הדיסוננס הטבלואידי

מי יודע מה דעתם של אבי משולם וסיגל בוכריס-רגב, עורכי "ידיעות אחרונות", על השלב הנוכחי במלחמת עזה? מה חושב עמר לחמנוביץ, עורך "ישראל היום", על עסקת החטופים? ומה עמדתו של גולן בר-יוסף, עורך "מעריב" שאחראי על עמודי החדשות?

בטבלואידים הישראליים מושרשת מסורת: העורכים הבכירים לא מרבים להתבטא על ענייני השעה. במקרים יוצאי דופן (או שגרתיים, במקרה של בועז ביסמוט בימיו כעורך המשוטט של הביביתון) הם יקומו לראיין אישיות רמת דרג או ישרבטו מאמר דלוח לגליון החג. אם חייבים, הם יתיישבו מול המקלדת כשיגיע הזמן לטפלל חשדות מציקים לשחיתות, כפי שעשו העורך הנוכחי של "ישראל היום" ואחד העורכים הקודמים של "ידיעות אחרונות".

אבל העורכים כן מדברים עם הקוראים שלהם. הם פשוט לא עושים את זה באופן ישיר. עורך יכול לצעוק "שוחד" בכותרת הראשית גם כשבידיעה החדשותית שאליה הוא מפנה מדווחים בזהירות רק על "חשדות" ל"טובות הנאה" בהקשר שטרם התברר עד תום. השער יכול לצעוק "מחדל" גם בזמן שהכתבים עדיין מהלכים על ביצים ומהססים על מי להטיל את האחריות, ככל שיש כזו.

היום העורך הקולקטיבי צועק "רצח" בשערים. העילה היא מציאת גופתה של יהודית וייס, חברת קיבוץ בארי, בשטח בית-החולים שיפא. "יהודית נרצחה בעזה", נכתב בענק בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". זאת גם הכותרת הראשית של "מעריב". עד כה נכללה וייס במניין החטופים. "אתמול התברר: חמאס רצח אותה באכזריות", מדווחים בשער "ידיעות אחרונות". ל"ישראל היום" יש כותרת ראשית אחרת, אבל מעליה נדפסים דיוקנה של וייס והכותרת "נרצחה על-ידי חוטפיה".

באופן בלתי מוסבר, מי שייגש לקרוא את הידיעות הראשיות של שלושת העיתונים האלה לא ימצא בהן קביעה מפורשת לגבי נסיבות מותה של וייס. למרבה הפלא, באף ידיעה לא נכתב במישרין – כעובדה – שהיא נרצחה על-ידי חמאס. כתבי "ידיעות אחרונות" איתמר אייכנר, יואב זיתון, מתן צורי ועינב חלבי מדווחים לקוראיהם על מציאת גופתה, אבל לא אומרים דבר על נסיבות מותה. גם לא נחום ברנע, שמזכיר אותה בטורו.

גם ב"מעריב" הדיווח עמום, ולא כולל האשמות ברצח. "בעוד הדיווחים על התקדמות בעסקה לשחרור חלקי של החטופים הנמצאים בשבי חמאס נמשכים, וכשהערפל סביב פרטי העסקה המתגבשת עדיין קיים, הודיע אתמול צה"ל כי חילץ את גופתה של יהודית וייס, שנחטפה לרצועת עזה במתקפת 7 באוקטובר", מדווחים שם אנה ברסקי וגדעון קוץ.

כך עושים גם בידיעה הראשית של "ישראל היום", שעליה חתומים חמישה כתבים. רונית זילברשטיין, שמפרסמת בחינמון ידיעה נפרדת על משפחת וייס, כותבת בזהירות ש"אתמול נקבע כי נרצחה בידי חמאס שעה שהיתה בידיהם".

בדיווח של "הארץ" – שלא כולל כותרת עם השורש רצ"ח – מייחסים את הקביעה הזאת לדובר צה"ל, דניאל הגרי, אך דואגים לסייג אותה. ששת הכתבים שחתומים על הדיווח מציינים שילדיה של וייס אמרו ש"אינם יודעים אם היא נחטפה חיה או נהרגה לצד אביהם", שמוליק וייס, שגופתו נותרה בשטח ישראל.

