"אם טלנובלה זה תיאטרון, אז חדשות הן תיאטרון יפני, במובן שזה תיאטרון של ניואנסים", אמר איש התקשורת רם לנדס בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני כשש שנים. על מידת דקות האבחנה שנדרשת מהצופים כדי להכיר את הדמויות ולפענח את התפתחות העלילה שמוצגת כל ערב במהדורת החדשות של ערוץ 2 ניתן להתווכח, על העובדה שמדובר בהצגה מומחזת אין טעם לערער.

לכאורה, העברת מידע באמצעות הטלוויזיה נהנית משני עולמות המנועים מהעיתון המודפס – שמע וחוזי. בפועל, שני העולמות הללו מכבידים על העיתונות המשודרת ומשעבדים את מהדורת החדשות הטלוויזיונית לבידור. אם בעבר עוד היה ניתן לראות מהדורת חדשות שהיא גרסה ויזואלית לדיווח רדיופוני, שהוא עצמו מעין הקראה של דיווח מהעיתון המודפס, כיום מוצג לפנינו מחזה – כולל דמויות ועלילה. כל בחירה אחרת משולה להתאבדות בקפיצה מסולם המדרוג.

במרכז הבמה המגיש, במקרה זה דני קושמרו, נציגנו עלי אדמת אולפן חדשות ערוץ 2. הוא אינו מעביר לצופים את המידע שברשותו באמצעות דקלום עובדות והערכות שאספו העיתונאים במערכת, אלא עושה זאת על-ידי שיחות שהוא מקיים כביכול עם עמיתיו: משה נוסבאום, עמית סגל, גיא פלג ואחרים. בחינת ההבדלים בין השמע (הטקסט שאומרים השחקנים) לחוזי (הכתוביות שמופיעות תוך כדי על המסך) מדגישה את ההבדל בין מסירת מידע באופן ישיר להמחזתו.

עם תחילת המהדורה קוראות הכותרות שבתחתית המסך "שולה זקן נגד אולמרט" ו"על סף הסדר טיעון עם שולה זקן". באותו הזמן ממש נמצא קושמרו בעולם מקביל. הוא אינו אומר משהו בסגנון "הפרקליטות נמצאת על סף הסדר טיעון עם שולה זקן, כתבנו משה נוסבאום מוסיף פרטים...". תחת זאת הוא מספק לנו תיאור אווירה ("חמישה ימים בלבד לפני הכרעת הדין במשפט הולילנד, כשנדמה שהכל כבר סגור וחתום, אולי גם כתוב, כשבית-המשפט אמור להכריע אם ראש ממשלה בישראל לקח שוחד, רגע לפני שאולמרט יודע לאן המשך דרכו...") ואז מפנה שאלה: "משה נוסבאום, כתבנו לענייני משטרה, האם יכול להיות שלמרות הכל, עכשיו הפרקליטות רוקמת עסקת טיעון עם הגברת זקן?".

כשקושמרו פונה בהמשך המהדורה לכתב הפוליטי עמית סגל הוא שוב עושה זאת באמצעות יצירת אווירה והפניית שאלה. "עמית סגל, תשמע, דרמה משפטית באמת יוצאת דופן. אם יש קלטת, מה עשוי להיות בה?". אותו הדפוס מופיע גם כשקושמרו פונה לכתב לענייני משפט גיא פלג. רקע: "ביום שני זה היה אמור להיגמר [משפט הולילנד], זה כמעט חסר תקדים [שחותמים על הסכם עד מדינה כמה ימים לפני פרסום הכרעת דין]", ושאלה: "אתה זוכר מקרה כזה?".

הדיאלוגים הללו מזויפים. השאלות אינן שאלות והתשובות אינן תשובות.

השאלה שקושמרו מפנה לנוסבאום אינה שאלה אמיתית. לא רק השואל יודע עוד קודם לשאלה שהתשובה עליה חיובית, גם הצופים יודעים זאת, שהרי כבר 90 שניות קודם לכן, בפתיח המהדורה, דווח שהצדדים על סף הסדר טיעון. גם השאלה שמוצגת לסגל אינה באמת שאלה. הכתב הפוליטי אינו יכול לענות עליה, בין היתר בשל איסור פרסום על תוכן הקלטת שהציגה זקן לשוטרים. באין ברירה רומז סגל שבנה של זקן רומז על קיומה של קלטת ובה עדות לנסיון הדחה של זקן. באופן דומה, גם השאלה שמוצגת בפני פלג אינה שאלה של ממש, ופלג אינו באמת משיב עליה. אחרי כמה משפטים על עניינים חשובים יותר מאשר זכרונו האישי הוא אומר בשם אחרים בלתי מזוהים, על גבול הפיקטיביים: "זה אירוע נדיר, יש שיאמרו אפילו חסר תקדים".

אם השאלות אינן שאלות והתשובות אינן תשובות, מדוע להתעקש על דיאלוג? משום שהצופים רגילים לבני-אדם שמדברים זה עם זה בשאלות ובתשובות ולא בדקלום דיווחים, וחשוב מכך – מפני שבלי דיאלוג קשה לייצר דרמה. מהדורת החדשות, מבחינתה, מתאימה את עצמה קודם כל לצופים ורק אחר-כך למציאות. כמו בתיאטרון, גם במהדורת החדשות הטלוויזיונית קל לנו יותר להתעלם מהזיוף שבהמחזה מאשר לשבת במשך דקות ארוכות ולצפות במציאות כפי שהיא.

* * *

המאמר מתפרסם כחלק מפרויקט "סריקת מערכות", שבמסגרתו נעמיד בכל פעם מתחת לזכוכית המגדלת של כותבינו תוצר עיתונאי יחיד – גיליון, מהדורה, תוכנית – של מערכת תקשורת מרכזית, במטרה לנסות לפצח את המנגנונים הפנימיים המניעים אותה. והפעם: המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 מיום רביעי, 26.3.14.

♦ לעמוד הפרויקט: סריקת מערכות – חדשות ערוץ 2

♦ לעמוד הפרויקט הקודם: סריקת מערכות – "ידיעות אחרונות"