קוראי "ידיעות אחרונות" שפתחו הבוקר את העיתון קיבלו שיעור בכלכלה. יצרנית הגיליון שהם אוחזים בידם, כתב בעל הטור רענן שקד בכפולה הפותחת, היא בסך הכל גוף עסקי, תאגיד פרטי ככל התאגידים, שפועל לפי עקרונות השוק החופשי. "מוזס הוא בעליו הפרטיים של עיתון, וככזה זכותו למכור, לקנות, לשנות, לשקף ובמידה מסוימת גם להכתיב קו כמיטב הבנתו ורצונו", כתב שקד על בעל הבית.
"זכותו של מוזס – וזכותו של עיתון – לייצג אג'נדה. זכותם לשנות אג'נדה. זכותם לשכור לעבודה עיתונאים המייצגים השקפת עולם מסוימת", הוסיף שקד. בכך, לדבריו, נבדל מוזס מראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמוכר נכס שמעולם לא נרשם על שמו – הדמוקרטיה הישראלית. "'ידיעות אחרונות' הוא רכוש פרטי. מדינת ישראל איננה כזו", חרץ.
שקד כמובן צודק. בדומה למפעל לטיטולים, למכבסה שכונתית או מיזם הייטק, גם עיתון הוא עסק. "ידיעות אחרונות" היא חברה הפועלת לצורכי רווח, ולבעליה יש זכות חוקית ומוסרית לנווט את עסקיו כראות עיניו. אך זוהי לא כל התמונה. מה ששקד וחלק מעמיתיו ברחוב מוזס כנראה לא הפנימו הוא שלא כל אינטרס עסקי הוא אינטרס ראוי, ולא כל מהלך שנראה עסקי הוא מהלך חוקי.
עורך אחראי של עיתון יכול לייצג אג'נדה, ומובן שהוא יכול לשנות אותה. ואולם, כשהוא עושה זאת לא ממניעים מקצועיים אלא בתמורה לפגיעה בעיתון המתחרה – הוא פוגע בעיתון, ובמקרה הספציפי של מוזס ייתכן גם שמדובר בשוחד. עורך אחראי של עיתון רשאי לשכור לעבודה עיתונאים המייצגים השקפת עולם מסוימת, אך כשהוא עושה זאת לא כדי לרענן את השורות אלא בשביל לרצות את ראש הממשלה ולפגוע בעיתון המתחרה – הוא שוב פוגע בעיתון, ושוב ייתכן שמדובר בשוחד.
ובכל זאת, למרות ש"ידיעות אחרונות" הוא גוף עסקי, יש משהו אחד ששקד חושב שאסור למוזס לעשות. "הוא אינו יכול למכור או לקנות חדשות", קובע הפובליציסט. זה לא. למרבה המבוכה, זה דווקא אחד הדברים שבהם התמחו מוזס וכפיפיו בשנים האחרונות: סחר בחדשות.
על רקע הדיון השוצף על ההשחתה שפשתה ב"ידיעות אחרונות", לא מעט מבעלי הדעה שכחו או בחרו לשכוח עובדה פשוטה: אל מול הסחר-מכר שבו נחשד כעת מוזס עומדת מציאות שבה גורמים פוליטיים, עסקיים וציבוריים נוהגים לרכוש תוכן חיובי ממערכת "ידיעות אחרונות" – לא "על-פי החשד" ולא "לפי טענת", אלא כך בדיוק, חד וחלק. בעיתון של מוזס, שר או בעלים של חברה גדולה יכול להיכנס לבניין המערכת, להציע סכום כסף ולקבל תמורתו ידיעות חדשותיות המקדמות את ענייניו, ובחתימתם של כתבי המערכת. זו עובדה.
ארנון (נוני) מוזס בצאתו מחקירה ביחידת להב 433 בלוד. 15.1.17 (צילום: קוקו)
עד לפני זמן לא רב, מי שהיה שואל את העורך רון ירון על עסקאות מכר מהסוג הזה היה נענה בהכחשה גורפת. "ב'ידיעות אחרונות' לא מתפרסם תוכן בתשלום", מסר ירון ל"העין השביעית" בשנת 2015. ירון לא אמר אמת. נתונים ומסמכים פנימיים שפורסמו כאן ובכלי תקשורת אחרים בשנים האחרונות הוכיחו כיצד ידיעות חדשותיות היו חלק אינטגרלי מעסקאות שנחתמו עם קבוצת "ידיעות אחרונות", בעיתון ובאתר החדשות שלו, ynet.
