השנים האחרונות זימנו לנו מספר מלחמות סוערות על כלי תקשורת שבעליהם איבדו את השליטה בהם, ונדמה שכבר נוצקה תבנית קבועה להתנהלותן ולסיקורן: העיסוק בהידרדרות הכלכלית של בעל השליטה, משלב ההכחשה ועד לפשיטת הרגל; הפגנות העובדים על רקע החשש מסגירה, כינוס נכסים וחיפוש אחרי משקיעים, התמחרות ולבסוף מאבק משפטי. זהו הפרק שבו נמצאת המלחמה על "גלובס", אבל זו תהיה טעות להסתפק כאן בדרמת בית-משפט.

אחרי פשיטת הרגל המתוקשרת של בעל השליטה אליעזר פישמן והתחקירים על חובות המיליארדים, ההתנהגות הנואלת של הבנקים והשימוש האסור בעיתון, העיסוק התקשורתי ב"גלובס" מצטמצם כעת מטבע הדברים לעיון בכתבי בית-דין ופרוטוקולים משפטיים. את העיסוק הזה צריך להרחיב. המאבק על "גלובס" חשוב יותר מטיעונים משפטיים על זכות סירוב ומניות שליטה, והעיסוק התקשורתי במאבק הזה חשוב לא פחות מהעיסוק בנסיונות ההשתלטות של ממשלת נתניהו על השידור הציבורי.

משתי סיבות עיקריות. הראשונה: בסופו של המאבק עלולה לרכוש דריסת רגל בציבוריות הישראלית תרבות מיובאת אלימה ואנטי-דמוקרטית. השנייה, והחשובה יותר: העיתונות הכלכלית היא חוד החנית של התקשורת הישראלית. היא אולי נפוצה פחות מהעיתונות הכללית, האלקטרונית והמשודרת, אבל היא מציעה את המידע העיתונאי היותר מורכב ויותר חשוב ומשמשת פעמים רבות המצע שעליו מתנהל העיסוק העיתונאי בתקשורת הפופולרית יותר.

אבל ראשית, חייבים להבין את הרקע שעליו מתרחש המחזה. רקע אפשרי אחד הוא זה של עיתונות ישראלית חיה ובועטת: לא פחות מתריסר מערכות חדשות פועלות מסביב לשעון בכלי התקשורת המרכזיים בישראל – שני ערוצים מסחריים, ערוץ ציבורי, שתי תחנות רדיו ציבוריות, ארבעה יומונים ושלושה עיתונים כלכליים (אולי שיא עולמי במדינה בת 8 מיליון איש) – וסביבן עיסוק קדחתני באקטואליה בתקשורת מגזרית ואתרי נישה. גופים נוספים (ערוץ 20, i24News ועוד) נלחמים בכל כוחם על הזכות להצטרף לקלחת הזו.

זו תמונת מצב אחת של העיתונות הישראלית, היא משדרת מרץ וחיוניות. אבל זו תמונה טכנית בעיקרה, ולכן גם תמונה מטעה ואפילו מסולפת. אני רוצה להציע רקע אחר לדיון על מאבק השליטה ב"גלובס". זה של תקשורת חדורת אינטרסים זרים, שחיתות עיתונאית ואובדן דרך. פרשת תיק 2000 והמשא-ומתן המושחת בין בנימין נתניהו, הפוליטיקאי הבכיר ביותר במדינה, לבין ארנון מוזס, המו"ל החזק ביותר במדינה, הכירה את הנרטיב הזה להמוני בית ישראל – בלב הפריים טיים, יום אחרי יום במשך יותר משבוע, באדיבות גיא פלג ומחלקת האינפוגרפיקה של חדשות ערוץ 2.

מי שעוקב אחרי "העין השביעית" בשנים האחרונות לא היה זקוק לשואו המרהיב הזה כדי להכיר את הריקבון ב"ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" ובחלקים נרחבים אחרים בעיתונות הישראלית – בין היתר ב"גלובס" עצמו. תחקיר נרחב של אורן פרסיקו וגיא מרגלית שפורסם כאן ב"עין השביעית" חשף את האופן שבו "גלובס" שירת לאורך שנים את האינטרסים העסקיים של בעל השליטה, וכיצד צמרת העיתון עשתה בו כבשלה. עדויות לכך נחשפו גם בכתבות של נתי טוקר ב"דה-מרקר" ובסרטים של איתי רום בתוכנית "המקור" ושל בן שני ב"עובדה".

