דמיינו את המהדורה המרכזית של חדשות 2 נפתחת בידיעה על קמפיין המיליונים שעומדים להשיק ראשי חברות המזון הגדולות במשק לקראת יום העצמאות. על פי הדיווח, גופים כשטראוס, יוניליוור, תנובה והחברה המרכזית למשקאות, נועדו יחדיו והם מאשימים את המיסוי הממשלתי בהגדלת יוקר המחייה ודורשים להפחית את המע"מ על מוצרי המזון עד לביטולו מלא.

הידיעה הזאת מזמינה ביקורת, וקל לדמיין איך היא תיראה. הכתבת עמליה דואק תציג תרשימים הממחישים את מאות המיליונים שהרוויחו שלושה יצרני המזון הגדולים במשק ואת משכורות המיליונים שמקבלים המנכ"לים שלהם. כל זאת כדי לומר שישנן דרכים להוזיל את עלויות היצרן מבלי לגלגל את עלות ההוזלה על רשות המסים שתעמיס אותה על גבם של משלמי המס.

נחמיה שטרסלר יגלם את הפרשן שכבר שלושה עשורים מתנגד בחירוף נפש לשבירת העיקרון של "מע"מ על כל מוצר", והנה הסכר נפרץ. שטרסלר ניבא לפני שבועיים כי ביטול המע"מ על מחירי הדירות לצעירים יביא בעקבותיו מצעד של גורמים הטוענים בשם הציבור שיש צורך להסיר את המע"מ גם מעליהם - החל ביצרני תרופות מצילות חיים, דרך רשתות הספרים והנהלות התיאטרונים, ועד לספקי מי שתייה. ובעוד מצעד מבקשי הפטורים מתחיל לצעוד, שטרסלר יזכיר כי במקומות המעטים שבהם ביטלו או לא הטילו מע"מ (אילת, פירות וירקות ) לא ירדו המחירים.

זו תהיה ידיעה פותחת חשובה, הנוגעת לכל אדם. ועכשיו דמיינו מצב בו מכאן יעברו המגיש קושמרו וצוות הפרשנים משה נוסבאום, גיא פלג, ועמית סגל לדון בנדבך החדש בדרמה המתחוללת סביב עסקת הטיעון שרוקמת הפרקליטות עם שולה זקן בתמורה למידע קשיח שיפליל את אהוד אולמרט.

ידיעת ביטול המע"מ על מוצרי מזון לא פתחה את המהדורה המרכזית, וכל מי שצפה במהדורה יודע שהידיעה כלל לא שודרה בה. אם ישנם צופים שהסיפור נשמע להם מוכר, הרי זה מפני שהידיעה שודרה באותו ערוץ (2), באותו יום (26.3.14), רגע לפני כשכל צופי המהדורה המרכזית יתמקמו שמוטי לסת בכורסאותיהם לקראת מנת התדהמה היומית. אם לדייק, הידיעה שודרה כ-20 דקות לפני פתיחת מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, ב"תכנית חסכון", בהגשת אורן וייגנפלד.

אף כי מדובר באותו ערוץ עצמו ובסמוך מאוד לשיא הפריים טיים, קו הגבול שבין "תכנית חיסכון" (6.1% רייטינג) ו"חדשות 2" (9.7%) רחב במיוחד וצדו הפנימי מוגן הרמטית בגדר ביטחון קונספטואלית מפני כל ניצוץ של אקטיביזם חדשותי. קו הגבול אמנם סומן בידי קברניטי הערוץ, אבל הוא התקבע בליבו ובראשו של כל צופה. הלעטה שיטתית ורבת שנים בדיאטת פלילים עשירה בנתה כאן קהל צופים פסיבי לתפארת. מה הפלא שהאופנובנק, שודד הבנקים הנערץ, הפך לאושיה תקשורתית. ואם כך, למה לא לקבל כמובנת מאליה את אפשרות מועמדותו של חגי פליסיאן להיכנס לבית האח הגדול גם אם הוכחשה על ידי הערוץ. ועדיין לא מאוחר לו להתמודד על כהונה כנשיא המדינה.

רוני ליבוביץ', "האופנובנק", בפרסומת לאופנועים שנפסלה חלקית לשידור על ידי הרשות השנייה

למה לתת לציבור משהו בעל ערך ונגיעה לחייו, כשאפשר לטלטל אותו בסיפורים על "ההם". על אנסי הקטינות, דוקרני המועדונים, משחיתי אתרי המורשת, משבשי העדויות, קרובי הנאשם, קרובי הקורבן, מאריכי המעצרים, המערערים.

"כשאגדל, אהיה מפוקסל" יכתוב ילד-משורר שצורך את עולמם של הוריו מספת הסלון, שעולמו גן עדן של מצלמות אבטחה, מצלמות זעירות, דמויות מוצללות, מפוקסלות, מעוותות קול, שוטרים עילגים שגובים מכתביהם את הקרדיט על שהכניסו אותם לזירת הפשע, אולמות משפט, זינזאנות, פרקליטים ממולחים, חפים מפשע שדמם הותר, נבלים שיש לכלוא לכל חייהם ומקבץ קדימונים ופרסומות.