הפער בין הכותרות לדיווחים צורם. לעתים, עורך עשוי לפרסם בכותרת פרט שהכתבים שלו לא מוכנים להתחייב על אמיתותו. לא פרט מופרך או בלתי הגיוני – אלא פרט שארגז הכלים של העיתונאים לא מאפשר להם למסור במישרין. קביעה מוסרית שנובעת מהעובדות שבידי הכתבים, בתוספת מידה של Leap of faith. אולי זה מה שעשה דובר צה"ל, וזה מה שעשו העורכים. הרי אין באמת מחלוקת לגבי האחריות של חמאס למותן של החטופות שגופותיהן התגלו בעזה.

ובכל זאת, זה צורם. בשעת מלחמה, טבעי שהדיווחים יכללו מינון מוגבר של צנזורה עצמית וערפול מגושם בסגנון "חילופי אש עזים". לעתים קרובות יש לכך סיבות טובות. אבל יש גם השלכות.

בתוך החללים האלה משגשגים שקרים, תיאוריות קשר ולוחמה פסיכולוגית של האויב. כשגורמים שנתפסים כממסדיים – מדובר צה"ל ושרי הממשלה ועד אמצעי התקשורת המרכזיים – מאותתים לקהל שלהם שיש דברים שהם לא מספרים מטעמים של שמירה על המוראל, ולא מטעמים של בטחון שדה, האמון הציבורי בהם נחלש.

כתוצאה מכך, הציבור מגביר את קצב הנדידה לאפיקי תקשורת אלטרנטיביים – רשתות חברתיות, טלגרם וכיו"ב מחילות ארנב – שבהם לוחמה פסיכולוגית ומבצעי תודעה הם תופעה שרוחשת יום-יום, שעה-שעה. הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר מציגה דוגמה קלאסית לניסוח ששולח את הקוראים לחפש את המידע באזורים האפלוליים של הרשת.

אתמול אחר הצהריים פורסמה באתר "הארץ" הכותרת הראשית "צה"ל: איתרנו בשיפא מידע על חטופים; מנהל בית-החולים: חיילים לקחו מפה גופות". לגולשים לא נמסר מהו אותו "מידע", ואם הגופות הן של ישראלים או פלסטינים, אבל לא באמת היה צריך לכתוב זאת במפורש. ואכן, זמן לא רב לאחר מכן דווח על מציאת גופתה של וייס.

הבוקר, הכותרת הראשית של העיתון מאותתת שבקרוב יפורסמו שמותיהם של הרוגים נוספים מבין החטופים. "גופת חטופה נמצאה סמוך לשיפא; מנהל בית-החולים: צה"ל הוציא מתוכו גופות", נכתב בה. ואכן, בשעת בוקר מוקדמת נמסר גם על מציאת גופתה של התצפיתנית נועה מרציאנו. הכתבים סיפקו דיווחים חלקיים, העורך חרז אותם יחד לכדי רמז עבה, והקוראים כבר מזמן הלכו לברר מה המשמעות בטלגרם.

החטופים

כל העיתונים עוסקים היום בדיונים על עסקת החטופים. הדעות החלוקות של בעלי הטורים משקפות את חילוקי הדעות בפורומים שאמורים לקבל את ההכרעה. "העסקה שמונחת על שולחן הקבינט קשה לעיכול, אבל הסיכוי שנקבל עסקה טובה ממנה קטן מאוד. צריך להחליט, ומהר. מי שיברח מהחלטה מהמר על חייהם של ילדים, נשים ומבוגרים שנחטפו באשמת המדינה", כותב נחום ברנע בשער "ידיעות אחרונות".

"גלנט אופטימיסט. הוא מאמין שחמאס עומד להתמוטט", כותב ברנע. "מולו עומדת הנחת המוצא הפסימית של השרים גנץ ואיזנקוט וראש ש"ס אריה דרעי. הם חוששים שזאת העסקה – אין עסקה אחרת. בסוף נשלם את המחיר. השאלה היא אם לא נשלם מחיר נוסף, מיותר, בגלל הקושי של הממשלה שלנו להחליט לשלם את המחיר".

