המחדל

ארבעת היומונים הכלליים של ישראל מקדישים את כותרותיהם הראשיות לתחקירים הצה"ליים על מחדל 7 באוקטובר. בארבעתם מבליטים את הממצאים, ובשוליים מוסיפים ביקורת: על זהות המתוחקרים, על ניגוד העניינים של הקצונה הבכירה ועל העובדה ש-16 חודשים אחרי הטבח עדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית.

המסגור דומה בכל העיתונים, וגם רוב הפרשנויות. זה לא מובן מאליו: עד לפני שלוש שנים, עיתון אחד מבין הארבעה היה דוחק הצידה את הממצאים על המחדל, משקיט למינימום את הביקורת ומדפיס בכותרת את התגובה המתנערת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אבל מאז עברו הרבה מים בתעלות של הוונשיאן במקאו, מלון הקזינו המוגזם שהקימה מרים אדלסון, מו"לית "ישראל היום".

נתניהו גינה אתמול בפומבי את ההחלטה לפרסם את ממצאי התחקיר בלי להעביר לו את החומר לעיון מקדים, במה שנראה כמו חלק מהקמפיין האישי שהוא מנהל נגד מערכת הביטחון. פעם זאת היתה יכולה להיות כותרת ראשית ב"ישראל היום". היום הוא לא מקבל שם אף כותרת, ואפילו לא ידיעה. ב"ידיעות אחרונות" נותנים לו ידיעה בינונית בתחתית עמוד 4.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מסכמת את התחקיר הצה"לי בשלוש מילים: "מחדל של שנים". היא נדפסת על רקע תמונה של גברים עזתים מקיפים טנק צה"לי שהושבת ליד הגדר ב-7 באוקטובר, מהסמלים הוויזואליים הראשונים של הטבח.

אם המחדל הוא מחדל של שנים, האחריות מוטלת גם על העיתון הנפוץ במדינה, שעד לא מזמן דיברר בלי למצמץ את בנימין נתניהו, אבי הקונספציה של הרגעת החמאס באמצעות כסף קטארי. בשער החינמון מסכמים זאת כ"מחדל קונספטואלי" שבמסגרתו "העדיפו שקט בטחוני על פני הסרת איום חמאס".

אבל האמת היא שנתניהו לא היה היחיד שדגל בקונספציה הזאת. הוא נתן את ההוראה, אבל אף אחד לא קרא עליו תיגר. יוסי יהושוע, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", מציין היום שכל צמרת המדינה חטאה בכך. הוא מונה את האחראים: "ממשלות נתניהו וגם בנט-לפיד, הרמטכ"לים וכן קצינים במטכ"ל ובכירים בשב"כ".

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שמבליט בשער את דמותו של נתניהו. העילה היא כתבת תחקיר של רונן ברגמן ויובל רובוביץ. התחקיר חושף את המגעים שקיים ראש הממשלה עם משפחת המלוכה הסעודית, שביקשה לקחת אחריות על עזה ולדחוק הצִדה את חמאס כבר ב-2014, אחרי מבצע "צוק איתן".

לפי התיאור של ברגמן ורובוביץ, נתניהו אישר הכל, הצדדים לחצו ידיים – ואז, מסיבה לא ידועה, מיסמס את היוזמה והעדיף את קטאר. "ביבי חירבן לנו הכל", אומר להם איש מוסד אנונימי. "הנסיך בנדר הרגיש שנתניהו פשוט דפק אותו, גם את גורל האזור כולו וגם באופן מאוד אישי" (דוברו של נתניהו, עומר דוסטרי, מסר בתגובה שמדובר בשקרים ממוחזרים).

הרמטכ"ל, הרצי הלוי, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט בטקס מינויו. ירושלים, ינואר 2023 (צילום: אלכס קולומויסקי)

כמה מבעלי הטורים מצביעים על מבצע "שומר חומות" ב-2021 כעל נקודת מפנה שהובילה לטבח. "הרמטכ"ל בעת המבצע, אביב כוכבי, סיפר לעצמו ושיווק לציבור נרטיב של ניצחון והרתעה. גם נתניהו התגאה כי 'שינינו את המשוואה'", כותב על כך יוסי יהושוע. "העיקרון המארגן היה שחמאס ספג מכה קשה, פרויקט המנהרות למעשה חוסל והשלמת המכשול התת-קרקעי הורידה למינימום את סכנת הפלישה לישראל. מכאן שחמאס ירצה שקט, פיתוח כלכלי והסדרה".