זה הרקע המתאים לדיון על מאבק השליטה ב"גלובס": עיתונות בהתמוטטות כלכלית ומוסרית, שמי שחפצים להצטרף לשורת בעלי השליטה עליה חייבים להיות קודם כל בגדר חשודים – בניצול, בהשחתה, ברתימת הכוח האדיר של התקשורת לצורכיהם. חשודים בכך שלא באו בחיל וברעדה להיות משרתי ציבור, אלא להשתמש במנוף התקשורתי כנשק נגד מתחרים עסקיים, נגד הרגולטור, נגד הציבור.

על הרקע הזה צריכים לבחון את התחרות בין האוליגרך ליורשת: מצד אחד של זירת המאבק על השליטה ב"גלובס" ניצבת בתו של המייסד, אלונה בר-און, שצצה מירכתי הספינה השוקעת של "גלובס" כדי לתבוע את הבעלות על עזבונו הרוחני של אביה, חמושה בלהט גדול וקבוצת משקיעים לא מוכרת בתחום התקשורת. מן הצד השני של הזירה מיליארדר יהודי-רוסי, דוד דוידוביץ', יליד מוסקבה ששמו נקשר לרומן אברמוביץ' ולחוג הנפט של האוליגרכיה הרוסית.

דוד דוידוביץ' בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, דיון על מכירת "גלובס", 2.3.2017 (צילום: אורן פרסיקו)

מיהו דוד דוידוביץ'? בחוגי התקשורת בישראל הוא אינו מוכר. גם לא בחוגי העסקים, הפוליטיקה או המשפט. גם בעיתונות הבינלאומית הוא לא מככב. על הרקע של עיתונות מכורסמת כלכלית ומוסרית, האלמוניות הזו צריכה להטריד. מה אנחנו כן יודעים עליו? שאין לו ככל הידוע דבר עם ישראל (אם כי הוא דובר עברית). שהוא מה שקרוי אוליגרך. כלומר מי שעשה את הונו בקשר להתמוטטות השלטון הקומוניסטי של ברית-המועצות וההפרטה האסונית של משאביה.

בדוידוביץ' חייבים לחשוד. לא משום שהוא זר – הציבוריות הישראלית יכולה לצאת נשכרת מחיכוך בנציגי תרבויות זרות. אלא משום שהאינטרסים שלו אינם ידועים. בדוידוביץ' צריכים לחשוד. לא משום שהוא רוסי – העלייה מרוסיה היתה ברכה עצומה למדינת ישראל – אלא משום שהוא נמנה על מסדר שחבריו חשודים בכך שעשו את הונם מניצול ציני, אכזרי, לעתים רצחני, של משאבי העם הרוסי.

אני מנסה לחשוב על סיבה שבגינה ירצה איש עסקים רוסי, אוליגרך מוסקבאי, לרכוש עיתון כלכלי בישראל. האם ישתמש בעיתון כדי לקדם את עסקיו בישראל, על חשבון הציבור? לדוידוביץ' אין עסקים ידועים בישראל. זו בשורה טובה לעיתונאי "גלובס".

האם דוידוביץ' מעוניין לבנות בישראל מקלט, על כל צרה שלא תבוא, עוגן ציבורי שיאפשר לו נחיתה רכה בארץ במקרה שכזו תידרש? אם דוידוביץ' מעוניין רק ביוקרה שמביאה עימה אחזקה בעיתון, ייתכן תסריט שבו יניח לעיתון להתנהל בחופש עיתונאי, כפי שהתחייב בפני כונסי הנכסים ובית-המשפט. האם מפעמת בו תשוקה אמיתית וכנה לעיתונות כשליחות ציבורית, שבשלה יהיה מוכן לשלם את המחיר של עימות עם מוקדי הכוח של ההון והשלטון שעיתונות אמיתית תייצר? במה שנכתב על דוידוביץ' בעיתונות עד כה, אין שום סימן לכך.

שני אוליגרכים כבר קנו להם אחיזה בתקשורת הישראלית: לן בלווטניק הוא בעל השליטה בערוץ 10 ובערוץ הספורט, ליאוניד נבזלין הוא בעל מניות בקבוצת "הארץ". נבזלין לא מתערב בעבודה העיתונאית בכלי התקשורת שבבעלותו החלקית (אולי לכן הקים לעצמו גם עיתון בבעלותו המלאה, "ליברל"). גם בלווטניק לא התפרסם כמי שמנסה להשפיע על הסיקור בערוץ 10 (אם כי לאחרונה פירסם "דה-מרקר" על לחצים הקשורים בסיקור נתניהו). בעבר החזיק ולדימיר גוסינסקי בחלק מהבעלות על "מעריב", אז בשליטת משפחת נמרודי – מו"ל שממילא הכפיף את העיתון לצרכיו פעם אחר פעם.