כמיטב מסורת הבעד-ונגד של "ידיעות אחרונות", לצד המאמר של ברנע נדפס מאמר שמציג עמדה הפוכה. "יחיא סינוואר מהתל בנו. מה שהתחיל בכוונה לשחרר 100 חטופים צנח ל-80, ולאחר מכן ל-50. כיוון שמספר הנשים והילדים מבין החטופים מוערך ב-80, עסקת 50 פירושה השארת נשים וילדים בשבי". כותב שם הכתב הצבאי יוסי יהושוע.

"האופן שבו מנהיג חמאס בעזה מתמרן את ישראל מעכב את המשך הפעולה הצבאית, ובעיקר את הטיפול בדרום הרצועה. צה"ל חייב להמשיך וללחוץ על חמאס. הלחץ הצבאי הזה הוא שגם מביא מודיעין על החטופים", הוא מוסיף.

יהושוע מצטט "קצין בכיר בפיקוד דרום" שאומר לו כך: "צריך להמשיך בכל הכוח. המשך התמרון יביא את התוצאות שרוצים גם מול חמאס, ולא פחות כדי להביא לעסקת חטופים טובה יותר. סינוואר מבין רק את שפת הכוח, וזו השפה שצריך להמשיך לדבר איתו". כצפוי, יהושוע השתכנע. "הקצין צודק", הוא מוסר לקוראיו.

"המצב אינו סטטי", כותב ב"הארץ" עמוס הראל. "ברצועה שורר כאוס של מלחמה, והוא עוד עלול להחריף אם הלחימה תתפשט גם לאזורים אחרים. אין שום ודאות שחטופים שנשארו בחיים, או שבריאותם סבירה כעת, יהיו באותו מצב גם בשבוע הבא. כבר ראינו השבוע איך חמאס משחק במידע על גורלה של חטופה, החיילת נועה מרציאנו, שהתברר כי מתה בשבי".

לפי הניתוח של הראל, אחד האלמנטים שמעיבים על העסקה הוא הניסיון של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשמר את מעמדו הפוליטי. "לכאורה, על-פי ההצהרות הפומביות, אין לישראל דבר חשוב יותר מהחזרת החטופים הביתה. אבל בהדרגה, בשבוע האחרון, הטון החל להשתנות", הוא כותב.

"עקרונית הוויכוח עוסק במספר ימי הפסקת האש שתוכרז בזמן העסקה; חמאס רוצה חמישה ימים אך ישראל עומדת על שלושה, כדי שההפוגה לא תאפשר לארגון להתאושש מן המכה הצבאית הקשה שספג בקרבות בצפון הרצועה. ברקע, לדברי גורמים פוליטיים, עומד גם חישוב פוליטי של נתניהו, שלהתרשמותם גרר רגליים עד אתמול. האילוץ המרכזי של ראש הממשלה נוגע לשותפיו מהימין הקיצוני, ובעיקר לשר איתמר בן-גביר מעוצמה יהודית, שמחפש דרך לבדל עצמו מהכישלון במלחמה ואולי אף לפרוש מהקואליציה".

גלויה מעזה, גלויה מישראל

"נסיעה קצרה מערבה משאטי וכבר רואים שוב את חוף הים של עזה. יופיו אינו מסתדר עם ההרס הזרוע לאורכו", כותב יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של "הארץ", שיצא לרצועה עם הצלם אוליבייה פיטוסי. "קשה מאוד לעכל את הניגוד: הבתים המפוארים בקו הראשון לים, אלו שעד החודש שעבר חיו בהם עשירי עזה, הפכו לעיי חורבות. הבריכות הפרטיות מרוקנות ממים, משמשות את הלוחמים כאתרי אשפה. על החוף בנו לוחמי צה"ל זולות. הן נראות כמו משהו שבין החושות של סיני לאוהלים המאולתרים של פסטיבל בומבמלה.