רון בן-ישי, באותו עיתון, משחזר: "ישראל יצאה ממבצע 'שומר חומות' בתחושה שהכּינו את חמאס מכה אנושה. אני זוכר איך ישבנו אז, הכתבים הצבאיים, באולם המרכזי של אגף המבצעים בבור בקריה ושמענו את הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי ואת ראש אמ"ן אהרן חליוה מדברים עם ניצוץ בעיניים איך הכרענו את הארגון והרתענו אותו שנים קדימה. כשפִרסם חמאס את תמונת יחיא סינוואר יושב על כורסה בין הריסות ביתו ומחייך, לא הבנו שזו מבחינתם תמונת הניצחון".

"בינתיים", ממשיך יוסי יהושוע, "חמאס רואה לנגד עיניו תמונה אחרת לגמרי: מבחינתו הוא הצליח להפתיע את המודיעין, להעיר את הזירות (כולל בערים המעורבות בישראל) וגם לשרוד עוד 'סבב' בלי תמרון קרקעי. גורמי המודיעין בצה"ל ובשב"כ פשוט לא מזהים את המגמה הזאת, או שמא מסרבים להאמין לה. זה גם מה שהדרג המדיני שומע: המלצות להגדיל את מספר הפועלים שנכנסים מעזה ולהמשיך בהעברת הכסף הקטארי".

גם עמוס הראל, ב"הארץ", כותב על הקונספציה. "ה'קונספציה' באשר לרצועת עזה אינה תואמת את התיאור הביביסטי, שלפיו השתלטה חבורת שמאלנים בוגרי קרן וקסנר על צה"ל, שיתקה אותו ויחד עם בג"ץ אסרה על החיילים בגבול להגן על עצמם. הקונספציה האמיתית הרבה יותר מורכבת, עמוקה ומסועפת", הוא קובע.

"היא אינה מעשה ידיו של דיפ-סטייט דמיוני המסתתר במחשכים. ברמה המדינית, היא נוגעת להתעקשות של נתניהו (ובמידה פחותה של ממשלת השינוי, שכיהנה כשנה וחצי) לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים בלי לנסות ולפתור אותו, לנקוט מדיניות של הפרד ומשול בין חמאס ברצועה לרשות הפלסטינית בגדה המערבית ולאפשר את הזרמת הכסף הקטארי לעזה, בידיעה ברורה שהוא בונה את מנגנון הטרור המפלצתי של חמאס.

"ברמה הצבאית, המטכ"לים המתחלפים חלקו עם הממשלות שאיפה משותפת להכלה בגבולות, חוסר רצון וחוסר אמונה ביכולת להפעיל תמרון קרקעי בשטח אורבני צפוף וקושי לחלוק על בכירים, במדים ובלעדיהם, המציירים הווה ורוד ומסרבים לשעות לאזהרות על עתיד שחור. כל אלה נמצאים הרחק מתחום שיפוטם של צוותי התחקור הצבאיים. לשם כך, נדרשת ועדת חקירה ממלכתית".

נתניהו המשיך להשמיע את מנטרת "שינינו את המשוואה" גם ממש סמוך לפני הטבח, ודווקא כשבמערכת הביטחון סברו ההפך. במאי 2023, אחרי מבצע "מגן וחץ" ברצועה, העיתונות הִדהדה את המסר של צה"ל שלפיו "בסוף אין כאן שינוי משוואה ולא אסטרטגיה חדשה". נתניהו, לעומת זאת, טען בכמה הזדמנויות שהמבצע שינה את "משוואת ההרתעה" ושחמאס "איבד את התיאבון" לעימות.

אסירים פלסטינים ששוחררו במסגרת העסקה עם חמאס עם הגעתם לרצועת עזה, אתמול (צילום: עבד רחים חטיב)

רוב הסיקור בעיתונים מוקדש לכשל המבצעי והמודיעיני. אחד הממצאים הוא פרדוקס שמוכר לכל מי שעוסק באופן אינטנסיבי בהפקה וניתוח של מידע: לפעמים, ככל שיש יותר עצים – קשה יותר לראות את היער.

