ישנה אימרה לפיה בכל עיתונאי מסתתר סופר מתוסכל. זו אימרה רומנטית המציגה את עולם העיתונות באור מחמיא הרבה יותר ממה שמגיע לו. נכון יותר היה להגיד לגבי חלק הארי של העיתונאים שיש בתוכם עיתונאי מתוסכל. ובכל זאת, ישנם עיתונאים שכתיבתם אומנותם, ויש מתי מעט שהיא אף אמנותם. יש גם מי שסגנונו אולי סתמי או תפל, אבל רעיונותיו מקוריים. ויש מי שתרומתו היא בכך שהוא מעז לכתוב מה שאחרים מפחדים אפילו לחשוב.
ויש מי שכשרונו המיוחד הוא לכתוב עוד ועוד ועוד, מבלי להגיד דבר. עיתונאים לאורך הדורות החזיקו בכישרון הזה, שתמיד יש לו ביקוש: הוא פותר בעיה אקוטית שמציב עולם העיתונות בפני המו"ל המצוי, הצורך בעיתונאי לכל עת.
למו"ל המצוי - טייקון, תאגיד, מפלגה, איש עסקים או יורש - ישנם מטבע הדברים צרכים משתנים. להעביר חוק כזה, להרוג את הרפורמה ההיא, להחניף להוא ולחסל את הזה. אלא שהם עצמם אינם מסוגלים למלא את כלי התקשורת שבשליטתם בתוכן, והם זקוקים לשם לכך לבעלי מקצוע. להלן עיתונאים.
זהו כמובן כוחה של העיתונות נוסח שביט. היא אינה אומרת דבר ולכן אינה מעצבנת איש
דא עקא שאותם עיתונאים, המהווים את כוח המשיכה שעל גביו ובשלו צובר כלי התקשורת את כוחו ואת יכולת ההשפעה שלו - ובכן, אותם עיתונאים פעמים רבות ניחנים בדעה משלהם, ולפעמים אף בצרכים משלהם. מכאן נוצר הצורך לדעת - כפי שמגדיר זאת מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס באוזני ראש הממשלה נתניהו - "כיצד לנהל עיתונאים".
ממילא, עולה מחירם של עיתונאים שיודעים לקבל פקודות ולהוציא לפועל משימות מבלי למצמץ או להלשין (עד שיהפכו לעדי מדינה כמובן), או אלו שמסוגלים לדעת מה הם חושבים מבלי שיגידו להם, ולשנות את מה שהם חושבים מבלי שיגידו להם, אבל באופן שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים, הרצונות והצרכים של בעל הבית.
וישנם, כאמור, בעלי כישרון ייחודי אחר: אלו המסוגלים לכתוב עוד ועוד ועוד מבלי לומר דבר. מי שיודעים לצבור מוניטין כבעלי עמדה ודעה, למרות שאף אחד לא יכול לומר מהי בדיוק. עיתונאים לכל עת, כותבים חלולים שהחלל שלהם להשכרה.
הנה היום, כחלק ממסע הרהביליטציה שלו, יכולנו להיחשף לדוגמה מעבודתו של רב-אמן בתחום, ארי שביט. שביט סולק לפני שנים בבושת פנים ממאחזיו ב"הארץ" וחדשות 10 בישראל ומעולם התרבות בארה"ב. טענות נגדו כי הטריד מינית צצו אחרי שהממזרים שינו את הכללים. אחרי זמן מה ניסה לחזור עם ראיון כפרה ב"הארץ" ועם אורית קמיר ככומר המוודה, אך הראיון הוציא מן הצללים אשה נוספת שסיפרה כי פגע בה - הפעם היה מדובר במי שהיתה בת הזוג של בתו.
ניסיון החזרה אל ההביטאט הישן כשל, ושביט החליט אולי לשנות כיוון ולחפש את הדרך חזרה באמצעות איגוף מימין. מה שהצטלב יפה עם רגשי הנחיתות המובנים של תקשורת הימין, שששה לאמץ כל כותב שמאלני, במרכאות ובלעדיהן. אבל היום, אחרי גיחה לחדשות 13 הכושלות ולתוכנית בוקר בערוץ 12, נראה כי מסעו של שביט הגיע לצומת נוסף: בחזרה אל בימה מרכזית, ובהבלטה. עמוד שלם למאמר בחתימתו ב"ידיעות אחרונות".
