הבעיה של ישראל

בעיתוני התבהלה המצב קשה.

"הפסימיות ביחס לעסקה גוברת, וישראל עלולה להיתקל בצונאמי מדיני", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" של עמוס שוקן, מעל פתיחת טורו של הפרשן המצטיין עמוס הראל.

"איראן פועלת להשגת חלקים להרכבת נשק גרעיני", מדווח נדב איל בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" של הנאשם בשוחד נוני מוזס.

"חוששים מתבערה", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב" של אלי עזור, במסגרת "כוננות רמדאן" של העיתון.

אפילו ב"ישראל היום" של מרים אדלסון מפיצים רפיון רוח. "הר דב: חשש מנתיבי חדירה", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, שמפנה לכתבה מאת עידן אבני על לוחמי המוצב הצפוני.

טוב שיש עדיין את "מקור ראשון", אף הוא בבעלות אדלסון, שם אפשר לקרוא כותרת מעודדת כמו "ירושלים: לא חוששים מהתניה אמריקנית על מכירת נשק לישראל".

הכותרת של "מקור ראשון" באה בתגובה למאמר מאת דייוויד איגנשיוס, שפורסם אתמול ב"וושינגטון פוסט" ולפיו בממשל ביידן שוקלים למנוע מישראל להשתמש בנשק אמריקאי אם תתקוף ברפיח וזאת לאור האפשרות כי המתקפה תוביל לקטסטרופה הומניטרית. מתחת לכותרת הראשית של "מקור ראשון" מדווחת הודיה כריש-חזוני כי "בכיר ישראלי" אמר אתמול לעיתון שאין כוונה אמריקאית להטיל התניות על העברת אמצעי לחימה לישראל.

אם כך, הדרך לרפיח פתוחה לרווחה. ואכן, אריאל כהנא ולילך שובל מצטטים ב"ישראל היום" "גורם ישראלי בכיר" שאמר להם כי "הפעולה הצבאית ברפיח היא עניין של ימים ספורים".

במוסף "השבוע" של "ישראל היום" חוזה הפרשן הבכיר אמנון לורד כי "כיבוש וטיהור" רפיח יביא לא רק להכרעת חמאס אלא גם ל"השפעה עצומה על חיזבאללה". לדבריו, תקיפה מוצלחת ברפיח "תחסוך לישראל מבצע קרקעי נרחב בלבנון".

"התמונות הקשות ממצוקת האוכלוסייה ברפיח ובצפון הרצועה הורגות את ביידן פוליטית", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על המראות שהתקשורת הישראלית חוסכת מהציבור. "בבחירות המקדימות במינסוטה העדיפו 20 אחוז מהמתפקדים להצביע 'בלתי מחויב', כמחאה נגד התמיכה של ביידן בישראל. התקפה על רפיח תהיה קו אדום שהם לא ירשו לישראל לחצות אותו. ייתכן שהקונגרס יאסור על ישראל להשתמש בתחמושת ובנשק אמריקאי בלי אישור מוקדם. ייתכן שביידן יבטל את הווטו האוטומטי שאמריקה מטילה על כל החלטה עוינת שעולה במועצת הביטחון".

"כל יום שעובר אתם הופכים ליותר ויותר מנודים", אומר הכלכלן פרופ' ג'פרי סאקס בראיון לצח יוקד במוסף "הארץ". "אתם מאבדים את שארית התמיכה הבינלאומית שהיתה לכם. אני רואה את זה בעבודה שלי כפרופסור, ואני רואה את זה באו"ם. אני מתחנן בפניכם: אל תשגו לחשוב שארה"ב תמשיך לתמוך בכם. אתם מוכרחים להתעשת, אחרת תישארו לבד עם מיקרונזיה".