"מהפכת המידע הובילה לשיטפון עצום של ידיעות מודיעיניות משלל סנסורים (כגון האזנה לרשתות סלולריות), ומנתחי המידע מתקשים לעשות בו סדר ולאתר את הפרטים הדרמטיים והקריטיים ביותר", מסביר עמוס הראל. תא"ל (מיל') משה שנייד, שריכז את התחקיר לבחינת המודיעין שהיה בידי ישראל בערב שלפני המתקפה, מכנה זאת "לילה שכולו מיקרו-קוסמוס".

בן כספית, ב"מעריב", כותב על תופעה שהוא מכנה "אשליית הוודאות": "תפיסה שגויה של עליונות מודיעינית שהלכה ותפחה בעידן הטכנולוגיה, שבו הצליחה ישראל לפרוץ לליבת הסוד של אויביה ולשלוף משם כמעט מה שרצתה, מתי שרצתה. זה גרם לכך שאי הוודאות הלכה והצטמצמה, ובמקומה חדרה וחִלחלה התחושה שתמיד נדע מה קורה ואי אפשר להפתיע אותנו".

קרוב לשעה חמש בבוקר ביום הטבח, אחרי תום ההתייעצויות הטלפוניות עם הרמטכ"ל הרצי הלוי, החלו ברצועת עזה הכנות מעשיות למתקפה. "אלפי מחבלי חמאס נפרדו מהמשפחה, יצאו מהבית, התייצבו בנקודת מפגש", כותב עמוס הראל. "איך קרה שאף מערכת ניהול דאטה ישראלית, מהסוג שאמ"ן התגאה כל כך בהפעלתן, לא זיהתה הצטברות של פעילות חריגה? 'היה שם מסך עם אלפי פיקסלים מנצנצים, אבל אנחנו היינו מרוכזים כולנו בפענוח הבהובים מעטים אחרים, ופשוט לא שמנו לב', מודה בצער אחד המתחקרים".

המנהיג

"השופטים במשפט נתניהו הסכימו לבקשתו להעיד פעמיים בשבוע בחודשיים הקרובים", מדווחת יעל פרידסון בעמודי החדשות של "הארץ". מוקדם יותר השבוע, לנוכח מריחת עדותו, השופטים הציבו לסנגורים של ראש הממשלה דדליין: לסיים את חקירתו הראשית תוך 14 ישיבות. כשלוקחים בחשבון שנתניהו עוד צריך להיחקר בידי התביעה, ובידי הסנגורים של שאר הנאשמים, מתחוור שהוא כנראה ימשיך לפקוד את אולם המשפט התת קרקעי בתל-אביב גם בקיץ.

סקר שמתפרסם היום ב"מעריב" מעלה ש-40% מהמשיבים סבורים שמצבו המשפטי של נתניהו מצריך את הוצאתו לנבצרות. שיעור גבוה יותר של משיבים מעדיף שנתניהו יישאר, וההליך יופסק: 20% תומכים בביטול המשפט, ו-28% מעדיפים להקפיא אותו.

אופציית ההקפאה צצה היום גם אצל עמית סגל, הפרשן לענייני כל של חדשות 12. בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" מסביר סגל שהמצב הנוכחי פשוט בלתי אפשרי. ראש הממשלה לא יכול לנווט כראוי את ספינת המלחמה הישראלית וגם להתייצב באופן קבוע לעדות. מה עושים? התפטרות ונבצרות אינן באות בחשבון, הוא קובע. לטענתו, האופציה השפויה היחידה היא שהיועמ"שית תממש את סמכותה ותכריז על עיכוב הליכים.