"עם הירידה לקרבת המים הבחינו כמה חיילים ששהו במבנה סמוך שאנחנו עיתונאים. על קירות המבנה שלהם נכתב בגרפיטי: 'מולדת זה אצלי בלב', 'הפודלייה מלחמה' עם מגן דוד, 'ד"ש מהיישוב שלומי', 'אדיר דורון ירון', 'נשות ברכיה מתגעגעות לשקשוקה'.

"אחד החיילים רץ אלינו בגאווה עם דגל ישראל שעליו כתוב 'ניסנית חזרנו'. 'מי אתם? מאיזה ערוץ?', הוא פונה אלינו. כשענינו שאנחנו מ'הארץ' משהו בפנים שלו השתנה. 'אתה יהודי?', הוא שואל אותי. 'אתה שונא חיילים? למה אתה שונא את מדינת ישראל?'. לא נראה שהוא מחפש תשובות".

"אנשים מהיישוב, חסרי כל ספרותיוּת, חשים באחרונה תיעוב כזה או אחר כלפי סביבתם", כותב בועז יזרעאלי ב"מוסף הארץ". "מוקד התיעוב, נקודת ההתחלה, הם אולי נתניהו ואנשיו, אבל איכשהו זה גולש ונוטה להציף הכל. 'מדינה לגריסה', קבע לא מזמן אחד מבאי מפגש הכלבים אצלנו. ואחר, לא דווקא שמאלני, הוסיף: 'זו לא מדינה, זו מזבלה'. זו לא 'ביקורת', לא תלונה על 'קלקול' מסוים בחברה, לא דרישה ליתר איזון או לשינוי כלשהו. אלא ביטול מלא של מציאות שהפכה מכוערת מדי".

התיאור הזה לקוח מפסקת הפתיחה במאמר של יזרעאלי. לא מדובר בתרגיל רטורי שנועד להוליך את הקורא למסקנה שבעצם כל ישראל חברים. המסקנה של יזרעאלי פסימית: "ייתכן שמה שהיה ימשיך להיות, רק בעוצמה מוגברת".

המנהיג

"מה אתה חושב על תפקוד ראש הממשלה?", שואל יואב בירנברג מ"7 לילות" את השחקן מנשה נוי. "הוא לא שווה את הזמן שלנו. הדבר היחיד שאני מוכן להגיד זה שהוא לא ראוי לעם כזה טוב ולחברה הישראלית שהתגלתה עכשיו במלוא גדולתה", משיב נוי. "אם ביבי לא יתפטר, נצטרך להכריח אותו להתפטר. אני לא חושב שהוא יישאר, אבל תמיד אפשר להיות מופתע".

במקביל לקולות שקוראים לא להרעיד את כיסאו של נתניהו בזמן המלחמה, העיתונות ממשיכה גם היום להציף מידע על האופן שבו ראש הממשלה מנסה לבצר את מעמדו ולנער מעצמו את האשמה.

"השיח סביב מידת אחריותו של ראש הממשלה למלחמת 7 באוקטובר והרצון העז לשמוע אותו אומר את זה – נוטה לגווע", טוענת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", בטור שנושא את הכותרת "תיק 1400". "רוב גדול של הציבור מבין שאין שום משמעות ללקיחת אחריות מצדו של ראש הממשלה, ושגם אם יעשה זאת – זהו רק סימן שבאותה נקודת זמן זה משרת אותו", גורסת קדמון.

באותה נשימה שבה היא טוענת שהשיח נוטה לגווע, קדמון טוענת שהוא בעצם מתעצם: "מידת אשמתו של נתניהו לאירועי אותה שבת ולמחדלי המערכת הממשלתית מאז ועד עכשיו הולכת ותופסת מקום גם בשיח שבתוך מפלגתו. אנשים שנחשבים לנאמניו הם הראשונים להתהפך".

קדמון נוקבת בשמות גלית דיסטל-אטבריאן, מיקי זוהר ויואב קיש, ש"נשמעים אחרת מאשר נשמעו עד לא מזמן", ואז שולפת טריק מאוס של פובליציסטים: "יש לא מעט שעדיין נזהרים בהופעותיהם בתקשורת, אבל לא חוסכים ביקורת כשהם מדברים מאחורי הקלעים".