בהמשך הראיון מוסיף סאקס: "אני מתחנן בפני הציבור הישראלי - אם אתם בונים על תמיכה אמריקאית לטווח ארוך, שימו לב למה שקורה עכשיו באוקראינה. זו מדינה מפורקת. הסנאטורים האמריקאים אוהבים לתת כסף כדי שהאוקראינים יילחמו ברוסים, אבל אם האוקראינים ימותו זו כבר בעיה שלהם. העניין הוא שלציבור האמריקאי נמאס לממן את המלחמה באוקראינה, ואף על פי שחברי הקונגרס מתעלמים בדרך כלל מהציבור, קורה לפעמים שהם גם מקשיבים לו [...] במשך שנים הזהרתי את האוקראינים: אל תבנו על תמיכה אמריקאית, כי בסוף תגמרו כמו אפגניסטן. ועכשיו אני מזהיר אתכם: אל תבנו על תמיכה אמריקאית, כי בסוף תגמרו כמו אוקראינה".

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" משוחח מתן חסידים עם הוגת הדעות פרופ' רות וייס. גם לה יש המלצות לקוראים הישראלים. "אתם צריכים לחשוב עד כמה אפשר בכלל לפייס את דעתו של הממשל הנוכחי, אם הוא סבור שהממשלה הישראלית כרגע היא אויב שלו", היא אומרת. "הבעיה של ישראל היא במסגור של המלחמה", טוענת פרופ' וייס ומציעה את המסגור הנכון לטעמה, שיש לשדר כלפי הממשל האמריקאי העוין: "נכון שאוקראינה זו חזית חשובה, אבל ישראל היא יותר המלחמה שלכם, לא רק כי אנחנו בעלי הברית הכי חזקים שלכם במזרח התיכון, אנחנו בעלי הברית היחידים שלכם בחלק גדול של העולם".

לדברי פרופ' וייס "שום דבר לא ירשים את ארה"ב יותר מניצחון ישראלי ברור, יגידו כעת מה שיגידו. ושום דבר לא ירשים אותם פחות מאשר ישראל חלשה עם תמונת ניצחון של סינוואר". אחרי שפרופ' וייס מדברת על האינטרס האמריקאי בברית עם ישראל שואל אותה המראיין חסידים על שותפות ערכית. "מה יקרה לנו פה בישראל אם ארה"ב לא תרצה עוד להגן על ערכי הליבה של הציוויליזציה המערבית, שקושרים אותה לישראל?", הוא תוהה. פרופ' וייס משיבה: "זו השאלה בה"א הידיעה. אני לא יודעת אם חלק מסוים של מה שאתה קורא 'המערב' ישרוד, אם כולם ירצו להיכנע".

גם המראיין של פרופ' סאקס שואל אותו על שותפות ערכית בין ארה"ב לישראל. התגובה שלו שונה. "שאלוהים יעזור לנו אם מה שעומד מאחורי מדיניות החוץ האמריקאית זה ערכים", הוא משיב, "מדיניות החוץ שלנו מוכתבת על ידי טיפשות ואכזריות, ולערכים אין שום קשר לכך. הדבר היחיד שמנחה את מדיניות החוץ האמריקאית הוא אינטרסים - כלכליים, צבאיים ואחרים. ארה"ב המליכה דיקטטורים ורוצחים בכל העולם. מאז 1947 וושינגטון היתה מעורבת ב–80 ניסיונות הפיכה ושינויי משטר ברחבי העולם, לא פעם נגד מנהיגים דמוקרטים. אין פה שום שאלה של ערכים, רק אינטרסים".