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ונאשם מס' 1 במשפט המו"לים, בפתח יום עדותו ה-11. בית המשפט המחוזי בתל-אביב, 19.2.2025 (צילום: תמר מצפי)

למה היא לא עושה את זה? לפי הטור של סגל, גלי בהרב-מיארה פועלת ממניעים פוליטיים צרים ואולי גם מתוך נכונות לפגוע בבטחון המדינה. ליועמ"שית יש "בייס", הוא טוען, ו"הבייס שלה ירצה להמשיך את המשפט גם אם חלילה פצצת אטום תפגע בתל-אביב. גם אם כל הבניינים יהפכו לאבק, טחנות הצדק לא ייפגעו, וימשיכו בטחינה האיטית עד פסק הדין ב-2030".

באופן נוח למדי, וגם צפוי למדי, סגל מתעלם מכך שיש עוד אפשרות: נתניהו יכול פשוט להקשיב לשופטים ולהפסיק למרוח את עדותו. במקום לנאום ולמחזר מניירות והסחות דעת – פשוט למסור את גרסתו בקשר לליבת האישומים.

אגב, יש עוד משהו שנתניהו יכול לעשות: לא להעיד. ראש הממשלה כלל לא מחויב להעיד במשפט הפלילי של עצמו. אם ההתייצבות שלו אכן פוגעת פגיעה קשה בבטחון המדינה, עולה מאליה מסקנה עגומה: האם יכול להיות שנתניהו מעדיף לפגוע בביטחון רק כדי למחזר בבית המשפט הצהרות פוליטיות וספינים בטקס עקר וסיזיפי שהוא זה ששולט על מהלכיו?

ב"הארץ", בסוף הטור של עמוס הראל, משובצת היום תובנה מצמיתה: "מתוקף תפקידי, אמר השבוע בכיר באחד ממשרדי הממשלה, אני נפגש לא פעם עם דיקטטורים במדינות ידידותיות לישראל. אף שמדובר במשטרים בעייתיים מאוד, אני תמיד תחת הרושם שלמנהיגים הללו, על כל פגמיהם, לפחות אכפת מגורל העמים שלהם. בישראל, עדיין דמוקרטיה, נתניהו עסוק כעת בדברים אחרים לגמרי – ובראשם הבטחת המשך שלטונו בכל האמצעים".

קטאר-גייט

"היועמ"שית: שב"כ והמשטרה יחקרו את הקשר בין גורמים במשרד ראש הממשלה לקטאר", מדווחים בר פלג וחן מענית בשער "הארץ". כותרת גג מכריזה בגאווה שהחקירה נפתחת "בעקבות חשיפת 'הארץ'". פלג הוא העיתונאי שחשף כי שניים מיועצי התקשורת של נתניהו, יונתן אוריך ושרוליק איינהורן, הריצו קמפיין תדמיתי בשירות המדינה העוינת שמימנה את חמאס. כתב חדשות 12 עופר חדד חשף בהמשך את הקשר בין קטאר ליחצן נוסף של נתניהו, אלי פלדשטיין מפרשת הדלפת המסמכים הסודיים.

ההודעה הרשמית על פתיחת החקירה הופצה אתמול בערב ודווחה בעיתונות המקוונת. מבין ארבעת העיתונים הכלליים, רק ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" מצאו לנכון לדווח על כך בגרסת הדפוס.

מוח של טרוריסט

במוסף "גלריה" של "הארץ" מפרסמים ראיון שער עם חגי סגל. קוראים קבועים של סגל ב"מקור ראשון" לא יופתעו מעמדותיו על ענייני השעה. החלק המעניין בראיון עוסק במה שמתעקשים להזכיר לסגל למורת רוחו: חברותו במחתרת היהודית בתחילת שנות השמונים, והשתתפותו בשני פיגועי טרור.

"סגל גויס על ידי שכנו בעפרה יהודה עציון למשימה חד-פעמית שהוגדרה כפעולת תגמול נגד ראשי עיר פלסטינים, אנשי אש"ף", מציינת המראיינת, רוית הכט. "הוא היה חבר בחוליה שהניחה מטענים ברכבו של ראש העיר רמאללה כרים חלף ובביתו של ראש העיר אל-בירה איברהים טאוויל. הפעולה הובילה לגדיעת רגליו של חלף ולעיוורונו של חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי, שהוזעק כחלק מכוח צה"ל לנטרל את המטען בביתו של טאוויל".

