חורים שחורים

"המפקדים מסרו אותי למחבל", נכתב בגדול במרכז עמוד השער של "ידיעות אחרונות". "בשב"ס ניסו לטייח, אבל חיילת ששירתה כסוהרת בכלא גלבוע יצאה למאבק: 'נאנסתי על-ידי אסיר בטחוני, חיי הפכו לגיהנום ומנסים להשתיק אותי". כמו דיווחים קודמים במסכת האירועים שזכתה לכינוי "פרשת הסִרסור בסוהרות", אלמנט בסיסי בסיפור מוצג תוך טשטוש ניכר של העובדות.

איזו סיבה יש לממסד הבטחוני להשתיק חיילת שהותקפה על-ידי טרוריסט מורשע? הכתב שמדווח על הפרשה ב"ידיעות אחרונות", לירן לוי, ודאי יודע את התשובה. לוי, שמוביל את סדרת החשיפות בנושא, הפך את פרשת הסוהרות מסיפור שולי שמעסיק בעיקר את ערוץ 20 (שם עבד בעבר, עד שפרש במחאה על היחס ללהט"בים) לפרשה חמורה שמהדהדת בכל אמצעי התקשורת המרכזיים.

ובכל זאת, מי שיחפש תשובה נחרצת לא ימצא אותה בידיעה העכשווית שלו, וגם לא במקבילותיה ב"הארץ" ו"מעריב". "המפקדים שלי, חברי הסגל שלי, שחשבתי שהם אמורים לשמור עלי, מסרו אותי לידיו של אותו מחבל. הם דאגו שאשאר איתו לבד, בניגוד לנהלים הברורים, בכדי שהוא יוכל לפגוע בי באכזריות ולהתעלל בי מינית שוב ושוב, ולא רק בי, גם בעוד חיילות סוהרות רבות", מצטט לוי מתוך קמפיין מימון ההמונים שאליו יצאה החיילת. שמו של האסיר, מחמוד עטאללה, מוזכר בעקיפין בפסקה שכאילו עוסקת בהסתעפות אחרת של הפרשה.

החיילת, שלא מזוהה בשמה, מתייחסת בעמימות בלבד למניעים שגרמו למפקדיה לנהוג כפי שלטענתה נהגו. "מה הם חשבו לעצמם?", היא תוהה באחד הציטוטים, "שמותר להקריב חיילת בשביל מידע? שקט? כסף? אני אפילו לא מצליחה לדמיין איזו תמורה בכלל אפשר לקבל תמורת גופה של חיילת".

אם כך, מה ניסו המפקדים להשיג? שקט, כסף או מידע? והאם המשמעות היא שמערכת הביטחון הישראלית מקריבה ביודעין את גופן של סוהרות ללא הסכמתן כחלק מיחסי תן-וקח שהיא מנהלת עם טרוריסטים? "מדובר בחשדות חמורים על אירוע שאירע לפני מספר שנים", מוסרים בשב"ס בתגובה, "המידע נמצא תחת צו איסור פרסום".

גם בכותרת הראשית של "הארץ" יש הבוקר חור. "ראש המוסד חשד ששמרית מאיר חשפה מבצע חריג של הארגון", נכתב שם. שמרית מאיר היא היועצת המדינית לשעבר של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. לפי דיווחו של הכתב הפוליטי מיכאל האוזר-טוב, ראש המוסד דוד ברנע נתקל בה יום אחד בדרך לפגישת עבודה עם בנט, ובסיום הפגישה "טען בפני בכירים בטחוניים שנכחו במקום" כי "השתכנע שהיא הדליפה מידע על מבצע חריג של הארגון שהתקיים זמן קצר לפני כן".

האוזר-טוב מרחיב: "הידיעה המודלפת פורסמה כחצי שעה קודם לכן. מאיר הראתה לברנע את הידיעה, וגם לאנשים נוספים בלשכה שהיו שותפי סוד לפעולה החשאית. היא עצמה לא נמנתה עם הקבוצה הזאת. אותם שותפי סוד הביעו תמיהה על תשומת הלב שנתנה לידיעה על פעולה שלא היתה אמורה להכיר, כחצי שעה לאחר פרסומה. אחד הנוכחים במקום אמר כי ההדלפה חמורה מאוד, ושיש לבדוק אותה אף בחקירה פלילית. [...] כעבור פרק זמן משמעותי הביא המוסד לפרסום הפעולה בכלי תקשורת זר, באישור בנט".

