מאז שנת 1980 איבדו משדרי חדשות הערב של שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב (ABC, NBC ו-CBS) כמיליון צופים בשנה בממוצע. אם בשנת 1980 צפו מדי ערב במשדרי חדשות הערב בארה"ב יותר מ-50 מיליון אמריקאים, הרי שב-2010 התייצב המספר על פחות מ-22 מיליון. בשנת 2011 נרשמה עלייה זעומה ומספר הצופים הממוצע במשדרי חדשות הערב עלה ל-22.5 מיליון, אך בשנת 2012 שוב נרשמה ירידה, הפעם ל-22.1 מיליון צופים.

בישראל, לעומת זאת, המהדורה המרכזית שמשודרת בשמונה בערב בחדשות ערוץ 2 נחשבת עדיין לפלטפורמה התקשורתית החזקה בישראל, בוודאי לאחר ש"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" איבד מעוצמתו. העובדה שהמהדורה הזו שומרת על יציבות תקופה כה ארוכה אינה עניין של מה בכך, בייחוד כאשר בוחנים אותה בהקשר של שוק התקשורת הישראלי, שעבר בעשור האחרון תמורות, שלא לומר רעידת אדמה של ממש: עיתונים נפתחו ועיתונים נסגרו, ערוצי טלוויזיה כמעט התמוטטו או הומלץ לחסלם, אתרי חדשות באינטרנט פרחו ואז קמלו. מחזורי חיים שלמים הושלמו – ומהדורת חדשות שמונה בערב של ערוץ 2 עדיין שם, בפסגה.

מפתה לתלות את ההצלחה של מהדורת הערב של חדשות ערוץ 2 בדמות המגיש/ה, אבל כבר למדנו שגם כאשר מגישים רבי מוניטין עוזבים את המצלמה (יעקב איילון, מיקי חיימוביץ, גדי סוקניק) ואחרים באים במקומם (יונית לוי, דני קושמרו), מעמד הפלטפורמה אינו נפגע. אז מה קורה כאן? גבירותי ורבותי, תעלומה.

כדי להמחיש עד כמה גדולה התעלומה, צריך לזכור שבעידן של טלוויזיה רב-ערוצית וחדשות מקוונות, הקהל, שפעם היה גוש מונוליטי של זוגות עיניים שעבר מתוכנית לתוכנית, התנפץ לאלפי רסיסים. הוא פונה לערוצי נישה שעוסקים בנושאים שונים ובשפות שונות וגולש במהלך היום לאתרי אינטרנט שמספקים חדשות מתפרצות אחת לכמה דקות. משום כך, כאשר הקהל שבכל זאת צופה בחדשות בטלוויזיה מגיע למסך, הוא יודע את רוב הדברים שעומדים לספר לו. וזה לא שבחדשות עומדים לספר לו שהמצב נפלא – אז למה הוא מגיע לשם בכלל?

אם בזה לא די, הדור הצעיר חותך בהדרגה את הכבלים: הוא לא מוצא סיבה מוצדקת לשלם מאות שקלים לחברות הכבלים או הלוויין ואפילו לא לעידן-פלוס, כדי לקבל באיחור ניכר תכנים שכמה מהם ירודים, כאשר הוא יכול להשיג תכנים איכותיים בחינם (גם אם זה לא חוקי) ולהקרין אותם באיכות HD ישירות ממסך הטלוויזיה שלו. מהקהל הזה כמעט שאין ציפיות, שכן עבורו "טלוויזיה" היא רק מסך להעברת תכנים שמגיעים מהאינטרנט.

אז איך בכל זאת מצליחה המהדורה המרכזית של ערוץ 2 לשמור על מעמדה? התשובה, כמו תמיד, היא שילוב של סיבות ונסיבות, כמה מהן מעשה ידי חדשות ערוץ 2 ואחרות סביבתיות, כמה מתוכננות ואחרות פשוט קרו.

נתחיל בסיבות הסביבתיות. ב-28 בינואר 2002 עלה לאוויר ערוץ מסחרי חדש, ערוץ 10. הערוץ, ומחלקת החדשות שלו, היו אמורים להילחם בערוץ 2 כפי שערוץ 2 נלחם בערוץ 1. אלא שזה לא קרה. מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 לא הצליחה לאיים לאורך זמן, אם בכלל, על הדומיננטיות של חדשות ערוץ 2. גם לא כאשר המנחים הפופולריים של חדשות ערוץ 2 עברו להגיש את המהדורה של חדשות ערוץ 10. גם לא כאשר הושק אולפן חדש, מסתובב, דיגיטלי, שקוף, אוריגינלי. גם לא כאשר היו להם סיפורים טובים. ייאמר לזכות חדשות ערוץ 10 שהם החלק היותר יציב של הערוץ, שמעולם לא הצליח לעבור לרווחיות, עובדה שהפכה אותו לחלש ונלחם כל העת על קיומו.