ונראה שגם הפעם מדובר בהצטלבות: של רצונו של שביט לחזור למרכז הבמה - עם הצורך של מו"ל נאשם בפלילים בפובליציסט שלא יאמר דבר.
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס יוצא מחקירה משטרתית ב"תיק 2000" (צילום: בן דרורי)
אחרי הכל, מוזס נתון בפוזיציה מיוחדת: הוא מצד אחד מחזיק בכף ידו קבוצת תקשורת שנודעה ביחסה העוין והביקורתי כלפי אחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו. מן הצד השני, שמו רשום לצד זה של נתניהו באותו כתב אישום פלילי חמור, וכל מכה ציבורית לנתניהו עלולה להיות מכה למוזס עצמו. בבחינת - אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה. מן הצד השלישי - האישום הפלילי נוגע בדיוק לזה, "הזזת הספינה", שינוי מאולץ של העמדה והסיקור העיתונאי בקבוצת "ידיעות אחרונות" כלפי נתניהו, והנאשם אינו רוצה מן הסתם לספק חומר לטיעוני התביעה.
במצב מורכב זה מתאים יותר מתמיד עיתונאי הכלום, אמן הנפיחה המילולית, מי שכוחו בריקנותו. ושביט, גבירותי ורבותיי הוא רב אמן. מי שב-1071 מילה של מאמר פוליטי מצליח להזכיר את שמם של בנימין נתניהו ובני גנץ, מחוץ לצירוף "ממשלת נתניהו-גנץ", רק פעם אחת. כי בזירה הפוליטית של שביט אין פוליטיקאים, פקידים, משרדי ממשלה, תוכניות, קשיים, ובעצם שום דבר ספציפי. כך למשל, אם לא ידעתם, האיום העיקרי על ישראל הוא "האיום הפנימי". ומה אתם יודעים: מגפת הקורונה עתידה להעצים מאוד את האתגר! ודווקא כשחשבנו שמגיפה עולמית ומשבר כלכלי יפתרו לנו את כל הבעיות (הפנימיות).
יש גם תחזית כלכלית מרתקת, מלאת מעוף, המגביהה מעל לנתונים הידועים ומעניקה להם פרשנות מרעננת: "מאות אלפים עומדים לאבד את מקום עבודתם ומקור פרנסתם. ההרס הכלכלי והאבטלה הגבוהה יעמיקו מאוד את השסעים הפנימיים". שסעים ארורים! מדוע לא השכלתם דווקא להשתטח בזמן משבר? היכן ההתחשבות? (שימו לב שמדובר בשסעים פנימיים. השסעים החיצוניים כנראה לא יושפעו).
שביט, כפרגמטיסט מתון, בעד ממשלת אחדות (ברור!). אבל לא סתם כך. הו לא. שביט הוא לא בחור נאיבי ההולך שבי אחרי דברי פיוס סתמיים. אחדות - אבל לא בכל מחיר! "לממשלת האחדות חייבת להיות דרך". בום!
ועוד פעם: בום!
עורך "ידיעות אחרונות", נטע ליבנה (צילום: אורן פרסיקו)
לא כיסאולוגיה, לא סידור עבודה, לא מעשה מרכבה. דרך! ועוד פעם, דרך! מהי הדרך, את זאת שביט לא מסגיר. בכל זאת, הינו עיתונאי ולא מורה דרך. אבל הוא מעניק ברוב חסדו רמז, קריאת כיוון. הדרך "חייבת להיות מושתתת על רעיון מכונן". די לכם מהדרכים האובדות, המפוזרות, המבולבלות, בהן טעינו שוב ושוב משום שהיינו חסרים רעיון מכונן! בום!