דווקא משום כך, טוען סאקס, ישראל לא יכולה "לבנות על התמיכה האמריקאית לטווח הארוך". "בכל מקום שאליו אני נוסע, ואני מדבר על כל העולם, יש רתיעה עמוקה מהפעולות של ישראל", הוא אומר. "לא מדובר באנטישמיות, אלא בהתנגדות לכך שישראל מפציצה אזרחים, הורגת עשרות אלפים, מרביתם נשים וילדים, מפציצה בתי ספר, בתי חולים, מסגדים ואוניברסיטאות. לא פעם אותן הפצצות מלוות בסרטונים של חיילים צוהלים. שרי הקבינט של ישראל מטיפים באירועים ציבוריים לטיהור אתני של הפלסטינים, ומשום מה הם סבורים שהמילים הוולגריות שלהם לא נשמעות בכל רחבי העולם, או שפשוט לא אכפת להם. [...] אני ממש מתחנן בפניכם: אל תשגו לחשוב שארה"ב תמשיך לתמוך בשליטה של ישראל על מיליוני פלסטינים, תוך סירוב לפתרון שתי המדינות. בסוף, הפלסטינים ישרדו את המלחמה בעזה, למרות האובדן. ישראל, לעומת זאת, עלולה למצוא את עצמה תחת חרם של הקהילה הבינלאומית".

"זה לא הזמן לדבר על פתרון שתי המדינות, אם בכלל. ישראל לא צריכה כל הזמן להקשיב לארה"ב, ואמריקה לעתים קרובות טועה. אסור לתת לחמאס להחזיק ניצחון. לא יכול להיות פתרון שתי מדינות אחרי 7 באוקטובר. היום הזה מחייב פירוק והרס מוחלט של חמאס", קובע המשפטן פרופ' אלן דרשוביץ בראיון לאריאל ויטמן שמתפרסם ב"גלובס" שבבעלות אלונה בר-און וענת אגמון.

"עכשיו הזמן שישראל תנצח במלחמה", הוא אומר. "הגיע הזמן שישראל תתעלם מדעת הקהל העולמית, תאטום את אפה ותתעלם מרופאים ללא גבולות, מהצלב האדום ומהאו"ם. ישראל צריכה לקבל החלטה משלה. באופן טרגי, ישראל לא יכולה להתעלם לחלוטין מארה"ב, אבל ההחלטה לא יכולה להיות מוכתבת על ידי ארה"ב. אנחנו בארה"ב צריכים לקחת אחריות על הבטחת התמיכה האמריקאית".

הראיון של ויטמן עם דרשוביץ תופס את מרבית שער "גלובס" ומתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. בתמונה המרכזית נראה דרשוביץ מחזיק בידיו את הגרסה האנגלית של הספר האוטוביוגרפי שהוציא ראש הממשלה בנימין נתניהו. למרות התמיכה הנחרצת בישראל, פרופ' דרשוביץ חושש גם הוא מפני העתיד לבוא.

"החדשות הרעות הן לא עכשיו, לא בעוד חמש שנים, אלא אולי בעוד 10 שנים - ישראל צריכה להיות מוכנה ליום שבו אמריקה לא תתמוך בה יותר", הוא אומר. "יתכן שבעוד 10 שנים, צעירים שרוצים היום לראות את כל הסיוע לישראל מופסק ישלטו בארה"ב. זה לא סביר, אבל אפשרי. לישראל צריכה להיות תוכנית ב'. חייב להיות מנגנון שיבטיח את הישרדותה ללא תמיכה של אף מדינה בעולם".

"הסכסוך, שהיה עד כה מרוסן, התגלגל בשנה האחרונה למחוזות חדשים של זוועה - עם מחזות של שריפת עיירות ויישובים, אונס, חטיפה המונית, רעב ומוות של רבבות", כותב עפרי אילני בהמשך מוסף "הארץ". "מבחינת המתבונן מרחוק, המצב כאן כבר נראה כמו טוטאל לוס - והתגובה היא בהתאם. מעטים מאיתנו יחושו זעזוע אם נשמע על עשרות הרוגים בקרבות בקונגו - לבנו נעשה גס באפריקאים מתים. אך בקרוב כך יהיה גם היחס לסכסוך כאן. הלב נאטם, האדישות גוברת, ובפעם הבאה שיקרו זוועות מעטים יזדעזעו".