אפילו מהמלחמה הבלתי פוסקת בין העיתונים – "ידיעות אחרונות" נגד "ישראל היום", "מעריב" (בתקופת דנקנר) נגד "דה-מרקר", שהוא נגד "גלובס", שהוא נגד "כלכליסט" וחוזר חלילה – מרוויחה המהדורה המרכזית. בעוד שהעיתונים מדיפים צחנה של אינטרסים ומאבקים וחדשות ערוץ 10 מפרפרת בין חיים ומוות, המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 נתפסת כמבוגר האחראי. אגב, זה בכלל לא משנה אם זה נכון – מספיק שמספיק אנשים חושבים שזה נכון כדי שזה יהיה נכון.

לבסוף, גם המצב באינטרנט משחק לטובת המהדורה המרכזית. "nrg מעריב" בקושי בחיים, "הארץ" נסגר למנויים משלמים, ו-ynet נראה ומתנהג כמו אתר חדשות שנשלט על-ידי המחלקה המסחרית. אז מה אתה עושה אם אתה רוצה חדשות? בודק את המהדורה המרכזית בשעה שמונה.

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 אבי וייס (מימין) עם מנכ"ל הזכיינית רשת אבי צבי, יולי 2009 (צילום: משה שי)

אבל המהדורה המרכזית לא מרוויחה רק מהסביבה רוויית היצרים, המתחים והאינטרסים. היא מרוויחה גם ממיצוב נכון, ניהול נכון ועבודה סולידית לאורך זמן. העיתונאים שעובדים עבור המהדורה המרכזית מקפידים להזרים אליה ידיעות בלעדיות וכך הם מתמודדים עם הטענה שהצופים "כבר קראו הכל באינטרנט". כיוון שמדובר בפלטפורמה חזקה ויציבה, הסקופים זורמים אליה, שכן מקור שרוצה לפוצץ סיפור גדול נשאב באופן טבעי אל המהדורה המרכזית.

נוסף לכך, חדשות ערוץ 2, בניהולו החכם של אבי וייס, מצליחה לשמור על יציבות מרשימה בגזרה האנושית: פרשנים צוברים מוניטין לאורך שנים, כתבים מתמקצעים, וכצופה אתה מפתח מערכת יחסים מתמשכת עם מי שנכנס אליך לסלון ערב אחר ערב, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה.

הדיווח העיתונאי של המהדורה הוא על פי רוב סולידי: לא צהוב מדי ולא רציני מדי, לא גבוה ולא נמוך, לא מתחכם אבל גם לא פשטני, פטריוטי במידה, ביקורתי במידה. יש כתבים ויש פרשנים – יש היררכיה ברורה.

רוני דניאל, הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 2, אוגוסט 2013 (צילום: משה שי)

המהדורה היא השיקוף האולטימטיבי של ה"קונסנזוס". על אף שיש פתחון פה למבקרי מדיניות הממשלה דוגמת אמנון אברמוביץ, ערד ניר ואחרים, יש ביטוי גם לתומכים בה, בלשון המעטה (רוני דניאל). בין לבין עיתונאים רבים, דוגמת אודי סגל, דנה וייס, קרן מרציאנו או יואב אבן, נתפסים כניטרליים, וכאשר אתה קונסנזוס, ניטראליות היא נכס.

כמובן, לא הכל ורוד. ראשית, בעוד שברור לגמרי שהמהדורה המרכזית מרוויחה מהיותה "שומר המסך" המועדף ברוב הבתים בישראל, ונהנית מכך שהיא המיינסטרים בהתגלמותו, לא בטוח שהאזרחים או הדמוקרטיה מרוויחים מכך. שנית, גם למהדורה המרכזית החלו לפלוש בשנים האחרונות הידיים הכלכליות של הזכייניות שדוחפות לשם אייטמים שמנוניים שמקדמים את התוכניות שלהן.

אחרי הכל, חדשות ערוץ 2 ממומנות על-ידי הזכייניות, ויש גבול כמה אפשר להגיד "לא" למי שמזרים את הכסף. ולבסוף, המהדורה המרכזית צריכה להתמודד עם הילדים האלו שלא מתעניינים בכלל בעיתונות או בחדשות אלא רק בבידור, ולכן לא רואים בה יעד.

רגע! מנחם הורביץ!

* * *

המאמר מתפרסם כחלק מפרויקט "סריקת מערכות", שבמסגרתו נעמיד בכל פעם מתחת לזכוכית המגדלת של כותבינו תוצר עיתונאי יחיד – גיליון, מהדורה, תוכנית – של מערכת תקשורת מרכזית, במטרה לנסות לפצח את המנגנונים הפנימיים המניעים אותה. והפעם: המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 מיום רביעי, 26.3.14.

♦ לעמוד הפרויקט: סריקת מערכות – חדשות ערוץ 2

♦ לעמוד הפרויקט הקודם: סריקת מערכות – "ידיעות אחרונות"