מפתיע לגלות עד כמה לא טלוויזיוניות הן חדשות ערוץ 2. לרגעים אפילו מתבקש לומר שמשדר החדשות בעצם מפחד מטלוויזיוניות – אם נחשוב על טלוויזיוניות ככלי לחקירה של המציאות בעזרת צילום.

כ-20 הדקות הראשונות של המשדר ביום רביעי ה-19.3.14 היו בעצם גרסה עכשווית של מכשיר פנס הקסם הזכור למי שהיה ילד בשנות ה-60 וה-70: אבא או אמא מקריאים סיפור ובעזרת המכשיר מקרינים לילדים – בדרך כלל קבוצה של חברים שבאו להתארח – סדרה של שקופיות המאיירות אותו. לאורך לבו של משדר החדשות, זה היה היחס העיקרי בין מלים לתמונה בו: כתבים מספרים סיפור ותמונות מאיירות אותו באורח אסוציאטיבי. כאשר הכתב אומר "אהוד ברק", הצופים רואים קטעי ארכיון שבהם נראה אהוד ברק.

היו כמובן גם כמה תצלומים עכשוויים: בכתבה הראשונה ראינו את החשודים בפרשת הרפז מגיעים לדיון הארכת מעצר בבית-המשפט (ראשו של אבי בניהו מוקף בעיגול – אמצעי גראפי המשמש גם להבלטת המצולם וגם להפללה חזותית שלו). שמענו גם כמה סניגורים מדברים למצלמה. אלה קטעים טלוויזיוניים במובן הרע של המלה, אחד מאותם טקסים שבהם כל המשתתפים מודעים לכללי המדיום ופועלים כדי לשלוט ככל האפשר בתיווך הטלוויזיוני.

בכל הסיקור היה רק רגע אחד חביב שבו מציאות לא מתוכננת פרצה אל המסך: משה נוסבאום פגש את בועז הרפז במסדרונות בית-המשפט ושאל אותו למה בזמן הדיון ישב בחדר אחר. בטון משועשע, פמיליארי וקצת מתנשא, הרפז ענה: "נוסבאום, אתה בקיא פה בפרוצדורה. אין לי מושג". רגע אחד שבו הטון הפסקני ששלט בכל הכתבה – של הכתב ושל הסניגורים כאחד – התחלף בדיבור אנושי.

מבחינת התוכן הרגע הזה לא אומר הרבה, אבל חילופי הטון הפתאומיים אומרים משהו על העשייה החדשותית של ערוץ 2. הדחף הבסיסי של החדשות הוא לדיווח הפסקני, למסירה של עובדות מוגמרות. כתבי החדשות לא בדיוק מדברים, הם פוסקים. זה כמובן דבר טוב, שמערכת חדשות שואפת לדווח על עובדות מוגמרות. הבעיה היא החשד שמא הנטייה הזאת דומיננטית עד כדי כך שהיא מונעת מהמציאות, שלא תמיד עונה לדרישותיהם הקפדניות של כתבי חדשות, להגיע למסך. זאת המשמעות האירונית בתשובה של הרפז לנוסבאום: אתה הרי הבקיא כאן, מדוע אתה שואל אותי?

הכתבה המרכזית במשדר החדשות לא סיפקה דבר פרט לעובדות: אנשים נעצרו, הם חשודים בהשמדת ראיות, אחד מהם אמר כך וכך לשופט. הזכירו שהפרשה מתגלגלת כבר ארבע שנים, אבל אף אחד לא טרח לומר מהי בעצם הפרשה. זר שהיה צופה בה לא היה מבין דבר. לא זו בלבד שאיש לא ניסה לומר מה משמעותה של הפרשה; גם את העובדות הבסיסיות עליה לא הזכירו. אפשר לשער שעורכי החדשות לא רוצים לעייף את הצופים בהסבר על פרשה סבוכה כל-כך, אבל אולי ההסבר הוא אחר: בשביל מה להכניס את הראש לפרשה סבוכה כאשר אפשר לדווח בטון פסקני על עובדות.