אבל ישנו הבדל חשוב בין השלושה האלו לבין דוידוביץ'. יש אבחנות גם בין אוליגרכים: אלו שנפלטו ממעגל האוליגרכיה ואלו שנשארו בתוכו, אלו שנשארו קשורים לממשל האלים והמושחת של פוטין ואלו שנרדפים על-ידיו. גוסינסקי ונבזלין שייכים לסוג השני. בלווטניק ניצב בתווך. הוא קשור עסקית לאוליגרכיה הפוטינית, אך הוא גם אזרח אמריקאי שעשה את הונו לפני היווצרותה, ולאחרונה, בהקשר לתרומת העתק שלו לאוניברסיטת אוקספורד, אף התכחש לפוטין באופן רשמי. לעומתם, דוידוביץ' מתואר בעיתונות הבינלאומית כאחד האנשים הקרובים ביותר לרומן אברמוביץ', מהאוליגרכים המקושרים ביותר לפוטין.

נכון שקריאת האזהרה "פוטין פוטין" יכולה להסריח מקסנופוביה ומגזענות, אבל הפוטיניזם הוא תופעה מסוכנת מספיק בשביל להסתכן בכך.

אלונה בר-און (צילום: "העין השביעית")

מיהי אלונה בר-און? אנשים המכירים את בר-און מעידים שמדובר בדמות חיובית, שפיה ולבה שווים, החפצה באמת ובתמים בטובת העיתון ובהסטתו לנתיב סלול של מילוי השליחות העיתונאית. "כלב שמירה עצמאי, מנגיש מידע ומקדש דמוקרטיה", כפי שתיארה היא עצמה בעבר את מה שהעיתונות הישראלית צריכה להיות (והוסיפה: "ואולי אז גם הכלכלה תחזור להיות כלי בשירות כל אזרחיה, ולא רק בשירות עשיריה").

אבל בר-און היא גם בשר מבשרו של המילייה שרדה ב"גלובס" עד כה. אצולת אנשי העסקים, עורכי-הדין ורואי החשבון הישראלית, ש"גלובס" הוא נמל הבית שלהם, שממנו יצאו גייסות להילחם ברפורמות, לרדוף רגולטורים ולהיאבק בטובת הציבור לטובת העשירים והמקושרים. בר-און היא מי שהתחנכה עסקית אצל רואה החשבון יצחק סוארי, שם אולי הזדמן לה להכיר את שיטת השקשוקה מהצד של מי שאוחז במחבת (ואגב שיטת השקשוקה, הצופים בכתבה בכיכובה ב"עובדה" יכלו להבחין בהסתחבקות שלה עם אחד, רם כספי). לבר-און יש גם אינטרסים עסקיים בישראל. היא הקימה ומנהלת חברת נדל"ן, בית-וגג, שגייסה עשרות מיליוני שקלים מגופים מוסדיים ומבנק הפועלים. האם תעמוד בפיתוי ותאפשר סיקור שיזיק לעסקיה?

בר-און היא גם יורשת של חובות ומי שאינה מגיעה עם הררי המזומנים שיש לדוידוביץ'. כדי לרכוש את העיתון היא תצטרך לגייס את כספם של בעלי הון. כדי לשמור על העיתונות היא תצטרך גם לרכוש את רצונם הטוב. אם בר-און תנצח במאבק השליטה, ואם היא תנקה את "גלובס" ממלחכי הפינכה ועיתונאי החצר, יתחיל המאבק האמיתי, המתמשך, לכל אורך החזית. מבחוץ היא תיאלץ להתמודד עם קולגות ומכרים – גם מכרים שלא ידעה שיש לה – שידרשו ממנה להשפיע על הסיקור, להטות אותו, לצנזר אותו או לייצר אותו. מבפנים היא תיאלץ להתמודד עם בעלי המאה שתצליח לגייס, שייתכן שייצרם יגבר עליהם וירצו, בכל זאת, להיות גם בעלי הדעה, וייתכן שדעתם תהיה כמו של מו"לים ישראלים אחרים: דעה שלפיה העיתון צריך לשרת אותם, ולא הם אותו.

נכון שבר-און הוכיחה כי היא מסוגלת לעמוד על שלה כשהתנתקה מפישמן ונעמדה מולו. מצד שני, היא עשתה זאת כשפישמן כבר היה מוטל על הקרשים, וכבן ברית בחרה באלי ציפורי, סגן העורך שניהל בטורים שכתב ובעמודים שערך מסעות עיתונאיים שהיטיבו עם האינטרסים של בעל השליטה בעיתון, ושניצל את העיתון לוונדטות מכוערות נגד עיתונאים מתחרים.