יוסי ורטר, הסימה קדמון של "הארץ", הולך באותו נתיב. הוא מזכיר בהקשר הזה את השרה לשעבר דיסטל-אטבריאן וח"כ טלי גוטליב, ומבאר: "כשמצרפים אותן למי ששותקים, למי שמתדרכים כמה נתניהו הוא היסטוריה ולאיזה תהום המפלגה תצנח אם הוא ימשיך להוביל אותה – מתקבלת תמונה ברורה".

עד כמה ברורה התמונה? לפי ורטר, בעצם היא די מעורפלת. "זהו חורף של אי-שביעות רצון", הוא כותב. "החברים בכאוס ודיסאוריינטציה. הם חשים כמו מי שיושבים בסירה נטולת משוטים שנסחפת בנהר של מי ביוב, לעבר תהום".

ככה זה בעיתונות הישראלית. צריך פרשנים כדי להבין מה הפרשנים רוצים להגיד. אז הנה הפרשנות: יוסי ורטר וסימה קדמון הם עיתונאים משופשפים שכבר עברו כמה וכמה גלגולים של נעיצת סכינים דמיונית בתוך הליכוד, וכבר הספידו את נתניהו אינספור פעמים – ובכל פעם התאכזבו לחזות בו קם מארון הקבורה וחוזר לאיתנו כמו ערפד בחצות הלילה.

ורטר וקדמון זוכרים שבליכוד תמיד מדברים ככה על נתניהו, אבל אף פעם לא מוציאים את המרד מן הכוח אל הפועל. המשבר הנוכחי אמנם לא דומה לאף משבר שאליו נקלע נתניהו בעבר, אבל כמו שאמר הומר סימפסון לבנו בארט בקטע שהפך למם מפורסם: לא בני, זה לא היום הכי גרוע בחיים שלך. זה היום הכי גרוע – עד כה.

ורטר וקדמון הם פרשנים מז'אנר הקראוד פליזרים, ולכן הם מתענגים על הסכינאות בליכוד. שניהם יודעים שזה מה שהקהל שלהם רוצה לשמוע, ונהנים לפרוט על המיתר הזה. עמית סגל, עוד עיתונאי עם נטיות קראוד פליזריות – אבל עם קהל מעריצים גדול מספיק כך שיצטרך לרצות גם את מי שמשתייך לצד שמנגד – מנסה לפוצץ את הבועה שלהם. "הליכוד לא התייצב מעולם נגד מנהיגו, ומי שבונים על תרחיש של החלפת נתניהו באי-אמון קונסטרוקטיבי נאחזים בתקווה מופרכת", הוא חורץ ב"ידיעות אחרונות".

מתי טוכפלד, ב"ישראל היום", מניף את השוט: "בסביבתו של נתניהו משקיעים אנרגיות רבות בהבהרה ברורה לחברי הליכוד שראש הממשלה לא מתכוון ללכת אחרי המערכה, ומי שימהר להספידו עשוי לשלם על כך מחיר. נתניהו לא מתכוון להתפטר, וגם לא להוביל לבחירות. אם הלחץ של הצד שמנגד יכריע והממשלה תיפול, הוא יתמודד שוב. על ראשות הליכוד ואחר-כך על ראשות הממשלה".

עמית סגל הוא עיתונאי יותר מתוחכם מרוב עמיתיו. כשסגל מפזר תחזיות, הוא מקפיד להשאיר לעצמו פתח מילוט. "נתניהו, שנערך להמשיך בתפקידו אחרי המלחמה (ויהיו שיאמרו: גם להוביל את הליכוד לבחירות), ממעיט בערך המחאה שצפויה אחרי המלחמה", הוא כותב היום. "חברים בקואליציה שלו מדברים על משהו שמזכיר פחות את הפגנות קפלן ויותר את המהפכה הכתומה באוקראינה: מאות אלפים שיצורו על הכנסת, על קיסריה ועל הקריה".