כן, כמו שקורה לכל משפחה ותיקה, גם הכתבה המטלטלת, הקדימון המסקרן והפרסומת המגניבה, נהיים דומים זו לזה ולזו, עד שנדמה כי גם משפחת פשע היא סוג של משפחה חמה. אבי הטחול זה ההוא מהארכת המעצר או מהפרסומת לכבלים או לקולה?

המהדורה המרכזית כבר מזמן איננה המדורה המרכזית. היא טקס המוני, מכני כמו צחצוח שיניים או תפילה, וכלי הפולחן המשמשים בו הם הפוליגרף, הסכין והאקדח המעשן. הטקס היומי למאמינים, הטקס המרגש, המפחיד, המטמטם והמרגיע, המספר לא "מה שקורה עכשיו", אלא "מה שקורה עכשיו למישהו אחר".

מדי יום ביומו, באותה שעה, משודר אותו סיפור באותה תבנית, סיפור שאין בו משמעות או לקח. סיפור הבנאליה של הפשע. השפה מצטמצמת, מתעוותת, אנשים חיים, מתים, מורדמים ומונשמים עקודים לאלונקה, הופכים מול המצלמה לקלישאות. עוד לא יצאנו מחדר ההתאוששות הלשוני שחולל המושג "הַמִּסָבִיבִים", כלומר תשלום לתייר מרפא על עבודת הרופא מסביב לניתוח, וכבר נוסחה הגדרה מכוננת חדשה לייסוריו של הנער החשוד באונס, מפי פרקליטו: "סוג של חרטה בדיעבדית". לולאה מילולית המעוררת געגועים לקלאסיקה "מרשי לא ידע דבר וחצי דבר".

קרובי הנרצח, הורי הרוצח, השכן שלא שמע, השכן ששמע בום, השכן שהכיר מחדר המדרגות את משפחת הנרצחים כמשפחה שקטה ומנומסת, הזונה הקטינה הפתיינית המנוסה שהשחיתה את נפשו של הנער האנס, שהוא-הוא הקורבן האמתי, החף מפשע. החדשות הן הכל חוץ מחדשות. הן אינן מרחיבות אופקים, אינן מאתגרות, אינן מעשירות. יתרונן הוא בכך שאינן גוזלות משאבי זיכרון והן מתפוגגות מאליהן הרבה לפני המהדורה של מחר. דווקא במופען הרפטיטיבי הן מייצרות מראית עין של יציבות, המחזקת את הביטחון שבשגרה. כל יום זורחת עלינו שמש הפלילים ומביאה בשורות חדשות-ישנות. כמה טוב להיות בצד הזה של הכורסה, ושלא נדע פלזמה.

הַמִּסָבִיבִים

כשראשי מערכת החדשות בגלי צה"ל ביקשו לתבל מעט את הכרוניקה החדשותית בסיפורי פלילים, הם ארזו אותם בפינה נידחת בשולי מהדורת הבוקר, קצת לפני הספורט, והעניקו לה נופך אנקדוטלי המלווה בהגשה משועשעת (הגנב ביש המזל ששכח את המרשם שלו לקנביס רפואי בתוך הכספת ששדד). בערוץ 2 קרה מקרה דומה, אבל הפוך. ענייני הכלכלה והצרכנות הודרו מן המהדורה המרכזית והפכו לפינה שלפניה, ומחוצה לה. בעולם בו ההון מתעצם והשלטון נגוע באינטרסים זרים, פינת הכלכלה נועדה להיות סופגנייה רכה, אבל לפעמים גם סופגניות מצמיחות שיניים.

כתבה על דיירים שיזמו פרויקט פינוי-בינוי, מתוך "תוכנית חיסכון", 26.3.14 (צילום מסך)

מה היה קורה אילו שיבצו במהדורה המרכזית את הכתבה המרעננת ששודרה ב"תכנית חסכון" אודות דיירי שיכון מתפורר שמשכו את עצמם בציצית ראשם ויזמו פרויקט פינוי-בינוי שהבוקר יצא לדרך בהריסה במפץ מרהיב של קירות הבלוקים?

היום זה לא יכול לקרות. הסיכוי של נושא כזה להתפרסם במהדורה המרכזית נמוך מפני שנועדה לו משבצת שידור אחרת. ואילו את שתיים וחצי הדקות היקרות שהוקדשו לפרקליטו המאוים של חגי פליסיאן אפשר רק לקצר או לזרוק, ולכן הוא זוכה לככב בהן, על רקע מכוניות ירויות וזגוגיות מנופצות שאין להן תחליף.

כפי שהעיסוק המוגזם בפלילים אינו מקרי, גם שינוי תמהיל המהדורה איננו נתון ביד המקרה. החלטה כזו, שאפשר להגדירה כ"קביעת סדר יום חדש", יכולה להתקבל רק בדרג הבכיר שמתווה את האסטרטגיה של הצגת החדשות.

