גם אם אין זה פופולרי לומר בקרב חוגים מסוימים, אין לי אלא להסכים עם הקביעה של מירב ארלוזורוב בטור האחרון שלה ב"דה-מרקר", שלפיה "מכל בחינה שהיא כבר מאוחר מדי להזיז את מיקום האסדה עכשיו". עם זאת, הקביעה שלה כי המאבק הוא חסר היגיון ושגוי מיסודו – שגויה מיסודה ומחמיצה את מהותם של מאבקים אזרחיים בכלל ואת ההיגיון של המאבק הנוכחי נגד האסדה. איך זה יכול להיות? אנסה להסביר.
ארלוזורוב צודקת כשהיא כותבת שיש היגיון במיקום האסדה במרחק של עשרה קילומטרים מהחוף כפי שהחליטה המדינה, מיקום שזוכה לתמיכה של המשרד להגנת הסביבה וארגוני הסביבה אדם טבע ודין והחברה להגנת הטבע, ולא במיקום של 120 ק"מ מהחוף כפי שדורשים תושבים המתגוררים באזור שמול האסדה. אלא שארלוזורוב לא מסבירה כי התנאים שבגללם הניתוח הזה הגיוני לא הוכתבו משמיים, אלא הם פרי החלטות ממשלתיות שאפשר היה לשנות. אמנה כמה דוגמאות.
למשל, ארלוזורוב צודקת שהרחקת האסדה מהחוף עכשיו תעלה, כפי שהיא מגדירה זאת, בחיי אדם. זאת משום שהרחקת האסדה תגרום לעיכוב בהגעת הגז הטבעי ממאגר לווייתן, דבר שיעכב את סגירת תחנות הכוח הפחמיות, שהזיהום הרב מהן מפיל חללים מדי שנה. אולם השתלשלות זו אינה גזירת גורל, אלא פרי החלטה של המדינה להפסיק את הפעלת היחידות הפחמיות בתחנות הכוח רק כאשר יגיע לחוף גז משלושה מאגרים שונים: תמר, לווייתן וכריש-תנין, כדי להבטיח שגם בעת תקלה או חבלה לא ייפגע ייצור החשמל.
באותה נשימה חשוב לציין כי הקביעה של ארלוזורוב שמיד לאחר הפעלת אסדת לווייתן ב-2019 התחנות הפחמיות יסגרו – אינה נכונה. למרות שמבחינה טכנית הדבר יהיה אפשרי, וברוח הטור של ארלוזורוב – נוכל לחסוך בחיי אדם – החלטת הממשלה היא כי התחנות הפחמיות ייסגרו רק ב-2022. כמו כן, מיותר לציין שאם היו מחליטים מראש למקם את האסדה במקום אחר – לא היה כלל עיכוב. אבל שוב, במקרה הזה מאבק התושבים איחר את הרכבת.
הנקודה העיוורת בניתוח המוצדק כשלעצמו של ארלוזורוב מובילה אותה למסקנה שגויה מעיקרה, שלפיה מאבק התושבים הוא כולו טעות אחת גדולה וחוסר אחריות אזרחי. זו קביעה שמציגה את הקיבעון של משק האנרגיה הישראלי, קיבעון שנשבו בו גם כמה ממגיני הסביבה
ארלוזורוב מציינת, ובצדק (בניגוד למתנגדים אחרים של מחאת התושבים), כי ההתנגדות לאסדה הקרובה לחוף אינה דווקא בגלל הגז עצמו אלא בשל הקונדנסט, דלק נוזלי שנוצר בתהליך הפקת הגז והוא המרכיב עם הפוטנציאל העיקרי לזיהום הים והאוויר. ארלוזורוב מזכירה חוות דעת של שני ארגוני הסביבה, שלפיה הרחקת האסדה תוביל דווקא להגברת הסיכוי לזיהום, בשל הצורך לאגור את הקונדנסט ולשנע אותו במכליות. אבל גם כאן, הכל תחת ההנחה שלפיה פועל משרד האנרגיה – שהקונדנסט יובל לבית-הזיקוק בחיפה.
ארלוזורוב גם מזכירה כי היכולת לפקח על הפקת הגז והקונדנסט באסדה כשהיא קרובה לחוף טובה יותר, מסיבות משפטיות וטכניות שונות, עובדה שהיתה שיקול מכריע לתמיכה של אדם טבע ודין והחברה להגנת הטבע במיקום הנוכחי. אך גם כאן הקביעה מבוססת על מצב חוקי מעשה ידי אדם, מצב שבידי המדינה לשנות.