ניצלנו

"שר החוץ ישראל כ"ץ הנחה אתמול את כל נציגויות ישראל בעולם לפתוח בקמפיין הסברה רחב היקף באופן מיידי", נכתב בפתח ידיעה המתפרסמת הבוקר בכפולה הפותחת של "מעריב".

בריונים מצוידים באלות

"במערכת הביטחון רוצים לחמש פלשתינים בעזה, נתניהו מתנגד", נכתב בכותרת מעל ידיעה מאת מתי טוכפלד ולילך שובל המתפרסמת ב"ישראל היום" (שלא היה מזיק לערוך אותה עוד קצת לפני הפרסום). לפי הידיעה, "בכירים במערכת הביטחון אומרים בשיחות סגורות שכל עוד שיירות הסיוע ההומניטאריות שנכנסות לעזה לא יאובטחו ע"י גורמים חמושים, ביזת הסיוע ההומניטארי ברצועה לא תיפסק".

אם וכאשר יוחלט לתקוף ברפיח, כך מובהר בידיעה, יהיה צורך לפנות כמיליון וחצי פלסטינים מהעיר אל עבר "אזורים הומניטריים". אלא שלפי הידיעה, המדינות שמוכנות לקחת חסות על אותם אזורים ועל אספקת המזון והציוד אליהם, "דרשו כבר לפני מספר שבועות כי מאבטחים חמושים, פלשתינים בני המקום, שאינם מזוהים עם חמאס, יבצעו פעולות שמירה ואבטחה ויגנו את השיירות ועל האוכלוסייה המקומית, באמצעות כלי נשק שיסופקו להם באישור ישראל".

הבעיה, כמובן, היא זהות הגורמים החמושים. לפי טוכפלד ושובל, הללו אמורים להיות "תושבי רצועת עזה שאינם תומכי חמאס". נתניהו הודיע כי הם גם לא יכולים להיות אנשי הרשות הפלסטינית, מוסיפים הכתבים. "לפיכך, עדיין לא ברור מי הם אותם פלשתינים חמושים שיכולים לאבטח את השיירות, ובהמשך גם להוות שלטון אלטרנטיבי ברצועה. כידוע, דיון סופי בנושא טרם התקיים שכן נתניהו מעכב לפי שעה את ההחלטה", נכתב.

בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מזכיר נחום ברנע כי "לאמירויות יש בית חולים בעזה. אנשיהם שכרו בריונים מצוידים באלות, ששומרים על ביטחון הרופאים והחולים". הנה רעיון.

בהמשך "המוסף לשבת" כותב ד"ר מיכאל מילשטיין על הניסיון של ישראל למצוא חמולות ושבטים בעזה שיהיו מוכנים לטפל בצרכים האזרחיים השוטפים של תושבי הרצועה. הוא מתאר זאת כ"פנטזיה ציונית ותיקה בדבר פיתוח מנהיגות פלסטינית בעלת מאפיינים מסורתיים, כפריים ופריפריאליים שתהיה ממוקדת בניהול חיי היום-יום, נטולת מאפיינים פוליטיים ושאיפות לאומיות, וחשוב מכל - לא תנהג ככתובת אחת, אלא כאוסף גורמים מקומיים".

לפי הניתוח של מילשטיין, חמאס מגלה גמישות, מתאים את עצמו לתנאים החדשים ורחוק מלהיעלם כגוף שלטוני. "רצועת עזה, ובפרט חלקה הצפוני, הופכת בהדרגה לשילוב בין דגם לבנוני לדגם סומלי: ניצני מיליציות וחמולות חמושות לצד 'כיסי' שליטה של חמאס, כשברקע כאוס גובר במרחב הציבורי וסבל מתעצם של האוכלוסייה האזרחית", הוא כותב. לדברי מילשטיין, "את האמונה ביכולת להביא בהדרגה למיטוט חמאס ולפיתוח סדר חדש במקומו, יש להחליף בתובנה ולפיה רק השתלטות מלאה על האזור תביא למימוש אותו יעד אסטרטגי. הדבר עשוי לאפשר פיתוח שלטון אזרחי מקומי על בסיס כוחות דוגמת פעילי פתח, ראשי עיריות ואיגודים מקצועיים מקומיים שלא מזוהים עם חמאס".