ב"הארץ" לא נוקבים בשמו של כלי התקשורת שבו התפרסם המידע, ולא מוסרים פרטים נוספים על המבצע שכביכול נחשף – קודם במקרה המיוחס לשמרית מאיר, ולאחר מכן הודות להדלפה הטקטית של המוסד. בהוראת הצנזורה הצבאית, הפרטים הללו אסורים לפרסום. בהיעדר המידע הזה, לקוראים אין דרך לדעת האם נגרם נזק כלשהו מחשיפת המבצע או שמא מדובר בעוד גחמה חסרת הצדקה של הגוף הצבאי שמחזיק בשאלטר על הסיקור הבטחוני בישראל. מאיר, בכל אופן, מכחישה שהדליפה, ואליה מצטרפים בנט וברנע בהודעה מוזרה שמייחסת ל"הארץ" ניסיון לפגוע בה "בצורה מיזוגנית".

יוקר המחיה

"מפסיקים להיות פראיירים, קונים חכם ונלחמים בעושק המחיה!", מרעימה מודעה מטעם ההסתדרות שנדפסת הבוקר סימולטנית ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מעריב", "הארץ", "מקור ראשון" ואפילו "ג'רוזלם פוסט", שם הוחלף הנוסח העברי בתרגום החינני בגמלוניותו "Stop Being Suckers". הקמפיין הפרסומי של ההסתדרות הוא חלק מהניסיון של היו"ר, ארנון בר-דוד, לרתום את הארגון החזק למאבק ביוקר המחיה או (לפי מבקריו) לטשטש את אחריותו למחירים הגואים.

למרות שפיכת הכסף על העיתונים, ההתגייסות לאג'נדה חלקית בלבד. אולי מדובר בעמוד שדרה מפותח שמונע מגופים מקצועיים כמו עיתונים להתיישר לפי האינטרסים של מי שמשלם להם, ואולי מחירי המודעות ירדו עד כדי כך שזה כבר פשוט לא משתלם. ואולי האינטרסים שמנגד, של התאגידים האחראים באופן ישיר ליוקר המחיה, משתלבים בצורה הרמונית יותר עם אלו של בעלי העיתונים.

"ישראל היום", עיתון שביחס לתפוצתו גובה מחירים מגוחכים במיוחד על מודעות, מפגין את ההתלהבות הדלה ביותר. במדור הכלכלי המצומק, שתופס היום עמוד אחד בלבד, מצטופפת כתבה הקוראת לשוכרי הדירות לעבור לפריפריה, ולצדה ידיעות קצרצרות על השקת חבילת סלולר זולה, הורדה זמנית של מס הבלו על הדלק ויוזמה של משרד האוצר להרחיב את הפטור ממכס על קניות מקוונות.

"דה-מרקר" מציג תמונת מראה: כתבת השער של היומון הכלכלי מבית "הארץ" היא ראיון אקטואלי עם יו"ר ההסתדרות. תמונתו נפרשת לכל רוחב השער. "מי שלא יוריד מחירים, נלך על הראש שלו", הוא מכריז בציטוט שמככב בכותרת. למרות הסימפתיה הברורה למסר, כותרת המשנה משתדלת להפגין ריחוק: יו"ר ההסתדרות, נכתב בה, "הואשם באחריות ליוקר המחיה", ועכשיו "החליט להילחם בו (ועל הדרך לדרוש תוספות שכר לוועדים הגדולים)".

המראיין, אבי בר-אלי, פותח את הראיון עם הכרזת המלחמה של בר-דוד, שכוונה לשלושה יבואנים גדולים הידועים בנטייתם להפקיע מחירים: "שסטוביץ', דיפלומט, קימברלי – נגמרה החגיגה. כל חברה שתנצל את המצב ותעלה מחירים באופן לא פרופורציונלי – נלך לה על הראש. אני קורא לאזרחי מדינת ישראל להפסיק לקנות את המוצרים של החברות הללו".

"ברגעים אלה ממש אנחנו בשיא ההכנות לגיבוש רשימות מוצרים מוחרמים ולהדרכת פעילים למחאה בשטח", אומר בר-דוד בראיון. "בשבוע הבא נפיץ את רשימות המוצרים בצורה מסודרת בכל המרחבים ולכל הוועדים. חברי הסתדרות יעמדו בכניסה לסופרמרקטים ויחלקו מנשרים, סטיקרים וגם סלים מיוחדים לקונים. במקביל, נארגן הפגנות מול ראשי התעשיינים, מול מטות החברות – ואם צריך, גם מול הבתים של מנהלי החברות".

בר-אלי נזהר לא לחבק את בר-דוד. "לא בכל יום מוביל מנהיג עובדים חרם מוצרים נגד מעסיקים פרטיים. לא בכל יום שם עצמו נציג הוועדים הגדולים במשק בחזית המאבק ביוקר המחיה. לכן, כשבר-דוד השיק השבוע קמפיין חוצות ומודעות תחת הכותרת 'מפסיקים להיות פראיירים. שמים סוף לעושק המחיה' – לא מעט גבות הורמו, והספקולציות החלו לחגוג", הוא כותב.