הנקודה העיוורת הזו בניתוח המוצדק כשלעצמו של ארלוזורוב מובילה אותה למסקנה שגויה מעיקרה שלפיה מאבק התושבים הוא כולו טעות אחת גדולה וחוסר אחריות אזרחי. בהקשר הזה כדאי לבחון משפט אחד של ארלוזורוב, שלפיו "גם אם ניתן היה לגלגל את הזמן לאחור ולחזור ל-2014, כל גורמי המקצוע הסביבתיים היו חוזרים בדיוק על אותה החלטה". זו קביעה שמציגה את הקיבעון של משק האנרגיה הישראלי, קיבעון שנשבו בו גם כמה ממגיני הסביבה.
הקיבעון הזה הוא אולי המקור היותר מרכזי ומשמעותי למציאות שבה אנו נאלצים לבחור בין חלופות סביבתיות אומללות. בין רע יותר לרע קצת פחות. זהו הקיבעון שמקבל כגזירת גורל החלטות אנושיות ובנות שינוי כמו למשל מועד סגירת תחנות הכוח הפחמיות, כפי שהסברתי לעיל. במציאות כזו, מאבק ארגון "שומרי הבית" להרחקת האסדה נאלץ להיכשל. אבל המאבק של "שומרי הבית" חשוב בשביל שלא ניוותר לעולם שבויים במציאות סביבתית של חלופות גרועות.
אני רוצה להציע חלופה אחרת למשק האנרגיה בישראל, ואפרט כאן שלושה טיעונים מרכזיים שיכולים לאתגר את המדינה, ושמצביעים על כך שהמאבק להרחקת האסדה יכול לשנות ואף משנה לטובה את מציאות חיינו.
ראשית, הנחת היסוד של ארלוזורוב כמו גם של המשרד להגנת הסביבה וארגוני הסביבה שתומכים בהקמת האסדה בסמיכות לחוף היא שצריך להביא את הגז למדינה, ואיתו את הקונדנסט. במקרה כזה צריך לבחור בין צינורות או אוניות, ומכיוון שהחלופה של צינורות עדיפה – ממילא עדיפה אסדה קרובה.
יצחק תשובה (צילום: יוסי זמיר)
נתחיל בגז עצמו. אין חולק על החשיבות של הגז הטבעי, במשק החשמל וגם במגזר התחבורה, אבל מי אמר שצריך להפיק כמות כזו גדולה של גז בבת אחת? לא רק משדה תמר שכבר פעיל ושדה לווייתן, אלא גם מכריש-תנין (להזכירכם: הפקה משולשת כזו היא התנאי של המדינה להחלפת היחידות הפחמיות). מדובר בהפקה של כמות גדולה של גז שכמחצית ממנה בכלל תיוצא לחו"ל, כלומר לא תחליף אצלנו כלום.
שלא לדבר על כך שמזמן היו צריכים להקים צינור גז שני ממאגר תמר אל החוף, מה שהיה מאיץ את המעבר לגז טבעי (וחוסך בחיי אדם, כמאמר ארלוזורוב). אבל למרות ההמלצות של כל הגורמים לעשות זאת, מסיבות כלכליות, בטחוניות וסביבתיות (כפי שמדגישה ארלוזורוב) – המדינה לא דרשה זאת מהיזמים.
בנוסף, נכון ששימוש בגז כדלק לייצור חשמל, במקום בפחם או בסולר, מזהם פחות. אבל הוא עדיין מזהם. ולפי התוכניות להקמת תחנות מונעות גז טבעי בישראל נראה כי נגיע למצב שנפיק עודף חשמל, שייתכן שיימכר לאירופה בכבל תת-קרקעי שמקודם בימים אלה. כלומר, הזיהום יישאר כאן והחשמל הנקי יגיע לשם.
מילא, אבל השאלה הגדולה באמת היא אם כל הגז הטבעי הזה לא דוחק שוב את רגליה של האנרגיה המתחדשת בישראל, ובעיקר האנרגיה הסולארית. אנרגיה נקייה באמת, לא רק כזו שהיא "מזהמת אבל פחות". המדינה הרי לא מתקרבת ליעדים שעליהם החליטה והכריזה – 10% עד שנת 2020 ו-17% עד שנת 2030. בפועל, כיום מדובר רק על אחוזים בודדים, למרות שפוטנציאל הפקת חשמל מהשמש ביחידות פוטו-וולטאיות על גגות מבנים קיימים (כי על הפקה בשטחים פתוחים שוב יש מחלוקת) הוא עד כ-30% מצריכת החשמל במדינה. הרבה חיי אדם שאפשר לחסוך...