גם זה קרה פה

בכל העיתונים מתפרסמים מאמרי דעה ופרשנויות בעקבות מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, שפורסמו השבוע.

"דוח מירון הוא מסמך נוקב, מנומק, כתוב היטב, שמבקש להציב לפוליטיקאים, לפקידים ולשוטרים סטנדרטים שאין סיכוי שיעמדו בהם", כותב נחום ברנע בשער "ידיעות אחרונות", "אם למישהו היו ציפיות שהדוח יביא לסיום עידן נתניהו בהנהגת המדינה, הוא התבדה".

"צר לי לקלקל למשפחת נתניהו ולמעט חסידיה, אלה ששרדו את צוק העיתים, אבל דוח ועדת החקירה במירון הוא מלאכת מחשבת", כותבת סימה קדמון בכפולה הפותחת של העיתון. גם נוה דרומי כותבת על מירון, וגם סיון רהב-מאיר.

ב"הארץ" מתייחס יוסי ורטר לדו"ח הוועדה ולתגובה הקטנונית של הליכוד בעקבותיו: "צר לנו על כך שלראשונה בתולדות המדינה הממשלה בראשות בנט ולפיד הקימה ועדת חקירה נגד קודמתה בימין הפוליטי, ושחבר מרכזי בוועדה הוא מקורבו של לפיד, שלמה ינאי, שקיבל הצעה ממנו למקום ברשימת 'יש עתיד' לכנסת. זוהי התרסה פוליטית מובהקת לחלוטין. הניסיון הציני והמכוון של לפיד להפוך את אסון מירון לכלי ניגוח פוליטי - לא יצלח".

"על פי הודעת התיקון שלא תיקנה דבר, נתניהו 'הנחה' להביא הצעת החלטה לממשלה ליישום לקחי דו"ח מירון", מציין ורטר. "כמובן שגם מן ההודעה השנייה נפקד מקומה של המילה 'אחריות'". אנשיל פפר מספק באותו עיתון טור פרשנות הקושר בין ברית נתניהו והחרדים לבין האסון שהתרחש בהר.

ב"דה מרקר" גיא רולניק פותח את טורו במילים "אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו. כמו רוב אזרחי ישראל נדהמנו לקרוא שלשום את תגובתך, דרך הליכוד, למסקנות ועדת החקירה לחקר אסון מירון, שקיפח חייהם של 45 ישראלים". אבי בר-אלי, באותו עיתון, כותב כך: "נתניהו יישא ב'אחריות בלי אשמה', מכיוון שראש ממשלה באמת לא צריך לעסוק ברוחב של גשר הולכי רגל. הוא נדרש למנות אנשים שיודעים לסגור פינות כאלה בזמן שהוא מתפנה לפשל מול איראן וחמאס. אבל מה עושים אם שוב ושוב האלקטורט בוחר בפוסטר הכושל הזה ומצוות לו כלומניקים שמצטיינים בחקירות, וחלשים בלמנוע אותן?".

"דוח ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון הוא הדגמה מדויקת של מה שקרה למדינת ישראל בעידן נתניהו", כותב בן כספית ב"מעריב". "כרוניקה של ריקבון ידוע מראש. אנטומיה של התפוררות וקריסת מערכות". עמיתתו לעיתון, אנה ברסקי, מוסיפה: "הודות לאסון הגדול של ה-7 באוקטובר ניצל בנימין נתניהו מסערת האסון הקודם".