"האם בהסתדרות מריחים גל מחאה דומה לזה של 2011 וממהרים למצב עצמם בצד אינטרס הציבור הרחב – כדי שלא להצטייר בהמשך כאחת האחראיות ל'עושק המחיה'? האם בר-דוד למד את הלקח מנסיונו הכושל של יו"ר ההסתדרות לשעבר עופר עיני להתחבב על ראשי 'מחאת האוהלים' – חרף החמאה שמרוחה על ראשו – ולכן הקדים תרופה למכה, הסיט את האש לעבר החתולים השמנים שבמגזר העסקי – וחיפה בכך על 'האיש השמן' שתוקע את הפריון ומסרב להתייעל?

"ואולי בר-דוד פשוט מכין את הקרקע לקראת משא-ומתן אגרסיבי על הסכם שכר במשק. זה שאמור לפצות את מאות אלפי העובדים במגזר הציבורי בגין שלוש שנות שחיקה בשכרם ולזכות אותם בתוספת שכר משמעותית שנגרעה מפאת האי-יציבות השלטונית ובעטיו של משבר הקורונה. האם לפני שייצא לרחובות כדי להפגין בעד העלאת שכרם של עובדי חברת החשמל דואג בר-דוד להצטייר בדעת הקהל כלוחם ביוקר המחיה?".

יו"ר ההסתדרות משיב לו שאין קשר, ושלא מדובר בסחריר. "לא ראיתי חבר-כנסת אחד שמנסה להתמודד עם יוקר המחיה. כולם שותקים או מפחדים", הוא מנמק. "לכן הגיע הזמן שמישהו ידבר. הגענו למצב שלאף אחד לא אכפת מכלום, והציבור רק חיכה שמישהו ירים את נס המאבק".

בזמן ש"דה-מרקר" מזדהה עם המטרה אך חושד בשליח, בשאר היומונים מפזרים עשן. ב"מעריב", הפרשן הכלכלי הוותיק יהודה שרוני תורם טור שכותרתו "קומבינת יוקר המחיה". הטור של שרוני סכיזואידי: בפתח דבריו הוא מתאר את הצעדים שהציג שר האוצר, אביגדור ליברמן, כדי למתן את ההתייקרויות. זוהי הקומבינה מהכותרת. שרוני מבהיר לקוראיו שגם אם המהלכים של ליברמן לא ייחסמו מחמת כלכלת בחירות, מדובר בצעדים מוגבלים וזמניים שהקופה הציבורית (והציבור, שאחראי על מילויה) תידרש לשלם עליהם עם ריבית.

"את המחיר נשלם אחרי הבחירות. עד אז, שר האוצר מייחל לקבל את הקופון הפוליטי לא רק מראש הממשלה, אלא בעיקר מציבור הבוחרים", מסביר שרוני. קצת אחר-כך שרוני בכל זאת נשבע אמונים לשר ליברמן. זה קורה כשהוא מראיין את ח"כ שלמה קרעי מהליכוד, שמנצל את הבימה כדי למתוח ביקורת על ליברמן ("לא מבין בכלכלה", "נכשל", "בכל פעם שהוא נוגע במשהו הוא הורס", "מבולבל, מגמגם").

שרוני, שרגע לפני כן האשים את ליברמן בקומבינות שכולנו נשלם עליהן ביוקר, לא ממצמץ ואומר לקרעי כך: "תראה את המצב המעולה של הכלכלה הישראלית במבט עולמי. הוא [ליברמן] גם עשה דברים להורדת יוקר המחיה, כמו הורדת הבלו על הבנזין. אין לך שום מלה טובה להגיד עליו?". קרעי, כמצופה, משיב בשלילה.

ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מתגייסים נגד האינטרס של הציבור הרחב. הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר, בטור הפותח, יוצא נגד פסיקת בית-המשפט העליון שקבעה שניתן יהיה לתבוע חברות שיגבו מחיר מופרז על מוצריהן (וספציפית את קוקה-קולה ישראל). פלוצקר מכנה את פסק הדין "משונה" וגורס שראוי היה להמשיך לסמוך על היד הנעלמה הישנה והטובה שתעשה סדר בשוק – ולא להתערב בתחרות הטבעית.

במקרים קיצוניים, הוא מציין, ניתן לסמוך על "המדינה" שתאתר את החברות האחראיות ותמצא דרכים עקיפות לגרום להן להתחרט על הפקעת המחירים. הדוגמה שלו היא שר האוצר ליברמן ואחד הצעדים ששלף לקראת הבחירות, העלאת הפטור ממס על יבוא אישי בהיקפים קטנים (מסיבה לא ברורה פלוצקר גורס שליברמן מעוניין להחיל את הפטור על קניות שערכן עד 175 דולר, אף שבדיווחים שפורסמו השבוע נטען שהתקרה תעמוד על 300 דולר).