השאלה הגדולה באמת היא אם כל הגז הטבעי הזה לא דוחק שוב את רגליה של האנרגיה המתחדשת בישראל, ובעיקר האנרגיה הסולארית. אנרגיה נקייה באמת, לא רק כזו שהיא "מזהמת אבל פחות"
לגבי הקונדנסט השאלה אפילו מורכבת יותר. נכון שהקונדנסט מתוכנן להחליף חלק מהדלק הגולמי שאנחנו מייבאים כיום, אבל אם מדובר על הפחתת כמות הדלקים הנוזליים לייצור חשמל, ואם ניתן להשתמש בגז טבעי גם להנעת כלי רכב חשמליים בעתיד הקרוב, או לייצור מתנול כתחליף לדלק נוזלי, וכאשר לוקחים בחשבון שנתח גדול מאוד מהתזקיקים שמופקים כיום ויופקו בעתיד מיועדים לייצוא, אז מי אמר שצריך בכלל את הקונדנסט כאן? אולי כדאי, מבחינה סביבתית, למכור אותו כפי שהוא למדינות אחרות?
אם התשובה חיובית, הרי שהגיוני יותר לבצע את הפקת הקונדנסט בלב ים, וממילא אם היקף ההפקה של הגז יהיה קטן יותר, יהיה גם פחות קונדנסט. שלא לדבר על כך שכלל המהלכים הללו יקטינו גם את הפעילות בבתי-הזיקוק בחיפה, שכיום פולטים זיהום אוויר אדיר, ואת תוכניות ההרחבה והאחסון בקרקעות הצפון, שעתידים להגביר את הזיהום עוד יותר.
נקודה נוספת היא גורל המאגרים הבאים. המאבק על האסדה בלווייתן הוא גם מאבק על מאגר תנין-כריש ומאגרים פוטנציאליים נוספים. כאן לא תקף הההסבר שלפיו המחאה "איחרה את הרכבת". להזכירכם, חברות הגז היו אלה שרצו להפיק את הגז במקור, על-פי הבאר, כ-120 ק"מ מהחוף, והמדינה היא זו שדרשה לקרב את האסדה, בעיקר בתואנה בטחונית (על סוגיה זו מתנהל עדיין ויכוח, גם בקשר לאופן שבו התקבלה. ולידיעת ארלוזורוב, המשרד להגנת הסביבה לא היה שותף להחלטה בדבר מיקום האסדה, ושיקולים סביבתיים לא היו אז חלק מרכזי בהחלטה).
מירב ארלוזורוב (צילום מסך)
ומלה אחרונה לגבי הזיהום והפיקוח על הזיהום מהאסדה. לא רק שהתהליך כולו לא שקוף לציבור ושיתוף הציבור בתהליך לוקה בחסר, בלשון המעטה, גם עכשיו רב הנסתר על הגלוי. הממצאים מאסדת תמר, שכבר פועלת מזה שנים, הראו שהזיהום בפועל היה גבוה יותר מזה שחברות הגז צפו, הרבה יותר גבוה. והרי הניתוח של ארלוזורוב מסתמך על צפי כזה בדיוק. ארלוזורוב מסתמכת גם על הבטחות הפיקוח והאכיפה של המשרד להגנת הסביבה. אבל מי כמו ארלוזורוב יודעת שהרקורד של המשרד בנושאים אלה, למשל מול בז"ן, רחוק מלהיות מעודד ולא מרגיע את הציבור.
לכן המאבק של הפעילים אינו רק על מיקום האסדה, אלא גם על הבטחת איכות האוויר והמים באזור האסדה. המאבק אינו רק על מיקום האסדה אלא גם על ניטור, פיקוח ואכיפה הדוקים ונחושים יותר על האסדה – תהא ממוקמת היכן שתהא. והמאבק הזה, לצד המעורבות של אנשי מקצוע שונים מטעם הציבור, רק מטייב את הידע הדרוש לקבלת החלטות ודוחף את המשרד להגנת הסביבה לדרוש יותר מחברות הגז. זה מאבק שהרכבת שלו לא יצאה מהתחנה.
משק האנרגיה – ייצור חשמל ושימוש בדלקים לתחבורה – הוא הגורם העיקרי לזיהום אוויר ולתחלואה ותמותה של בני אדם כתוצאה מזיהום בישראל. מיצוי תגליות הגז הטבעי לחופי ישראל צפוי להוביל להפחתה מבורכת בזיהום הזה. אולם מאבק אזרחי לצד מאבק של ארגוני סביבה ושל המשרד להגנת הסביבה יכול להוביל לשינוי משמעותי הרבה יותר – גם ביכולת לקבוע סטנדרטים טובים ובריאים יותר לתעשייה המזהמת, גם ביכולת לאכוף אותם, ובעיקר – לקדם אותנו לקראת עתיד של אנרגיה נקייה.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)