"זריקת האחריות והטלת הדופי בוועדת מירון מצד נתניהו הן הנחת התשתית בליכוד ליחס דומה לוועדה העתידית", כותב אמיר אטינגר ב"ישראל היום". עמיתו לעיתון איתן אורקיבי טוען מנגד כך: "איך יודעים שמאחורי מפגני הזעזוע מ'ממצאי הדוח המטרידים' מסתתרת, כהרגלה, התקווה הסמויה, הערמומית, לסילוק נתניהו? תבדקו את נפח העיסוק הציבורי בממצאים העובדתיים עצמם (התדעו למנות אותם?) - לעומת האינפלציה בדיון במסקנות האישיות לגבי נתניהו".

לדעת מתי טוכפלד, באותו עיתון, "הציפייה שראש הממשלה יתעסק בהילולת רשב"י במירון, אירוע המתנהל מדי שנה כבר עשרות שנים, ועוד בעיצומה של מגפת הקורונה והמרדף אחרי חיסונים, לא הכי מוברגת למציאות. ובכל זאת, שמו של נתניהו נישא בפי חבריה כנושא באחריות כוללת".

גם ב"מקור ראשון" מתייחסים הפרשנים חגי סגל, שלמה פיוטרקובסקי, יהודה יפרח ויאיר שרקי למסקנות ועדת מירון, כפי שאפשר לצפות.

"גלובס" מציע גישה שונה. זהו העיתון היומי היחיד שבשער הגיליון הראשון אחרי פרסום המסקנות לא הזכיר את נתניהו בשמו או הדפיס תצלום של ראש הממשלה. היום, בגיליון סוף השבוע של העיתון, האסון לא מוזכר כלל, למעט במדור האקלקטי "גם זה קרה פה", שמקבץ מבחר מאירועי השבוע השוליים יותר, שאינם ראויים לידיעה נרחבת, טור מעמיק או כתבה. במסגרת המדור מדווחת בקצרה הכתבת ניצן שפיר על הדו"ח. מה עוד קרה פה השבוע לפי המדור? מהלך שיווקי של חברת AIG לרגל יום האשה הבינלאומי הצליח ליצור "באזז".

סימניה

נטעאל בנדל מספק ל"ישראל היום" קלטות נדירות שמתעדות את הדיון שנערך לפני כשלוש שנים וחצי בוועדה לבחירת שופטים. הישג עיתונאי נאה, וגם חומר קריאה מעניין.

מומחי אנרגיה

סבר פלוצקר שוב מתגייס למען בעלי ההון במסווה של התגייסות למען הציבור הרחב. בעבר יצא להגנת נוחי דנקנר ונלחם בהגבלת הריכוזיות במשק, היום הוא ממשיך לפעול למען טייקוני הגז.

"תנו גז", קוראת הכותרת לטורו בפתח מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "בזמן שהממשלה לוקחת הלוואות יקרות בשוקי העולם, שוכבים מיליארדי דולרים מתחת לאף של כולנו", טוען פלוצקר. "מחדל יצוא הגז הטבעי: כך מפספסת המדינה את משאב הטבע העיקרי שלה דווקא כשהיא הכי זקוקה לו".

קריאה בטור של פלוצקר מעוררת תימהון. כיצד קורה שמדינת ישראל, שבימים אלה של מלחמה מתמשכת בוודאי נזקקת לכל שקל שהיא יכולה לגייס, נמנעת מלקדם ייצוא זריז של אוצר הטבע שטמון לצד חופיה? פלוצקר מצטט בהרחבה מדברי יגאל לנדאו, מנכ"ל חברת רציו השותפה במאגר לווייתן, שתרוויח הון עתק אם אכן יזורז ויוגדל ייצוא הגז. הוא שומע ממנו שכבר כיום, "הודות למחירי היצוא הגבוהים, הגז יכניס השנה לישראל שני מיליארד דולר", אבל "אפשר להכפיל את היצוא למדינות השכנות לארבעה מיליארד דולר לשנה, ולהגדיל את ההכנסות לקופת המדינה ממסים ותמלוגים ב-3.5 מיליארד שקל בשנה".