קשה להיגמל מן ההתמכרות לפלילים, וליצרני החדשות זהו תהליך קשה הרבה יותר מאשר לצופים. הפלילים נובעים כמעיין - כל יום והרצח שלו - ומספקים רצף של חומר ויזואלי נטול עלות, לא רק מאולמות בתי המשפט וחדרי החקירות אלא דווקא מן העובדה שהכל מצולם ומוקלט במצלמות רחוב, במצלמות אבטחה, בסמארטפונים ובמצלמות כפתור. גיבורי הפלילים, בניגוד לאילי ההון ולפוליטיקאים, אינם קבוצת אינטרס, ופרדוקסלית אינם מהווים קבוצת לחץ על המערכת העיתונאית. משפחת דומראני לא תפסיק לפרסם אם יכתבו עליה דברים לא נעימים.

מאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל-אביב, 2011 (צילום: שוקי טאוסיג)

נושאי החברה האזרחית – חינוך, בריאות, דיור, רווחה, תשתיות וגם בנקאות ביטוח, קרנות פנסיה תאגידי מזון ואנרגיה - קשים יותר להצגה ויזואלית מכל סיפור פלילי, ולפעמים תובעים מאמץ מסוים מן הצופה, אבל תהיה זו טעות לחשוב שהציבור אינו מעוניין בהם. מאז קיץ 2011, חל שינוי מהותי בצרכיה של החברה האזרחית ובסדר יומה. סדר היום הטלוויזיוני מחמיץ לחלוטין את השינוי הזה.

עניין אזרחי שזכה בכל זאת להיכנס לליין אפ העמוס של המהדורה המרכזית באותו ערב, הוא דילמת תיירות המרפא. כתב הבריאות יואב אבן דחק בזריזות תמצית משלוש המלצות המתגבשות בוועדה שבראשה עומדת שרת הבריאות יעל גרמן, תחת הכותרת "מהפכה בתיירות המרפא". כותרת זו נראתה יומרנית עד גיחוך ביחס ל-58 השניות שלהן זכה הדיווח בסביבות הדקה ה-45 למהדורה. ככה לא מחוללים מהפכה.

חברתיסט

גם אם המערכת העיתונאית המשדרת מתקשה לשכוח למעננו את חולשותיה, יהיה עליה להתאמץ. בני דור ההמשך שגדלו בביתנו, כמו רוב חבריהם, נטשו מזמן את הטלוויזיה המשודרת שאיננה מספקת את צרכיהם. חלקם התנתקו כליל.

עם קושי דומה להיפרד מן החדשות הריקות, התמודדה העיתונות האזרחית בשני העשורים האחרונים, במיוחד לאור החסך הכרוני באמצעי המחשה. אבל מרגע בו הוחלט, בעיקר בעיתונות הכלכלית, שהחברה האזרחית צריכה להימצא בלב סדר היום ולעתים בראשו, נמצאו דרכים יעילות להציג תרשימים, תמציות טקסטואליות וטבלאות נתונים. לצרכי המחשה קל להיעזר בסוכנויות האימג'ינג, המספקות שפע חומר גרפי שאפשר לרכשו במחיר זעום בהשוואה להפקות וידיאו.

הדבר כרוך אמנם ביזמות בלתי נלאית ובאקטיביזם יצירתי רב מצד המערכת המרכזית, תוך ויתור על הנוחות שמספקת שגרת הפלילים. אבל חברות חדשות בסדרי גודל של הערוצים המסחריים יכולות להתגבר עליהן, ואם ינסו ויצליחו תהיה לכך השפעה מכרעת גם על העיתונות הכתובה.

חדשות הטלוויזיה הן קטר שמושך אחריו את סדר יומם של העיתונים ובראשם "ידיעות אחרונות", המנסה מאז קום הטלוויזיה המסחרית בראשית שנות ה-90 להתחרות בשידור הטלוויזיוני מונחה הרייטינג. שינוי מהותי בסדר היום הטלוויזיוני היה מביא בעקבותיו גם שינוי דומה גם בסדר יומה של העיתונות הכתובה והמודפסת.

הבעיה היא, שהן עיתונות טלוויזיה והן העיתונות הכתובה נאבקות, מתוך חולשה, על שימור הקיים. ולא ניכר בהן כל סימן לקיומם של משאבי הנפש שיחוללו שינוי מהותי בשיח בינם לבין קהליהם.

* * *

המאמר מתפרסם כחלק מפרויקט "סריקת מערכות", שבמסגרתו נעמיד בכל פעם מתחת לזכוכית המגדלת של כותבינו תוצר עיתונאי יחיד – גיליון, מהדורה, תוכנית – של מערכת תקשורת מרכזית, במטרה לנסות לפצח את המנגנונים הפנימיים המניעים אותה. והפעם: המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 מיום רביעי, 26.3.14.

♦ לעמוד הפרויקט: סריקת מערכות – חדשות ערוץ 2

♦ לעמוד הפרויקט הקודם: סריקת מערכות – "ידיעות אחרונות"