כיצד עורכים ראיון, שואלים שאלות, ובכל זאת משמשים כעיתונאי להשכיר? סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", הדגים זאת ביום שישי האחרון, כשריאיין את טייקון הגז יגאל לנדאו, מנכ"ל חברת רציו, בטורו הקבוע במוסף "ממון". לא זאת בלבד שהטור נטול מעוף, פלוצקר פשוט דיקלם את דף המסרים של חברות האנרגיה, של משרד האנרגיה, של שר האנרגיה ואפילו את אלו של ראש הממשלה, מבלי לטרוח לערער או להרהר.
לפי פלוצקר, לנדאו, יצחק תשובה, נובל-אנרג'י ושאר טייקוני הגז חולקים בששון ובשמחה עם הציבור הישראלי את המיליארדים הרבים שהרוויחו וירוויחו מהגז. כל זאת "בזכות שני אישי ציבור אמיצים ומושמצים", השר יובל שטייניץ והפרופ' איתן ששינסקי, על שמו קרויה הוועדה שקבעה את גובה המיסוי על הגז. פלוצקר שח לנו גם כי ייתכן שאולי יפיקו גם נפט ממעמקי הים שלנו, והרווח כמובן יהיה כולו שלנו, הישראלים.
באמירות אלו ממחזר פלוצקר הכרזות ששמענו כבר שנים רבות, מאז שנמצא הגז וועדת ששינסקי סיימה את תפקידה, לפיהן או-טו-טו כולנו נהנה מתמלוגי הגז. והנה לא רק שאנחנו עדיין מחכים כבר כעשר שנים, הרי שחברות האנרגיה הרלבנטיות עשו ועושות כל מיני מניפולציות כדי לא לשלם את התמלוגים. פלוצקר בוחר משום מה להתעלם מכל זה.
טוב, תגידו, זו דעתו של פלוצקר, ויש לו טור אישי בעיתון שנועד להביע אותה. אלא שבאורח פלא עמדותיו של פלוצקר מתאימות היטב לאלו של טייקון הגז שהוא מראיין מיד בהמשך הטור
פלוצקר לא רק מתעלם מהמציאות העובדתית הזו, אלא גם מקדם תפיסה שתקשה עוד יותר על אזרחי ישראל ליהנות מתמלוגי ששינסקי, אם אלו ישולמו במלואם אי פעם: הוא מתנגד להפקדת מרבית התמלוגים ב"קרן אזרחי ישראל". כפי שפלוצקר עצמו מציין, "הקרן תנהל את הכנסות המדינה (ממס ששינסקי) בראייה כלכלית ארוכת טווח לשם השאתם, וכדי לאפשר את המשך קיומה לדורות הבאים". ולזה פלוצקר מתנגד. ישראל אינה מדינה עשירה כמו נורבגיה (כמה עשירה היתה נורבגיה לפני תגליות הגז בשטחה?), ולכן אסור לנו לשמור את הכסף לעתיד ועלינו להשתמש בו כאן ועכשיו.
טוב, תגידו, זו דעתו של פלוצקר, ויש לו טור אישי בעיתון שנועד להביע אותה. אלא שבאורח פלא עמדותיו של פלוצקר מתאימות היטב לאלו של טייקון הגז שהוא מראיין מיד בהמשך הטור, מנכ"ל רציו, שמחזיקה ב-15% ממאגר הגז הטבעי לווייתן. פלוצקר שאל שאלות טובות וחשובות, למשל לגבי מכירת הגז מלווייתן למצרים או לירדן, לגבי הצינור התת-קרקעי המתוכנן לאירופה, ואפילו לגבי המחיר המופקע שאנחנו משלמים על הגז.
אבל כגודל ההבטחה גודל האכזבה. לנדאו השיב לכל שאלה באריכות את אותן התשובות שכבר קראנו ושמענו מתשובה, מנובל-אנרג'י ומנציגים אחרים של חברות האנרגיה וממשרד האנרגיה, שמציגות, כמובן, צד אחד של המטבע, זה של חברות הגז.
במקום להמשיך ולהקשות, לחקור ולהעמיק, פלוצקר מסתפק בדברים תשובה אחר תשובה. המראיין פלוצקר לא מנסה להתייחס לתשובות של המרואיין לנדאו, להעלות כנגדן את הטענות שמושמעות כבר שנים ולנסות להציג לציבור משהו שמעבר לפני השטח של מסכת יחסי-הציבור של המרואיין שלו.
סבר פלוצקר מראיין את יגאל לנדאו, "ממון", 26.7.2019
אבל מאחורי הספינים שקשורים לרווחי הגז ולתמלוגי ששינסקי, פלוצקר מציג תפיסת עולם מזיקה ומסוכנת ממש. לפי פלוצקר וטייקוני הגז, ישראל צריכה לבסס את כלכלתה והתפתחותה על רווחי הגז הטבעי – ואולי הנפט.
זו העילה שמציג פלוצקר לראיון – בידיו של לנדאו וקומץ טייקוני הגז נמצא המפתח לעתידה ורווחתה של ישראל: "הכסף הציבורי הגדול הנחוץ לפיתוח התשתיות, העלאת הפריון וסגירת הפיגור מול המדינות שאנחנו רוצים להיות כמותן, נמצא בהישג יד ויכביד אך במעט על התקציב המשפחתי הממוצע. ליתר דיוק, הוא מצוי עמוק מתחת לפני הים, במאגרי הגז הטבעי של ישראל".
פלוצקר לא מפסיק אפילו לרגע לשאוף מהגז המרדים שהוא מפזר לעבר קוראיו, להרים את הראש ולהזכיר שהשנה היא 2019, שמשבר האקלים הוא עובדה קיימת ומאיימת, שהצורך להפחית בפליטת גזי חממה הוא דחוף ומיידי, שברחבי העולם מתגברת סוף-סוף ההכרה כי יש להיגמל לחלוטין מהתלות בדלקי מאובנים (גז ונפט) ולעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות, וכי דווקא ישראל לא הציבה יעדים משמעותיים בתחום ולא עושה כמעט דבר בפועל, וזקוקה באופן נואש לעיתונאים שיטלטלו את מנהיגיה.
פלוצקר לא מעלה בפני המרואיין או קוראיו תהיות על המצב במדינות אחרות ברחבי העולם, שהחליטו להפסיק כליל את חיפושי הגז והנפט בתחומן. פלוצקר לא כותב מלה על אנרגיות מתחדשות, למרות שיעדי ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות שהציבה מדינת ישראל נמוכים מאוד, רק 17% עד שנת 2030, בעוד שבכל העולם מציבים יעדים ברורים וגבוהים יותר.
אך מעל לכל, פלוצקר בוחר לשכוח שמעמדו בעולם העיתונות הכלכלית לא מאפשר לו לחפף או להיות שופר בידי חברות הגז או אוהדיהן בממשלה, גם אם הוא מאמין בכל לבו במה שהם אומרים והוא כותב.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)