פלוצקר מגדיר את הצעד הזה "איום כלכלי", טוען שהוא "הרבה יותר יעיל ומעשי מהקריאות לחרם צרכנים", ואגב כך מתעלם משורה של מקרים שבהם חרם צרכנים הצליח למנוע עליית מחירים – מ"מחאת הקוטג'" של 2011 ועד "מחאת הפסטה" מהשנה האחרונה.

עמוד אחר-כך נווית זומר חוזרת על הסנטימנט הזה, אבל הפעם מטווחת ישירות את הקמפיין של ההסתדרות. "ארנון בר-דוד קרא לחרם צרכנים על קימברלי-קלארק, שסטוביץ' ודיפלומט", היא כותבת. "בר-דוד טען כי הוא נלחם ב'עושק המחיה ובחזירות' של החברות, ובחר באופציה הקלה. עידוד לחרם הוא נשק יום הדין שמסוגל לחסל חברה, אבל נגד חברה מסחרית שהעלתה מחירים, מוטב שבר-דוד ישאיר את ההחלטה אם להחרים או לא בידי הצרכן הפרטי וייצא למלחמות אמיתיות – להורדת מחירי החשמל והארנונה, למימון תרופות לזקנים".

המסר ברור: בר-דוד יוצא נגד חברות פרטיות שהן המפרסמות הגדולות בתקשורת ושבעליהן ומנהליהן משתייכים למילייה של בעלי כלי התקשורת. זומר מציעה לו להתמקד במאבק בשלטון, הארצי והמקומי.

הווטאבאוטיזם של זומר משתלב עם האג'נדה של אחד הגופים שבוחשים בניסיון לחנוק את מחאת יוקר המחיה בעודה בעריסתה. לא סתם גוף, אלא ארגון הגג שמרכז את האינטרסים של התאגידים הגדולים. "רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים, אמר ל'ממון' שבר-דוד לא הצטרף למאבקו להורדת תעריפי החשמל ובחר לא להתעסק עם הוועדים החזקים. שלא לדבר על הבזבוז שבהקצאת 40 מיליון שקל ל'קמפיין לטיפול ביוקר המחיה'", היא כותבת. ובתרגום מצינית: "ידיעות אחרונות" לא בעד יוקר המחיה, הוא בעד הגופים שכרגע מרוויחים מיוקר המחיה.

נדב איל הוא מבקר ותיק ועקבי של יוקר המחיה. אבל היום גם הוא ממלא תפקיד בהסטת האש מהיבואנים. בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" הוא מניח על לשונות קוראיו כדור גדול של אקמול: "רפורמת היבוא של הממשלה הנוכחית היא שינוי אדיר שיכול להוביל להוזלות משמעותיות לצרכן הישראלי". רגע אחר-כך הוא חוטף את הכדור ומסביר שהעתיד בעצם לא כל-כך ורוד. "השחקנים שאיתם שוחחתי היו ברורים כשם שהיו ציניים: הרפורמה תקל על מותגים חדשים, אבל מי שכבר שולט בשוק ימשיך ליהנות ממצב ריכוזי, נטול תחרות אמיתית, משתק".

איל לא מכחיש שיבואנים כמו שסטוביץ' ודיפלומט מרוויחים מהמצב הקיים, אבל המקורות שלו אומרים לו שהבעיה בעצם נעוצה בחלק אחר, גבוה יותר, בשרשרת האספקה. "הנקודה, הבהירו לי גורמים בולטים מאוד, אינה רק החסמים, שהם הרעה החולה היסודית, וגם לא היבואנים שיודעים לגזור קופון, אלא היצרנים הבינלאומיים עצמם. אלה התאהבו בשיעורי הרווח המטורפים שהם מפיקים מישראל". כמה נוח.

ממלכת אדלסון

ב"ישראל היום" ציינו אתמול 15 שנה להקמת העיתון. החגיגה היתה צנועה: כפולת עמודים בגליון יום חול עם הפניה בינונית בתחתית השער. התוכן: שני טורים קצרים, אחד של המו"לית מרים אדלסון ואחד של העורך הטרי יחסית עמר לחמנוביץ. הרוח: סיכום ביניים, אבל בכאילו. מי שקיוו לקבל הכאה על חטא (או לפחות הכרה בתפקיד שמילא החינמון במכונת התעמולה של ראש הממשלה הקודם) ודאי התאכזבו.

אדלסון (או היחצן/ית שמחבר/ת את טוריה) כתבה רשימה מליצית ונטולת תוכן המהללת את העיתון שהקימה עם בעלה המיליארדר ומתארת אותו כגוף שנוסד כדי "לקרוא תיגר על חשיבה מיושנת ולספק מוצר בעל ערך שטרם היה כדוגמתו".