פרשת "תיק 2000" חשפה כיצד הסכים מוזס להעמיד על המדף את סדר היום ואת החופש המערכתי של "ידיעות אחרונות" בתמורה למהלך שייטיב עם עסקיו. אלא שלא היתה זאת הפעם הראשונה שבה סדר היום והחופש המערכתי של העיתון הונחו על המדף, ואף נמכרו, בתמורה לקידום אינטרסים זרים, חיצוניים למעשה העיתונאי. למעשה, זהו אחד המאפיינים המובהקים של העיתון בשנים האחרונות.
שר החינוך לשעבר, שי פירון, שילם ל"ידיעות אחרונות" מיליוני שקלים ובתמורה קיבל סיקור חיובי של פעולותיו כשר. שר המדע לשעבר, יעקב פרי, ביצע עסקה דומה. בנק הפועלים משלם סכומים עלומים כבר כמה וכמה שנים ומקבל בתמורה כתבות ו"פרויקטים" המקדמים את יעדיו התדמיתיים. קוקה-קולה, תנובה, אוסם, קק"ל, רשות הטבע והגנים ועוד שלל גופים גדולים וחזקים זכו בשנים האחרונות לסיקור מערכתי חיובי ב"ידיעות אחרונות" תמורת תשלום, ותוך טשטוש העסקאות ואף הכחשתן.
עובדי "ידיעות אחרונות" חוזרים ואומרים שהחשיפה המטלטלת על המשא-ומתן המושחת שקיימו מוזס ונתניהו היכתה אותם בתדהמה. יכול להיות, אך יש לתהות אם כולם גם לא ידעו על שאר המשאים-והמתנים שהביאו להזניית העיתון – שחלקם צפו בדיווחים עיתונאיים ובהליכים משפטיים, ואחרים הם ידע כללי האצור בקודקודיהם של עובדי הקבוצה.
אתמול בבוקר, מעל גבי עמוד השער של "ידיעות אחרונות", הצהיר ירון בחתימתו כי אם היה מתבקש לשנות את הקו של העיתון כחלק מעסקה עם ראש הממשלה, הוא וכל יתר העובדים היו קמים ועוזבים. עוד באותו יום, בשעות הערב, נחשף בחדשות ערוץ 2 כי לפי מוזס, נציג של נתניהו היה אמור לפנות לירון כדי לגרום לו "להזיז את הספינה".
ייתכן שרון ירון כבר הזיז אותה בעבר. "אני אומר לרון ביום ראשון שידברו איתו, זו ההתחלה. היו כמה דברים קטנים, אחד או שניים, שהוא ביקש וזה קרה", ציטט גיא פלג דברים שאמר מוזס לנתניהו באחת משיחותיהם הסודיות. האם אכן דיברו עם ירון? אילו "דברים קטנים" הוא לכאורה ביקש, ומה קרה איתם? ערב לפני שהתייצב במשטרה ומסר עדות על מעורבותו האפשרית בפרשה, ירון נמנע מלהתייחס לגילויים. כפי שלא מסר אמת בנוגע לעסקאות הפרסום הסמוי של "ידיעות אחרונות", לא מן הנמנע שגם לא מסר אמת לקוראיו בנוגע ל"תיק 2000".
חשיפת הבחישה המשותפת של מוזס ונתניהו בשוק התקשורת פגעה באופן אנוש במוניטין של קבוצת "ידיעות אחרונות" ועובדיה, אך היא גם העניקה להם הזדמנות יוצאת דופן לנקות את האורווה. ממוזס, אך גם מהעורכים שבהם השתמש כדי לבצע את התערבויותיו הפסולות.
הדרך לבצע ניקיון יסודי שכזה היא לא באמצעות תירוצים, התפתלויות והטעיות מהסוג שנדפס בימים האחרונים במאמריהם של בעלי הטור והעורך הראשי, אלא באמצעות התבוננות נכוחה בשפל שאליו הידרדר כלי התקשורת החשוב וכריתת ברית מחודשת – הפעם לא עם מושאי הסיקור ותקציבי המיליונים שלהם, אלא עם הציבור.