הכתבה השנייה במשדר החדשות הקצינה את הרתיעה של החדשות מטלוויזיוניות. הנושא היה התביעה שהגיש אב-הבית בבית ראש הממשלה נגד מעסיקיו. הפעם הטלוויזיה התחזתה לא לפנס הקסם, אלא לשילוב בין רדיו לעיתון. חלקים נרחבים מהכתבה היו ציטוטים מכתב התביעה שהגיש אב-הבית: ציטוטים שהוקראו בקול ובמקביל נפרשו על המסך. השילוב אינו מסתיר את העובדה הבסיסית שבשני המישורים – קשב לדיבור וקריאה של טקסט – הטלוויזיה נופלת בכוחה מהרדיו מצד אחד ומהעיתון מצד שני.

הסברים, או תירוצים, לצורה המשונה של הדיווח אפשר למצוא בנקל: לשכת ראש הממשלה לא סיפקה גרסה משלה לדברים, למעט הכחשה שהוקראה בסיום הכתבה (עוד מלים על המסך); אב-הבית אינו מוכן להתראיין מאחר שההליכים המשפטיים בעיצומם וכו'.

אבל מעבר להסברים האלה עומד קשר מגונה בין מלאכת הפרקליט למלאכת הכתב. עורכי-דין מתמחים ביצירת דיווח פסקני וקוהרנטי על מציאות מורכבת ושנויה במחלוקת. בדיוק בשביל זה משלמים להם. כלומר, מבחינת הצורה עורכי-דין מספקים – ובחינם! – את הטקסטים שעורכי החדשות שואפים אליהם. צריך רק להזכיר שהשיקולים שמניעים עורכי-דין מנוגדים לחלוטין לאלה שאמורים להנחות אנשי חדשות.

נדלג לכתבה הרביעית במשדר: כתבה קצרה, באורך כדקה, על הפגנת חרדים בירושלים לאחר מעצרו של אברך שסירב להתייצב בלשכת הגיוס. הכתב נמצא במקום ההפגנה. חדי עין יכולים לקרוא שלט או שניים. אף מפגין לא מרואיין ושום צליל מההפגנה לא חודר מבעד להסבריו הרהוטים של הכתב. המצלמה אפילו לא מתעכבת על מפגין זה או אחר במידה שתספיק לצופה לקבל רושם כלשהו עליו.

זהו "השטח". "השטח" מתפקד כאן כתפאורה לכתב, סימן למציאות שחייבים לדאוג שלא יחרוג ממעמד של סימן. לצד הצילומים, הרהיטות הטלוויזיונית מתגלה כפחד מהמציאות: צילום שלא מאפשר למשהו מהמציאות לחרוג מעבר לפרשנות הסדורה שמספק העיתונאי.

כתבה חמישית: על התפטרות הכלכלן הראשי במשרד האוצר. דילמה עיתונאית. מצד אחד, אפשר לספר על הפרשה ולהסביר מה עומד במוקד המחלוקת. לחלופין, אפשר לצטט קטעים נבחרים ממכתב ההתפטרות המפורט של הכלכלן (טקסטים נפרשים על המסך מלה אחר מלה ומוקראים במקביל בטון סמכותי). נחשו מה היתה בחירת המערכת.

* * *

המאמר מתפרסם כחלק האחרון בפרויקט "סריקת מערכות", שבמסגרתו נעמיד בכל פעם מתחת לזכוכית המגדלת של כותבינו תוצר עיתונאי יחיד – גיליון, מהדורה, תוכנית – של מערכת תקשורת מרכזית, במטרה לנסות לפצח את המנגנונים הפנימיים המניעים אותה. הפעם עמדה במרכז הפרויקט המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 מיום רביעי, 26.3.14 – לבד מהמאמר הנוכחי, המסכם, שהתייחס למהדורה ששודרה שבוע קודם לכן.

♦ לעמוד הפרויקט: סריקת מערכות – חדשות ערוץ 2

♦ לעמוד הפרויקט הקודם: סריקת מערכות – "ידיעות אחרונות"