חגי סגל, 2018 (צילום: יונתן זינדל)

סגל נותן להכט את התשובה הקבועה שלו לשאלות על עברו הטרוריסטי (אמרתי כבר הכל, זה היה מזמן, כתבתי על זה ספר), וכשהיא לוחצת מעט הוא מנסה לפייס אותה בממתק: הטרור לא משתלם, אני מתחרט. כשהכט ממשיכה ללחוץ, סגל מתחיל להתפתל וטוען שזו "לא היתה באמת פרשה חשובה".

למרות החרטה, בסוף הוא בכל זאת מצדיק את מעשיו ואף טוען שפעל באופן מוסרי. "לדבריו, את המחתרת צריך להבין בקונטקסט מסוים", כותבת הכט, ומביאה את ההסבר של סגל: "הרצח של יהושע סלומה בשוק בחברון ואחרי זה הפיגוע בבית הדסה ב-1980, שנרצחו בו שישה, היו שתי הפעמים הראשונות שבהן מתנחלים נרצחו בפיגועים, וזה גרם הלם והתחבר להוויה המדינית שמנחם בגין חתם על הסכם שלום ואוטונומיה. אז חשנו מופקרים. אני מאמין שלא צריך להיות אדם בלתי מוסרי כדי לנסות להגן על עצמך".

למרות מתק השפתיים, ולמרות כושר הניסוח והלוק האינטליגנטי, בשורה התחתונה סגל לא באמת מתחרט: אנחנו קורבנות, הוא אומר, ולכן מותר לנו לקחת את החוק לידיים ולהרוג – וגם אם לא נהרוג את הרוצחים עצמם, אלא אנשים אחרים מהעם שלהם, אנחנו עדיין מוסריים משום שכל מה שאנחנו עושים זו בסך הכל הגנה עצמית. הכט עדינה עם סגל, ולא מעמתת אותו עם ההיגיון הטרוריסטי שקבור בין מילותיו.

הצעה לחברים באקדמיה

מחלקות התקשורת באקדמיה עוברות בשנים האחרונות תהליך מעיק של התייבשות, ובכל זאת הנה הצעה לחוקרים שעוד ישנם: מחקר השוואתי שיבדוק האם יש קורלציה בין היקף המידע הקשיח שנכלל בטורים של יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", וכמות מילות הגנאי שמשבץ בהם המחבר. ההיפותזה: ככל שיש פחות מידע, השימוש בגידופים מזנק.

היום למשל שולף ורטר את שמות התואר "גרוטסקי" (נתן אשל), "אידיוט שימושי" (ח"כ אריאל קלנר) ו"משיחית ופשיסטית" (ח"כ אורית סטרוק). חוץ מזה הוא בעיקר מסכם אירועים שכבר הכרנו מדיווחים של עיתונאים אחרים, וכנהוג בז'אנר מתבל בספקולציות.

קמפיין השפעה

שחר קליימן, כתב "ישראל היום" לענייני העולם הערבי, מפרסם היום כתבה מקיפה על קמפיין השפעה שבשבוע שעבר כבש את הכותרת הראשית של "גלובס". "אלפי פוסטים, סרטונים וסיסמאות חרכו את הרשתות החברתיות בחודשים האחרונים סביב שכנתנו הגדולה מדרום", כותב קליימן.

"מי שנחשפו אליהם הרגישו בצדק שמצרים 'מכה בתופי המלחמה'. אימוני צניחה ורחיפה, תנועת ספינות טילים, תותחים מתנייעים, משגרי טילים ומטוסי קרב הופיעו בזה אחר זה בטיקטוק, בפייסבוק וברשת X. פעם אחר פעם הודגש כי 'הגליה היא קו אדום' ו'צבא מצרים מוכן'".

ב"הארץ" דווח לאחרונה שלפי מערכת הביטחון הישראלית, הפרסומים על כך שהצבא המצרי פורש כוחות בחצי האי סיני באופן שמפר את הסכם השלום "אינם נכונים". באותה הזדמנות דווח שנבדקת אפשרות שמדובר ביוזמה של גורם זר, קטארי, ושפעילי רשת ישראלים מהימין מתדלקים את הקמפיין מ"מניעים פוליטיים" שתכליתם פגיעה ביחסים עם מצרים.