שביט לא מתחמק. הוא חושף מהו אותו רעיון מכונן. שעל גבו צריכה להיות מושתתת הדרך. שבה צריכה לצעוד ממשלת האחדות. ובכן, "הרעיון המכונן המתבקש הוא הרעיון של מדינת הלאום". בום בום בום! אין מספיק בומים בעולם! החברה הישראלית הרי מורכבת ברובה מהיפים מכונמים דרי קומונות ותושבי כפר גלובלי שמתכחשים לרעיון מדינת הלאום, וטוב שהגיע הנביא שביט שיעיר אותם מתרדמתם הדוגמטית.
וכל זה רק בהקדמה למאמר! שמסתיימת בשיעור מאלף בהיסטוריה: "מלכתחילה היעד העליון של הציונות היה להקים מדינה ריבונית". הנה כך שביט קורע לגזרים את התזה ההיסטורית השלטת לפיה היעד העליון של הציונות היה להקים סדנת תיקון לאופנועי ים, מעמיד את האקדמיה על טעותה ומחשב מסלול מחדש לחקר הציונות.
זה ממשיך עוד ועוד: הקורונה לימדה אותנו להיות "יותר צמודי קרקע" (מה לעזאזל?). "המגפה העולמית חידדה את הצורך בתיקון. היא תקעה סיכה חדה וקטלנית בבלון האוויר החם של הגלובליזציה הניאו-ליברלית". איפה המגיפה שתתקע סיכה בבלון האוויר החם של הפובליציסטיקה הניאו-מליצית.
אנחנו צריכים "להחליף דיסקט. לשנות פרדיגמה. להגדיר את עצמנו מחדש". מה יהיה צרוב על הדיסקט החדש? מהי הפרדיגמה החדשה? מהי ההגדרה מהניילונים? ובכן: "בנייה מחדש של האומה ואיחוד של החברה. הפיכתה של ישראל למדינה יהודית, דמוקרטית ואיתנה". אין יור פייס בן גוריון. מה שאתה אמרת בשתי מילים שביט מסוגל להגיד במשפט שלם, ועם מיקרוגרם מהרלוונטיות והמשמעות.
אחרי זה יש הרבה גם וגם. נניח: רוצים משילות, אבל דמוקרטית. רוצים לאומיות, אבל לא לאומנות. וכן הלאה וכן הלאה. אפשר לסכם את החלק הזה במשפט: כן רוצים דברים טובים, אבל לא רוצים דברים רעים. אפשר היה גם לא לסכם במשפט אלא ללכת לעשות כל דבר אחר במקום: להעיף עפיפונים, להכין קישוא ממולא, לפתור תשבץ. אבל אז היינו מפספסים את הסקציה הבאה בהגות שביט: האיזון. לדעת שביט יש לאזן בין זכות לחובה. וגם בין חירות לאחריות, ובין עוד כמה דברים. חשבתם שלא צריך לאזן בין זכות לחובה? ובכן. טעיתם.
זהו כמובן כוחה של העיתונות נוסח שביט. היא אינה אומרת דבר ולכן אינה מעצבנת איש. מישהו מקהל מאזיניו של שביט, חוץ מקומץ קיצונים בעמוד האחורי ובאגף הבלוגים של "הארץ", מתנגד למדינה יהודית ודמוקרטית? מישהו נגד "שדרוג מערכת הבריאות והחינוך"? או "שדרוג שירות המדינה"? או שדרוג באופן כללי? היכן היא אותה כת מסתורית שמעוניינת דווקא בשנמוך של כל דבר? והאם דאגו לספק להם את גיליון "ידיעות אחרונות" מהיום?
וזו התועלת האינטרסנטית הטמונה בשיטת שביט, בעיתונות לכל עת, ביכולת המרשימה לומר כל כך הרבה מבלי להגיד דבר: בחסות הריקנות ניתן להטעין אחר כך את המילים בכל דבר עוולה ונבלה. "אנחנו חייבים להגדיר מחדש את זהותנו", מסיים שביט את מאמרו. חבוב, לא צריך להגדיר מחדש משהו שלא קיים.