באופן מעניין, מלבד ההירתמות לקידום הקריירה של בנימין נתניהו, שני המאפיינים הבולטים של "ישראל היום" היו גישתו העיתונאית המיושנת וחוסר היכולת לייצר ערך כלכלי. למרות הפסדי העתק של "ישראל היום", שנאמדים בלמעלה ממיליארד שקל מאז הקמתו, גם בהמשך הטור אדלסון מדברת על "הצלחה", "התבססות" ואפילו על "מנויים" (אכן, ישנם ישראלים שמשלמים בשביל לקבל את "ישראל היום" עד פתח ביתם. מספרם המדויק מעולם לא נחשף, ובכל מקרה – הם משלמים רק על המשלוח, לא על העיתון).

המו"לית לא מזכירה את שני העורכים הקודמים, עמוס רגב ובועז ביסמוט, אלה שבאמצעותם שירתה את שני הפוליטיקאים שהשמש של "ישראל היום" זרחה מעכוזם: נתניהו, שהומלך בסיוע החינמון, ודונלד טראמפ, שהצטרף מאוחר יותר וזכה לחנופה יוצאת דופן גם כאשר הלך והתגלה כאחד המנהיגים הרעילים בתולדות ארצות-הברית. הראיונות שהעניק טראמפ לביסמוט דווקא מוזכרים בגאווה, אם כי כמובן בלי להזכיר שהאדלסונים המטירו עליו מאות מיליוני דולרים כדי לסייע לו להיבחר ואחר-כך להישאר בשלטון (ללא הצלחה).

הפרט שהכי חסר בטור של אדלסון הוא שמו של נתניהו, האיש שעבורו הוקם העיתון. "ישראל היום" שרוי כיום במסע לניקוי עברו, אבל מעדיף לקבור אותו עמוק באדמה. העורך לחמנוביץ, שמועסק בחינמון מאז היווסדו והוקפץ מעלה כדי לנתק (לפחות כלפי חוץ) את הברית עם נתניהו לאחר רדתו מהשלטון, משתתף במלאכת שכתוב ההיסטוריה. גם הוא, כצפוי, מהלל את העיתון הבינוני שהוא עומד בראשו – וכנהוג אצל כותבים שמקבלים משכורת מאדלסון הוא גם מוצא לנכון לשבח אישית אותה ואת בעלה המנוח.

את שני הטורים מעטר מבחר שערים מהעבר. מעניין לעיין בהם ולהתרשם במה מתגאים שם כיום: הגיליון הראשון אי פעם (מתבקש), כותרת ראשית עתיקה עם ציטוט של המפכ"ל, גיליון ישן שבישר ש"יותר ממיליון קוראים את 'ישראל היום'", "שיא החוצפה: 'הטייקונים נגד יוקר המחיה'", תוכנית כלכלית שהציג יובל שטייניץ כשהיה שר אוצר, נתניהו (בלי תמונה) מצהיר ש"נכבד את בית-המשפט", מבצע בעזה, דו"ח על מבצע בעזה, מהומות בהר הבית, בנט ושקד רצים לכנסת וכן הלאה. מבחר אקלקטי, בלי ניסיון לאתר הישגים מקצועיים יוצאי דופן (שאינם קיימים, במקרה של "ישראל היום") או לפחות רגעים היסטוריים משמעותיים שסוקרו מעל דפי העיתון.

כמו בצמד הטורים, הדבר העיקרי שניתן ללמוד מאוסף השערים הוא מה שאין בהם. למרות אזכור או שניים של נתניהו, ברור שמי שליקט ושיבץ את עמודי השער הזעירים נזהר לא להבליט את העבר של "ישראל היום" כמכשיר פוליטי, ביטאון שהיה מגויס ב-200% למען בחירתו ושימור כוחו של פוליטיקאי שמילא את המשרה הפוליטית הרמה ביותר בישראל במשך 12 מתוך 15 שנות קיומו.

למה חוששים שם לגעת בהיבט הזה, שהוא ללא ספק המאפיין המרכזי של "ישראל היום" מאז הקמתו? אפשר רק לשער. הנה ההשערה שלי: "ישראל היום" הוא טובת ההנאה הפוליטית הגדולה בתולדות מדינת ישראל. לא צריך דמיון פרוע כדי לדמיין את חוקרי ופרקליטי "תיק 2000" (שחקרו גם את שלדון ומרים אדלסון) חופרים עוד קצת ומחליטים להוסיף עוד סעיף שוחד לכתב האישום של נתניהו, ואולי גם נאשמים נוספים.

רצה הגורל וזה לא קרה. מרים אדלסון היא אדם רציונלי. אין לה שום סיבה להתייצב בכיכר העיר, להשחיל את הצוואר בגיליוטינה המטאפורית ולהודיע: חבר'ה, לקחתם את ביבי – קחו גם אותי. מה עושים? מעמידים פנים שלא היו דברים מעולם.