קליימן מ"ישראל היום" מזכיר את החשדנות שבה התקבל הקמפיין בישראל, אך קובע שלא מדובר בקמפיין קטארי או איראני. הוא מנתח את הפעילות המקוונת, משוחח עם מומחים מהארץ ומחו"ל ושולף אסמכתאות מהתקשורת הערבית. המסקנה שלו היא שמאחורי הפרסומים הלוחמניים עומדת מערכת הביטחון המצרית, שמעדיפה מטעמיה להסתתר מאחורי בובות גרב מקוונות.

שליטי רוסיה ומצרים, ולדימיר פוטין ועבד אל-פתח א-סיסי, בסיור על ספינת טילים רוסית. 2014 (צילום: ממשלת רוסיה)

"חשבונות כאלה שייכים למנגנוני הביטחון באופן ישיר", אומר לו סופר ופרשן מצרי בשם מוחמד חיראללה, ש"חי באירופה ומכיר היטב את המערך". "יש הרבה מקומות במדינה עם קבוצות גדולות של אנשים שמבצעים את המשימות האלו בהתאם להחלטה של קצינים", ממשיך חיראללה. "אומרים שהעובדים האלה זוכים לשכר של בין 7,000 ל-10,000 לירות, עם בונוסים מיוחדים למי שמעלה הצעות שמשרתות את המטרה הנדרשת. הם נקראים 'ועדות אלקטרוניות'".

קליימן מרחיב: "'הוועדות האלקטרוניות' הן תופעה מוכרת ברחוב המצרי. באופן אירוני, בשלהי 2024 המשטר פתח בקמפיין מעצרים נגד עשרות חשודים בחברות בוועדות כאלה, ש'שימשו להפצת חדשות כזב'. בין היתר הם הואשמו בפרסום תיעודים של הפגנות ישנות כדי לעורר מחדש מחאה נגד א-סיסי. התקשורת הממסדית במצרים טענה באותו זמן כי מדובר בקבוצות שמזוהות עם שלושה גורמים: האחים המוסלמים, טורקיה וישראל".

אבל כפי שמציין קליימן, יש גם "ועדות אלקטרונית" שמופעלות על ידי שליחים של הממשל המצרי. הוא מצטט ממאמר של עיתונאי בשם וליד עבאס: "התופעה לא מוגבלת למפלגה פוליטית או לסוכנות בטחונית ספציפית – אלא לשירותי הביטחון, דרך האחים המוסלמים ועד לנוער המהפכני. אל לנו לדמיין בימינו ש'ועדה אלקטרונית' היא קבוצת צעירים שיושבת מול כמה מחשבים. עדויות מעובדים לשעבר בוועדות מאשרות שאנחנו עומדים בפני תעשייה אמיתית או לפחות חברות אמיתיות. אולמות עם שורות של עובדים מאחורי מחשבים ופקידים ממונים".

לטענת קליימן, אפשר ממש להצביע על ארגון הפרוקסי שמפעיל את הקמפיין עבור מערכת הביטחון המצרית: גוף בשם "חברת שירותי המדיה המאוחדת" שב-2017 יצא למסע רכש של גופי תקשורת פרטיים במצרים. "בשנים שלאחר רכישתם, העיתונים 'א-דוסטור', 'סוות אל-אומה', 'מהפכת 25 בינואר' ו'אל-ווטן' החלו לתמוך ישירות בוועדות האלקטרוניות. המטרה היתה להפיץ מידע כוזב ותעמולה כדי להשפיע על דעת הקהל ולגייס תמיכה עבור השלטון", הוא כותב.

"הבעלים של אותה חברת ענק איננו איש עסקים מסוים. חברת ההשקעות ששולטת בה שייכת למודיעין המצרי, זה שמנהל גם את התיווך בין ישראל לארגון הטרור חמאס סביב הסכם הפסקת האש בעזה ושחרור החטופים. מדובר במנגנון הביטחון הקרוב מכולם לנשיא א-סיסי, שאחד מבכיריו הוא בנו מחמוד א-סיסי".

