת המקומון התל-אביבי של קבוצת "ידיעות אחרונות", אלא בהיענות לצו בית-משפט.

"השופט אילן בן-דור נתן היום החלטה מגוחכת וחסרת היגיון וגרם נזק גדול למאבק בתאונות הבנייה", צייץ אתמול רועי ינובסקי, כתב תאגיד השידור הישראלי. "הוא החליט לאסור פרסום שם חברה שבה התרחשה תאונת בנייה שבה נהרג פועל – יום אחרי שפורסם ונחשף בכל אמצעי התקשורת כחוק. אתר בנייה הוא מקום פומבי וגלוי ועל-פי חוק יש גם שלט של החברה, אז אין שום היגיון ותכלית למנוע פרסום כזה, בטח אחרי שבמשך יומיים שם החברה מפורסם בכל מקום והחברה מגיבה בשמה לתקשורת.

"הנימוק הוא שיכול להיגרם נזק תדמיתי לחברה אם יידעו שנהרג באתר בנייה שלה פועל. ואני אומר – אם לא נחשוף את החברות שבאתרי בנייה שלהם מתים פועלים – הם ימשיכו למות. היינו שלושה עיתונאים באולם, טענו לפני השופט והסברנו שאין שום תכלית להחלטה כזו אחרי ששם החברה גלוי ברבים יומיים. זה לא עזר, והדברים אפילו לא נרשמו בפרוטוקול. הבקשה של עו"ד אבי חימי התקבלה. החלטה כזו גם מוזילה עוד יותר את המושג 'צו איסור פרסום', שהפך לפארסה במציאות תקשורתית נוכחית".

עושים לביתם (מהדורת "הארץ"-"דה-מרקר")

ב"דה-מרקר" שוב מתפרסמת כפולת עמודים מערכתית למראה עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

לצד זאת מופיעות במוסף "הארץ" שלוש כפולות עמודים פרסומיות, בחתימת העיתונאי דני ספקטור. הכפולות מציגות פרסום סמוי ססגוני ומשמח, מהסוג שניתן למצוא דרך קבע ב"טיים אאוט". גם כאן הגילוי אינו נאות דיו, וקורא "תוכן שיווקי".

וב"גלריה" שוב מכרו את השער.

ענייני תקשורת

יניב קובוביץ מדווח בשער "הארץ" כי הצנזורה חדלה לפעול נגד הפרת הוראות האיפול של הפוליטיקאים בתקופת בחירות.

מה חושבת שרת המשפטים לשעבר על הקריאה של נתניהו להחרים את קשת והטענה כי חדשות 12 מבצעות פיגוע בדמוקרטיה? "זה חלק מהקמפיין של הליכוד, ואני לא מתכוונת להתייחס לזה", אמרה איילת שקד לאמנון לורד ב"ישראל היום".

בן כספית מציין בטורו שב"מעריב" (שכולו קריאה דרמטית לפעול להצלת המדינה מידי נתניהו) כי הטלפון של איוב קרא נהג להקליט אוטומטית את כל השיחות שביצע, ולכן הוקלטה גם שיחת הנזיפה מנתניהו. עוד טוען כספית כי בשלב מסוים איבד קרא את המכשיר ולכן, לדבריו, ייתכן שהקלטה הגיעה לחדשות 13 שלא מידי קרא עצמו.

עמיתו לעיתון קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו לצביעותם של אנשי השמאל שמבקשים להגן על התקשורת רק כשהאינטרסים שלהם מותקפים.

לקרולין גליק, לשעבר פובליציסטית ב"מעריב" ובהמשך מועמדת מטעם מפלגת הימין החדש לכנסת, יש טור חדש ב"ישראל היום". "בזכות מדיניות נתניהו", היא כותבת בטור הבכורה, "פיתחה ישראל יחסים בילטרליים עם שלל מדינות, שמבוססים על אינטרסים ולא על אידיאולוגיה".

נתן זהבי מקדיש את טורו במוסף "מעריב" למה שהוא מכנה "סגירת חשבון" עם אראל סג"ל. בין היתר מציין זהבי כי אראל סג"ל בגימטריה זה "נקניקיה".

ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במדור הרכילות של "מעריב" כי העיתונאי אור הלר הושעה משידור חדשות בערוץ 13 אחרי שהגיע למהדורה עם כוס פלסטיק של אייס קפה.

ול"ישראל היום" יש תצלום בלעדי של הפובליציסט הבכיר לשעבר וכיום שגריר ישראל באיטליה דרור אידר מצביע לכנסת. חג בחירות שמח, למי שחוגג.