"גנץ בשיא: 42 מנדטים למחנה הממלכתי", מדווחים בשער "מעריב", על בסיס סקר דעת קהל עדכני. "הליכוד ממשיכה בצלילה ויורדת ל-17".

הכסת"ח

ב"הארץ" ממשיך גידי וייץ לעדכן על הנסיונות של נתניהו להטיל את האחריות למחדל על הדרג הצבאי, ועליו בלבד. "בכיר בליכוד מנסה לאסוף חומר שיאיר באור שלילי את אחד האחראים המרכזיים למחדל, ראש אגף המודיעין אהרון חליוה, שהפך בשבועות האחרונים ליעד ראשי אצל הגרעין הקשה של הביביסטים. גם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש שב"כ רונן בר, שכמו חליוה קיבלו אחריות לחלקם המכריע באסון, יודעים ששליחי השלטון בתקשורת וברשתות החברתיות כבר סימנו אותם", הוא כותב.

"מה שאנחנו רואים הוא המשכה של השחיתות שלו מתיקי האלפים", אומר לו אדם המתואר כ"משפטן בכיר". "הפעם זו שחיתות ציבורית ולא פלילית, אבל המנוע שהפעיל אותו בשני האירועים זהה – שימור הכוח השלטוני".

ב"ישראל היום" מגישים הבוקר את התשובה של נתניהו לביקורת על כך שבעיצומו של מצב החירום הוא אוסף חומר סודי עבור קמפיין הכפשה שיתמקד בגנרלים שמנהלים עבורו את המלחמה. כרגיל אצל נתניהו, הוא נוטל את ההאשמה שמטיחים בו ומנסה להדביק אותה ליריביו. "ראש הממשלה נתניהו זועם על הדלפות חומרים מהקבינט הבטחוני לעיתונאים", טוען יהודה שלזינגר. כותרת הידיעה היא "סוגיית ההדלפות מהקבינט: הואצה חקיקת חוק הפוליגרף לשרים".

בהמשך הדיווח מופיע משפט פנטסטי: "בלשכת ראש הממשלה לא מתכוונים רק לנופף בהליך כאיום על השרים, אלא מתכוונים לבצע בדיקת פוליגרף לשרים ולראש הממשלה מיד עם תיקון החוק". שלזינגר לא עצר לרגע כדי לתהות על מופרכות התרחיש שזה עתה שִרטט: לשכת נתניהו תשלח את נתניהו לפוליגרף.

העתיד

"לאחר שהעיר עזה תהיה חרבה ולא ראויה למגורים, במקום לחזור ולהקים אותה מעפר במימון בינלאומי, אולי נוכל לשכנע שהפתרון היותר נכון הוא לפזר את תושבי בירת הטרור הערבי בין מדינות העולם השונות", כותב עמנואל שילה, עורך החינמון החרד"לי "בשבע".

"כאשר רחבעם זאבי העלה את רעיון הטרנספר מרצון או בהסכמה כפתרון לבעיה הפלשתינית, הוא נודה והוקע כקיצוני וכגזען. אבל לאחר הפוגרום הנורא שביצעה עזה בשכניה, גם בקרב תושבי קיבוצי השמאל בעוטף נשמעת האמירה שהם יחזרו הביתה רק כשעזה תימחק והם יוכלו לראות את הים מביתם בקיבוץ. או אולי מוטב שבמקום הנוף לים הם יזכו בשכנים יהודים טובים, חלקם חיילים ממשחררי עזה, שיגורו בבניינים ובשכונות לתפארת שיוקמו על חוף ימה של עזה הישראלית".

הדעה האישית של שילה היא חלק מקמפיין ציבורי שתופס תאוצה בימים אלה. כאן, באתר "העין השביעית", פרסמנו השבוע כתבה רחבת יריעה על הקמפיינרים הסמויים של מלחמת עזה, שחלקם מעורבים גם בקידום הרעיון של שיבה לרצועה.