ממלכת מוזס

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" דווקא כן כותבים על בועז ביסמוט. "אילו הייתי חבר ליכוד, האם הייתי בוחר בבועז ביסמוט בפריימריז? התלבטתי בעניין לא מעט, ואני שמח לבשר לקוראים שהתשובה חיובית. לגמרי", כותב שם נחום ברנע.

"את המועמד אני מכיר מתקופת עבודתנו המשותפת ב'ידיעות אחרונות'. ביסמוט היה העיתונאי עם הדרכון הזר, פריבילגיה שבשנות ה-90 היתה מצרך נדיר. הוא היה מגיע ראשון לכל מדינה נידחת, עוינת, מסוכנת, מרביץ כותרת שנפתחה בדרך כלל במלים המהדהדות 'שליח 'ידיעות אחרונות' מדווח מ...' – וחוזר עטור ניצחון לפריז או לתל-אביב", משחזר ברנע.

לאחר מכן נדרש ברנע לסוד ההצלחה של עמיתו הוותיק. "ביסמוט, בשנים העיתונאיות שלו, ידע להשיג נגישות", הוא כותב, ומוסיף: "יש בו עוד צד, שליווה אותו בהמשך דרכו, בחינמון (לכל אורך הקטע נמנע ברנע מלהקליד את המלים 'ישראל היום'; א"ב) ובטלוויזיה: חשוב לו מאוד לרצות אנשים, בעיקר אנשים שאצלם הוא עובד. ספק אם יש בו טיפה אחת של מרי, דחף אחד להפוך שולחן. הוא לא באמת פוליטי – הוא סרבילי, לטוב ולרע. לטוב, כי אין בו שמץ זדון. לרע, כי הוא קול אדוניו".

ברנע יודע לחבר מלים יותר טוב מביסמוט, והוא הרבה יותר מגוון בנושאי הכתיבה שלו ובדעות שהוא מציג. אבל במידה רבה, המהות שלו דומה לזו של האיש שעליו הוא מותח כעת ביקורת. כמו ביסמוט, גם ברנע רואה ב"נגישות" למקורות ערך עליון. וגם הוא מכיר בכך שנגישות מגיעה עם תג מחיר. "אני יודע, ואני גאה בזה, להעריך ולשלם גם מחיר מסוים על נגישות, למרות שאני יודע שזה מקטין משהו מההרואיזם שקיים אצל עיתונאים אחרים", אמר ברנע לאורן פרסיקו בראיון שהתפרסם באתר "העין השביעית" לפני עשור.

ההבדל בין ברנע לביסמוט הוא שביסמוט השיג נגישות לנתניהו, ואילו ברנע הוחרם. אבל כמו ביסמוט, גם ברנע יודע שמחיר הנגישות הוא לא פעם התבזות מקצועית. קל לשכוח, אבל לפני שנתניהו עלה לשלטון משל בישראל ראש ממשלה אחר שהסתבך בפלילים. "אהוד אולמרט, בהחלט היתה נגישות אליו", הודה ברנע בראיון ההוא. "אני לא בעד חברות עם המקורות שלנו, אבל זה נורא משמעותי. 'ידיעות אחרונות' מאוד מחשיב את זה".

כמו שביסמוט היה השופר של נתניהו, ברנע היה השופר של אולמרט. קצת יותר מסוגנן, עם יכולות תעתוע משופרות, אבל עדיין שופר. באביב 2008, למשל, כשחוקרי המשטרה עמלו על ארבעה תיקים פליליים שבמרכזם עמד אולמרט, ברנע ריאיין אותו עם שמעון שיפר ולא שאל אפילו שאלה אחת על פרשיות השחיתות.

במועד אחר, כשאולמרט בדיוק ניסה לטפטף דרך התקשורת שהחקירות לא מטרידות אותו, ברנע בלע את המסר ופלט אותו על הדף כאילו היה דעה אישית שנבטה במוחו במנותק מהספין של ראש הממשלה. ב-2012, כשאולמרט הורשע לראשונה בפלילים – ברנע היה שם כדי להסביר לקוראים שזה בעצם כלום. בהמשך, כשההרשעות המשיכו להיערם, ברנע היה שם כדי לתקוף את השופטים ולטעון שהעונש חמור מדי.

בדיוק כמו ביסמוט, גם ברנע יודע להתחנף ולאתרג את השררה. במקרה של אולמרט, היחס המבטל שלו לשחיתות שלטונית השתלב באופן מושלם עם האינטרסים של הבוס שלו, נוני מוזס, חברו של אולמרט ומי שרוח המפקד שלו הובילה לחיבוק התקשורתי שברנע היה בכיר מוציאיו לפועל.