מחתרת

"אני חושב שזה אחד הרגעים היותר יפים, שמראים למה חשוב לשמר את ההיסטוריה של הפנזינים ואת הכוח של חופש הביטוי בדבר הזה", אומר מרואיין בשם ליעם (אין שם משפחה) למורן שריר מ"גלריה", שמפרסם היום כתבת מגזין על סוגת העיתונות/אמנות הפרינג'ית לרגל תערוכה רטרוספקטיבית שנפתחה אתמול בתל-אביב.

האובייקט שליעם מציג לשריר הוא עותק של פנזין ירושלמי בשם MFM מ-2006 ובו "קומיקס שמראה את איתמר בן-גביר מתנה אהבים עם חזיר". "הקיום של זה לא יכול היה להיות בטוח באינטרנט", מסביר ליעם. "אם אני מעלה את הדבר הזה לאינסטגרם הפרטי שלי, אני הולך לכלא".

שער גיליון 4 של הפנזין הירושלמי MFM, אוגוסט 2005

"פנזין שומר עליך. אין עקבות דיגיטליים", מציינת בהקשר זה ג'קי דורון-לוי, ממארגני התערוכה. "בטח שבעידן פוסט 7 באוקטובר, כשאנחנו יודעים – וידענו גם לפני כן – שיש לגיטימציה להשתמש בטכנולוגיית מעקב והשער רק נפתח למשהו שאנחנו עוד לא יודעים מה הוא". הרחבה על קו המחשבה הזה, שמספק הצדקה אקטואלית למדיום הארכאי, ניתן למצוא במאמר שפורסם כאן ב-2017.

ענייני תקשורת

מיטב ידיעתו. "לפי מיטב ידיעתי, אף ארגון עיתונאים בינלאומי או מקומי לא העלה את עניינו הספציפי כעיתונאי שנחטף", כותב אמנון לורד על עודד ליפשיץ, חבר ניר-עוז שנרצח בעזה והשבוע הובא לקבורה.

לורד, בעל הטור הפוליטי הבכיר של "ישראל היום", מסגיר שלפעמים הוא אפילו לא טורח לגגל לפני שהוא כותב שטויות. הנה למשל דיווח של הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים (IFJ) מאוקטובר 2023, שבו מוזכר ליפשיץ לצד ארבעת העיתונאים הישראלים הנוספים שנרצחו בעקבות המחדל. ידיעה דומה פורסמה גם כאן, באתר "העין השביעית".

מתוך אתר הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים (IFJ), אוקטובר 2023 (צילום מסך)

לא רלוונטי. כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", היא ראיון עם ניר צוק, יזם הייטק מצליח ומו"ל כושל. המראיינים, בר לביא והילה ויסברג, מדברים איתו בעיקר על תעשיית הסייבר, אך מזכירים שצוק הוא מייסד ערוץ הטלוויזיה המקוון "רלוונט", שנסגר בתום שנה אחת של פעילות שבה שרף ("לפי הערכות") לפחות 100 מיליון שקל.

מה קרה שם? צוק לא מנצל את ההזדמנות לחשבון נפש ובמקום זה מאשים את "השוק": "אני חושב שבשוק התקשורת בישראל יש כשל די גדול, מבחינה כלכלית קשה מאוד לשרוד. זה שוק קטן מאוד עם יחסית הרבה שחקנים".

מות האמת. במדור "טיסות נכנסות / טיסות יוצאות" של "הארץ" תופסים השבוע את חן אגרי, כתבת "העין השביעית", שבדיוק חזרה מביקור בפיליפינים. "מה את לומדת מצפייה בערוץ 14?", שואלת הכתבת אנה בורד. "פעם הפערים בינינו היו על דעות, ואז יכולת להתווכח, אבל היתה מציאות אחת אובייקטיבית. היום לא מתווכחים על דעות, אלא על עובדות", משיבה אגרי.

"במצב הזה שבו כל אחד חושב שהמציאות שונה כבר אי אפשר לגשר, והחברה הישראלית מתחלקת לשניים במובן הרבה יותר עמוק ומהותי ממה שאנשים חושבים. אין נקודות מפגש. ובגלל זה ערוץ 14 הוא איום לחברה ולדמוקרטיה הישראלית, כי הוא מספק מציאות שקרית שלא קיימת ואנשים מאמינים בה".