לפי המנכ"ל לנדאו, "אנחנו", כלומר חברות הגז, "מוכנים להשקיע את הכסף בהרחבת ההפקה". נשמע כמו הזדמנות עסקית נפלאה. גם להרוויח עוד 3.5 מיליארד שקל בשנה, וגם ללא כל השקעה מצד המדינה (למה שחברות הגז ישקיעו? לא קמצנים כמוכם, כנראה).

אדם שמכונה "גורם בכיר בשירות הממשלתי" אומר לפלוצקר כי "מיליארדי דולרים שוכבים על קרקעית הים" וקורא לתת היתר למאגר הענק לווייתן לייצא עוד גז. לפי הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", העיכוב נובע מגרירת רגליים של הממשלה. אמנם, פלוצקר מזכיר גם כי יש "נימוק רשמי" לסירוב להגדיל את היקף הגז המיוצא: "כמות הגז הטבעי המצויה בשלושת המאגרים לא תענה על הביקוש המקומי החל מ-2044 או בשנה קרובה לכך". אך לדעת פלוצקר "זו לא תחזית, זו השערה והיא בעייתית", שכן הביקוש לגז בעולם "תלוי באינספור גורמים" ואפשר שעד 2044 פיתוח של ייצור ושינוע יעיל של אנרגיה מהשמש יוביל לירידה חדה בביקוש לדלקי מאובנים.

"בשל אי-ודאות כה גבוהה עדיף לחתום בהקדם על חוזים ליצוא במחירים טובים – ולשמור את ההכנסות בעתודות מטבע חוץ או ב'קרן העושר' לטובת הדור הבא", כותב פלוצקר. הוא מצטט גם "מומחי אנרגיה" (הייתכן כי מדובר באנשי לווייתן? הרי גם הם מומחים לדבר) שאומרים לו כי עם סיום המלחמה באוקראינה המחיר יירד בעוד עשרות אחוזים, ולכן "כה קריטי להתיר כעת יצוא ולחתום על חוזי מכירה עם הקונים".

אי-הוודאות אכן גבוהה, ולכן חיוני לא לקחת סיכונים מיותרים. האפשרות שבעוד 20 שנה תיוותר ישראל ללא גז לצריכה עצמית ותיאלץ לייבא גז צריכה להרתיע כל גורם אחראי מאישור ייצוא מסיבי של גז למדינות שכנות. הוודאות היחידה בסיפור הזה הוא שהגדלת ייצוא הגז תעשיר בטווח הקצר את הטייקונים שמחזיקים במאגר, אלה שאוזנו של פלוצקר כרויה לדבריהם. במקום להקשיב לפרשן כלכלי שעשה קריירה משירות הטייקונים הגדולים והחזקים במשק, עדיף לקרוא על הסוגיה מטעם מומחים שהאינטרס הציבורי והוא בלבד עומד לנגד עיניהם, כמו הלוביסטים של לובי 99, או אצלנו כאן ב"העין השביעית".

בטור שכתב כאן פרופ' עדי וולפסון לפני כשנתיים, אחרי שאושרה הגדלת ייצוא הגז מישראל, הוא שאל: "לייצא או לא לייצא?", וגם השיב: "אם לשפוט לפי ויכוחים קודמים על נרטיבים בתחום הגז, התשובה ברורה למדי. ברור שלא לייצא". כדאי לקרוא את הסבריו בכל פעם שנתקלים בטור של פלוצקר/שרוני/שטרסלר או כל פרשן אחר שדואג לטייקונים. הם שבויים בידי ההון, וזה אולי משתלם להם, אבל אתם יכולים עדיין להיות אנשים חופשיים.