כשאולמרט יצא מהכלא הוא פרסם את הספר שכתב בזמן מאסרו. בהוצאת "ידיעות אחרונות" של מוזס, כמובן. את ברנע ושיפר הוא תיאר כחברים ותיקים של 40 שנה. פעם אחת, הוא כתב, פנה אליו הצמד על רקע שקיעתו באחת החקירות. "לא סקרנות עיתונאית הניעה אותם", התרשם אולמרט. "חשתי שזו דאגה של חברים, אזרחים במדינה, בני אדם שאכפת להם לא ממני ראש הממשלה – אלא ממני האדם". בעיני הקוראים הם היו עיתונאים, בעיני אולמרט הם היו בעלי ברית.

כסת"ח

בן כספית, ב"מעריב", חולק זכרונות (של אחרים) לגבי שיטת הניהול של נתניהו והאופן שבו ניסה להימלט מאחריות למחדלים עתידיים. "מאיר דגן המנוח סיפר שכשהיה מציג לנתניהו מבצעים מסוכנים במיוחד מאחורי קווי האויב היה נתניהו מאשר חלק קטן מהם בדממה. בלי להגיד דבר. בסוג של מחווה גופנית או תנועת יד", כותב כספית.

הכוריאוגרפיה של נתניהו מוכרת לכל מי שעקבו אחר משפט המו"לים, שבו טען עד המדינה שלמה פילבר שנתניהו הורה לו להיטיב עם בזק באמצעות תנועת יד (בתוספת הרחבה מילולית). במקרה של ראש המוסד לשעבר, מציין כספית, ראש הממשלה לשעבר נתקל בהתנגדות. "דגן התעקש. אדוני ראש הממשלה, אם כן – כן, אם יש אישור, אז תגיד בקול רם בבקשה, ואם אין – אז אין. דגן ידע שנתניהו לא רוצה להישמע מוקלט, בקולו (המפגשים האלה מוקלטים), למקרה שתקום ועדת חקירה".

מאותה סיבה, מציין כספית, נתניהו לא אהב לחתום על חומר מודיעיני שהועבר לעיונו, למגינת לבו של הדרג המקצועי.

רוץ בן סוסי

ירצו או לא ירצו, קוראי "ידיעות אחרונות" מקבלים היום המחשה נוספת לתופעה העגומה שהשתלטה על הסיקור הפוליטי בישראל: ההתמכרות למירוצי הסוסים – החיבורים והיריבויות, הספקולציות על חלוקת המנדטים, הרכבן של ממשלות עתידיות וכיו"ב טפלולים – במקום לעסוק במהות שלשמה פיתחה הציביליזציה את המוסדות הדמוקרטיים, כלומר ניהול מערכת העל שנועדה להבטיח את שלומם ושגשוגם של האזרחים.

יובל קרני, הכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות", קיבל הזדמנות לערוך ראיון עומק עם שר התקשורת היוצא יועז הנדל. ברור מדוע קרני ועורכיו חשבו שיהיה מעניין לדבר על הרשימה החדשה שהקים הנדל עם איילת שקד ועל עתידה הפוליטי המטושטש. זה מה שחדש, וזה לא לגמרי נטול חשיבות; למפלגה הטרייה ולבחירותיה תהיה מן הסתם השפעה מסוימת על תוצאות הבחירות – ולפיכך, גם על חייהם של הישראלים. מה שמטריד הוא שלא נשאר מקום לשום דבר אחר.

הנה השאלות שנדפסו בעיתון, בניכוי התשובות: "איילת שקד לא פוסלת את נתניהו. אתה פסלת אותו. איך זה יעבוד? אז אין ביניכם שום מחלוקת בסוגיית נתניהו? אוקיי, ואחרי המלים היפות האלו, תשבו עם נתניהו? הציבור לא הבין: אתם תביאו לנתניהו את המנדט ה-61? ומה יקרה אם לא תצליחו לכפות אחדות? גנץ כבר היה בסיפור הזה וראינו איך זה נגמר.

"אוקיי, נניח שהולכים לממשלת אחדות. תסכים שנתניהו יהיה ראשון ברוטציה בממשלה כזו? אם יש לנתניהו 61 ואתם מצטרפים לממשלה כזו – בסוף יוצא שבניגוד לכל ההבטחות שלך, אתה יושב עם נתניהו. אתה לא חושש שהמסר המעומעם שלכם יבריח בוחרים גם מכאן וגם מכאן? ומה תעשה אם לא תעברו את אחוז החסימה? תחזור לתקשורת? חוקר במכון מחקר? או אולי פרזנטור? תרוצו עד הסוף?