ציפורי גם פירסם לאחרונה באופן יוצא דופן מכתב תמיכה בבר-און. אם השופט אורנשטיין, הנמען האמיתי של המכתב, התעניין בתחקירים שהתפרסמו על "גלובס" בחודשים האחרונים, ייתכן שהמכתב הזה דווקא יחבל בסיכוייה של בר-און. המכתב גם הניב מכתב נגדי, של תמיכה בדוידוביץ', חתום על-ידי שאר העורכים הבכירים בעיתון, האחראים על החלקים היותר נקיים מהשפעה ואינטרסים זרים (חגי גולן, העורך הראשי, התפטר ואינו צד למאבק).

ואגב סוגיית התמיכה: מדוע העדיפו הבנקים לאורך רוב הדרך את ההצעה של בר-און על פני זו של דוידוביץ', למרות הנחיתות הכלכלית שלה? האם ראו במספרים משהו שאחרים לא ראו, או שאולי ראו בבר-און דמות נוחה יותר להשפעה וחששו מהשליטה של אוליגרך זר ולא מוכר בעיתון שיסקר אותם?

פסק הדין של הציבור

בסופו של דבר השאלות בדבר הכשירות והכשרות של הנאבקים על השליטה בעיתון מתנקזות לשני קריטריונים: עמידות פיננסית ועמידות ערכית. כסף ויושר.

מבחינת החוסן הכלכלי, לדוידוביץ' עליונות ברורה ומוחלטת על פני בר-און. הוא מציע יותר כסף, הוא מציע יותר כסף במזומן, אין לו חובות שקשורים ל"גלובס". למעשה, אם יזכה בעיתון ויעביר לו את הכסף שהבטיח, מצבו הכלכלי של "גלובס" יהיה טוב יותר משל רוב כלי התקשורת בישראל. מעיתון מפסיד, מפטר ומצמצם הוא יהפוך לעיתון שיכול להשקיע כסף בתחקירים עיתונאיים ובפיתוח עסקי.

אבל הניסיון מלמד אותנו שאיתנות כלכלית לא מבטיחה חופש עיתונאי. בכלי התקשורת בעל הגב הכלכלי החזק בישראל, שלבעלים שלו אין עסקים בארץ, אין חופש עיתונאי וגם אין רמה עיתונאית. קוראים לו "ישראל היום". מן העבר השני פועלת בישראל קבוצת תקשורת, "הארץ–דה-מרקר", שהתמודדה עם חובות עתק לבנקים, נאלצה להכניס משקיעים זרים ונאבקת כדי להגיע לאיזון, ובכל זאת מצליחה להציג חופש עיתונאי מרשים ולקרוא תיגר על מוקדי הכוח במדינה.

לכן המבחן האמיתי היחיד הוא העיתונאי. האם הרוכש או הרוכשת של "גלובס" יצליחו לחטא את העיתון מהמסורות הפסולות שהיכו בו שורש, לחזק את העיתונאים הישרים שפועלים בו ולשמור עליו מהלחץ המתמיד שיופעל עליו לשוב ולשרת אינטרסים זרים. התשובה לשאלה זו תבוא כשהזוכה יכריז על המינויים לתפקידים הבכירים בעריכה ובניהול. אם ימנה בובות על חוט או עיתונאים בעלי חוט שדרה. התמיכה של ציפורי בבר-און יכולה להעיד על כך שהוא מי שהיא מייעדת לתפקיד העורך. בחירה כזו מעידה שבר-און אינה ראויה להיות הבעלים של "גלובס".

חבל שכונסי הנכסים לא העמידו כאחד מתנאי המכרז את הדרישה להעמיד מראש צוות ניהולי לעיתון, או לפחות לנקוב בשמם של העורך הראשי והמנכ"ל. השופט אורנשטיין עומד בפני החלטה קשה, שחייבת להיעשות במהירות: "גלובס", שגם כך צמרתו היתה קרועה במאבקים אישיים, נתון כעת בלימבו מסוכן, כלכלית, עיתונאית ואנושית. הוא זקוק נואשות לפסק דין.

אחרי שהשופט ייתן את פסק דינו יגיע תורם של הקוראים. פסק הדין הציבורי על ההתנהלות בעידן פישמן הגיע באיחור של עשרים שנה. הפעם הוא יגיע מהר הרבה יותר.

*   *   *