בלון ניסוי

בעמודי החדשות של "מעריב" מתפרסמת הכותרת "הקאמבק של חיים רמון". בראיון שסיפק לעורך העיתון גולן בר-יוסף אמר הפוליטיקאי שהורשע במעשה מגונה כי הוא "שוקל ברצינות" להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת. כמה עמודים אחר-כך, אותו עורך העניק לרמון עמוד שלם לפרוש את משנתו.

ובינתיים, הרחק מהעין הציבורית

הגר שיזף מדווחת ב"הארץ" כי "27 עזתים מתו במתקני מעצר צבאיים בישראל מאז תחילת המלחמה". לפי הדיווח, "צה"ל לא מסר נתונים על נסיבות מותם, אך ציין כי היו שנפצעו בלחימה, ואחרים סבלו ממצב רפואי מורכב קודם למעצרם".

שגרה

"הגיעו מים עד נפש. כך אי אפשר להמשיך עוד", כותב ארי שביט במאמרו השבועי ב"מקור ראשון".

הדרה

במודעה שנדפסת על פני כפולת עמודים במוסף הכלכלה של "מעריב" מוזמנים הקוראים ל"ועידה הכלכלית של ישראל". 38 דוברים מופיעים במודעה, אף לא ערבי אחד.

לא נוטר טינה

לפני כחודשיים, כשנשיא איגוד לשכות המסחר אוריאל לין החליט לסיים את כהונתו, דיווח על כך יהודה שרוני וציין כי "כך נודע ל'מעריב'". הגיוני שלין החליט לספק לשרוני את הסקופ על פרישתו. אחרי הכל, שרוני אירח אותו אינספור פעמים בשנים האחרונות במדורו השבועי הקבוע ב"מעריב" לשיחה קצרה על ענייני היום והבלטת מסרים לפי האינטרס המשתנה של האיגוד. הפרט היחיד שהפריע להיגיון הזה הוא שחמישה ימים לפני הדיווח של שרוני על פרישת לין דיווחה על כך לראשונה כתבת "ישראל היום" סוניה גורודיסקי.

בעוד שבועות אחדים תסתיים רשמית הכהונה של לין, אך שרוני לא נוטר לו טינה על פספוס הסקופ. עובדה, הוא שוב מארח את לין לשיחה במדור השבועי הקבוע שלו ב"מעריב".

פרסום סמוי

ב"גלריה" שוב מכרו את השער.

ענייני תקשורת

ארנון סגל מדווח במדורו הקבוע ב"מקור ראשון", המוקדש לעידוד יהודים לעלות להר הבית, כי בערוץ 14 מתקשים להשמיע עמדות כשלו בנוגע להר הבית שכן "המגישים בערוץ הטלוויזיה הימני הם גלויי ראש ברובם, אבל מאחוריהם קיים גרעין שליטה שמגיע מחוגי הר המור. בעל השליטה בערוץ הוא יצחק מירילשוילי, ונציגו בערוץ הוא נתנאל סימן-טוב, מנהל הגרעין התורני ברמת-השרון, הנמנה עם מייסדי תנועת נעם. נראה שהשקפת התנועה בעניין הר הבית מחלחלת היטב לכתבים ולמי שפרנסתם העיקרית היא על הערוץ.

"כשבעז גולן, למשל, מראיין את מנכ"ל ארגון פעילי ההר 'בידינו' תום ניסני, הוא מציג אותו ללא תוארו, כך שחלילה לא יוסגר הקשר שלו להר הבית", מדווח סגל. "כשהנושא עולה בכל זאת, גולן טורח 'להזכיר' לצופים ש'על פי ההלכה אסור לעלות להר'. גורם המעורה בנעשה בערוץ אומר שאין איסור לראיין את פעילי ההר או להתייחס למאבק בעניינו, אולם קיים יישור קו עם 'הדמות המרכזית במערכת', שמתנגדת בתוקף לעיסוק בו. הגורם גם רמז שהערוץ נמנע מסיקור פרשת הרב טאו בשנה שעברה, וששורש הדברים אחד".