ב"הארץ", נתנאל שלומוביץ מפנה זרקור לכוחות הכלכליים והאידיאולוגיים שמאחורי הקמפיין – בעיקר אלה שמזוהים עם "פורום קהלת" ו"קרן תקווה". שלומוביץ עוסק גם ברטוריקה שלהם, שאותה הוא מגדיר כ"שכלול מתוחכם" לרעיון הטרנספר הכהניסטי: הצגת הגירוש כפתרון המוסרי לא רק כלפי הישראלים, אלא גם כלפי הפלסטינים שיגורשו – בוודאי בהשוואה להשמדתם או להמשך החיים בחבל ארץ חרב.

נדב שרגאי מ"ישראל היום" מפרסם כתבת מגזין שמביאה את קולות תומכי הסיפוח המחודש של רצועת עזה. "מי שניזון רק מחלון הראווה של התקשורת רואה בנו 'הזויים', 'מחוץ לתחום', אבל אנחנו היינו שם, ועכשיו אנחנו רואים דברים גם משם וגם מכאן", אומר לו יצחק וזאנה, ממפוני נצרים.

"העובדה שיש כבר התייחסויות פומביות – גם אם שליליות – לפעילותם, מעודדת אותם להמשיך", כותב שרגאי, ומוסיף ציטוט מפי ערן שטרנברג, אחד הפעילים: "ראש הממשלה, שהבהיר בגלוי שהוא מתנגד לשוב לגוש קטיף, והאיחוד האירופי ומחלקת המדינה שהביעו דאגה, ועיתון 'הארץ' שהקדיש לנו מאמר מערכת – כולם מבינים שאנחנו רציניים".

תחזית

"לפי התחזיות והמודלים של בנק ישראל אין משבר כלכלי אמיתי בפתח", טוען סבר פלוצקר ב"ממון". הפרשן הכלכלי הוותיק של "ידיעות אחרונות" מדגיש שמבין כל התחזיות הכלכליות שבנמצא הוא ממליץ להישען על זאת של הבנק המרכזי. "חדלו אם כך להפחיד אותנו עם תרחישי אימה", הוא מבקש, ומנבא שבעוד שנה מהיום יחווה המשק "התאוששות מופלאה". נגזר ונשמר.

פינת הקנוניה

אמנון לורד, הפובליציסט הבכיר של "ישראל היום", הצליח לכתוב כמעט טור שלם על מה שראה ושמע כשנכנס עם כוחות צה"ל לרצועת עזה. כמעט הצליח, אך בסוף לא התאפק וחזר לאזור הנוחות הקונספירטיבי שלו: "האמריקנים", כתב לורד, "מפעילים את הכוחות שלהם בחברה הישראלית נגד הממשלה כדי לחבל במאמץ המלחמתי".

המעורבות של ממשל ביידן במלחמה, שלצד תמיכה צבאית ודיפלומטית כוללת גם ניסיון להשפיע על אופן ניהולה, אינה מוסתרת. היא חלק מהדיאלוג הבלתי פוסק בין הצבאות ובין האומות. אפשר לברך עליה או להתנגד לה, אבל רק אצל לורד היא מוצגת כחלק מקונספירציה שנועדה "לחבל" במלחמה.

איך לורד יודע? "את המסר הברור הזה העביר תומאס פרידמן, העיתונאי הנתעב ביותר בעולם היהודי מאז איליה אהרנבורג, שנתן את יריית הזינוק לתפנית האנטי-ציונית האנטישמית הקשה של ברית-המועצות נגד ישראל בספטמבר 1948".

איזה מסר? מה הופך אותו לכה ברור? כמצופה, לורד לא מסביר לקוראיו דבר. מיד אחרי האמירה המופרעת הזאת הוא פשוט שם נקודה וממשיך הלאה, לנושא אחר. קוראיו הקבועים כבר יודעים מה זה אומר: לורד שוב דִמיין משהו שמהדהד דבר מה שקרא בעיתונות האמריקאית, אבל מתבייש להגיד שאין לו באמת מושג או הוכחות.

לייף בלי סטייל

לאט-לאט, עם הכניסה לשגרת המלחמה, העיתונים מתחילים להתמלא מחדש בפרסומות וידיעות קנויות שלא נועדו "לחזק" את העורף או החיילים. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" כבר מדווחים על ועידה חדשה שיקיים העיתון בזכות הכסף הטוב של הסוכנות היהודית. מי שימשיך לדפדף יגלה גם מוסף שיווקי שנושא את הכותרת "זוכרים ומתחזקים, עם ישראל חי".

בניגוד למה שאולי משתמע מהכותרת, המוסף לא נרכש על-ידי ארגון החזרה בתשובה – אף שגם כאלה הריצו בעבר קמפיינים מניפולטיביים שכללו רכישת כתבות מקבוצת התקשורת של נוני מוזס. בעיתון מצאו דרך להוון את הקשר עם המפרסמים הוותיקים – ההסתדרות, הממשלה, קופת חולים, יזמי נדל"ן, חברות תרופות, תמרוקים וכמובן מכשירי שמיעה – ולארוז הכל יחד באמתלה של סיוע לאזרחים שנותרו בבית ומנסים להתמודד עם חוסר הוודאות.

העורכת, יעל ולצר, תורמת כרגיל טור פתיחה. היא מזכירה את אירועי השבת השחורה ואף טוענת שהמוסף השיווקי שיצא תחת ידיה "נכתב בדמעות". סף הגיחוך עולה ככל שממשיכים לקרוא: המוסף הזה "מביא את הרגשת הדואליות המקננת בכולנו בימים אלו", ולכן מוגשים בו "אמצעי הרפיה מהלחץ" לצד "עצות להתנהלות פיננסית נכונה" ואף "כתבת לייף סטייל שמתייחסת לכך שחלק גדול מימים אלו מועבר בבית, לעתים בממ"ד".

ההבטחה האחרונה היא המביכה מכולן. כמו בכל יום אחר במערכת המוספים השיווקיים של "ידיעות אחרונות", גם בזמן מלחמה המושג "לייף סטייל" הוא בסך הכל תירוץ משומש מהניינטיז כדי לשווק עוד בגדים ותמרוקים. העורכת שהקלידה ובכתה אולי התכוונה לכתוב שהממ"ד נועד לשמור על הלייף, ופחות על הסטייל, אבל איכשהו מה שיצא לה זה שחשוב להחזיק בממ"ד שמלת טוויד "בהשראת שאנל", גופיות תחרה סקסיות ושמפו של המותג הפירמידיאלי "הרבלייף".

פרפראזה

בעמודי הספרים של "הארץ" כותבת צליל אברהם על "לא ממואר", הלא-ממואר של מוטי פוגל. נקודת המוצא של הספר היא רצח חמשת בני משפחת אחיו של פוגל, ב-2011. אברהם מציינת שמי שיחפש את הפרטים היבשים לגבי הטבח באיתמר והטרוריסטים הפלסטינים שביצעו אותו לא ימצא אותם בספר זה.

"הטקסט כולו הוא מין רקמה של מחשבות וחיבורים על יצירות ספרות קנוניות. כשאחת מסתיימת, אחרת מתחילה. בכל פעם נדמה שהנה, יסתיים המשל ופוגל יתחיל לדבר על אחיו המת, אבל מיד מגיע המשל הבא, היצירה הבאה. בהתחלה מתחשק לעצור אותו ולומר – תגיד כבר את מה שרצית להגיד. די מהר מבינים שזאת הדרך שבה הסיפור הזה יסופר", היא מפרטת.

"פוגל הוא קורא מחונן וכותב נהדר. הוא שולף בקלילות את מיטב הציטוטים ממיטב הסיפורים, וגם מהם מחלץ מוסר השכל בהיר, רענן, גורם לך לתהות איך לא ראית את זה בעצמך קודם. לעתים נדמה שהוא מתפלסף ומתפזר בין היצירות, אבל במהרה מתגלה שכל ציטוט מוכוון מטרה. מיומנותו היא כשל מרצה-כוכב שקושר את הסיפורים זה לזה ביד אמן, מגיע למסקנה אינטלקטואלית מבריקה ומפזר מעליה אבק כוכבים. אבל מבין השורות עולה דמות של פרופסור עצוב, שהופך את הספרייה שלו בניסיון נואש למצוא הסבר לאסון".