"סער טען כי בזמן שהיית חבר בתקווה-חדשה ניהלת מאחורי גבו משא-ומתן על הצטרפות לימינה עם נפתלי בנט. התאכזבת מסער? למה לדעתך כחול-לבן לא רצו אותך? האם גנץ ראוי בעיניך להיות ראש ממשלה? בזמן השותפות עם תקווה-חדשה היו לך חילוקי דעות עם סער? היתה תחושה שהוא, בניגוד לבנט, שולט בח"כים שלו.

"אתה חושב שאפשר היה להציל את הממשלה הזאת? מי בסוף פירק אותה? האורבכים או הערבים? אתה קונה את המסרים המאחדים של מנסור עבאס או שזו הצגה? אם כבר מדברים על שותפות יהודית-ערבית, מה דעתך על ההחלטה של מואנס דאבור לפרוש מהנבחרת? זה ניצחון לגזענים?

"אתה רואה את עצמך יושב סביב שולחן הממשלה עם איתמר בן-גביר, האיש שתלה בסלון ביתו תמונה של הרוצח ברוך גולדשטיין? בסוף כופפו לך את היד במאבק מול החרדים על הטלפונים הכשרים. מה זה אומר לגבי שיתוף פעולה עתידי איתם בקואליציה? הרי החרדים מחרימים אותך. להרבה מאוד בוחרים, בעיקר בליכוד, לא אכפת מכתבי האישום נגד נתניהו. מה דעתך על כך? אתה מדבר הרבה נגד נתניהו. אין לך אובססיה נגדו?".

טיפ לקוראי "ידיעות אחרונות" שלא הספיקו לפתוח את המוסף הפוליטי: אין צורך לקרוא את התשובות.

עוד קצת סוסים

הכותרת הראשית של "מעריב" היא סקר מנדטים – נוהל קבוע בגליון סוף השבוע בזמן בחירות. נוסח הכותרת, "רוח גבית" (משחק מלים סתום המרפרר לשם הרשימה החדשה של שקד והנדל), ממחיש שגם עורכי העיתון לא חושבים שיש משמעות מיוחדת לתוצאות.

ב"ישראל היום", מנגד, מנסים לצקת תוכן ליומרה לספק קול ימני אך כזה שאינו מגויס להצלחתו הבלעדית של נתניהו. היום מגישים שם רשמים מההכנות לפריימריז בליכוד (נדב שרגאי) וראיון גדול ("בלעדי") עם אחד המתמודדים, ח"כ ניר ברקת. "מנסים לחסל אותי, עסקנים ימנעו מנתניהו להקים ממשלה", הוא אומר, ודבריו נדפסים בכותרת הראשית. בכותרת המשנה מובהר שמדובר בחיסול מטאפורי בלבד, שמשמעותו פגיעה בדירוגו ברשימת המפלגה.

המראיין, יהודה שלזינגר, מציג לברקת שאלה מתבקשת: "אתה מדבר על 'עסקנים'. מי הם – חברי-כנסת? פעילים?". ברקת, פוליטיקאי נטול כריזמה שחלק גדול מהמעמד הציבורי שלו במפלגה ובכלל נזקף להיותו מולטי-מיליונר, מתחמק בלי אלגנטיות. "אני לא נכנס לזה. אני לא משיב אש, לא יורה בתוך הנגמ"ש. לחלק מהאנשים קשה לראות אותי חזק מאוד".

"ובכל זאת, מי?", חוזר שלזינגר, וברקת שוב מתחמק: "כאמור, אני לא יורה בתוך הנגמ"ש". הספין הריק שקוף אפילו למראיין, ובכל זאת החליטו עורכיו להדפיסו בכותרת הראשית.

התחמקויות אחרות נרשמות כשברקת נשאל על ריבוי המתמודדים בעלי הרקע הפלילי בפריימריז של מפלגתו. "זה קמפיין מסודר של כלי תקשורת שמזוהים עם השמאל", הוא אומר, אך ליתר ביטחון אומר שהוא "מגנה" את "אותם מתמודדים". כדי שיהיה ברור שהוא לא מדבר על נתניהו, דוד ביטן, חיים כץ או צחי הנגבי, עמיתיו לסיעה, ברקת מבהיר שהוא מתכוון ל"אנשים שלא יגיעו לרשימה".

החיים כפרסומת

"הייתי האדם הראשון שקורין [גדעון] סיפרה לו שהיא בהריון, עוד לפני שהיא סיפרה להורים שלה. אבל קורין לא התקשרה אלי ראשונה רק כי אני חברה שלה, היא ידעה שאני יכולה מיד להתחיל להכניס לה שת"פים שקשורים להריון ולידה, ובאמת מיד סגרנו את רשת 'מוצצים'" (גלי בראון, עורכת "ערב טוב עם גיא פינס" שהפכה למנהלת משפיעני רשת, בראיון לדורון אביגד, "גלובס").

עושים לביתם

חברת הפרסום המקוון אאוטבריין רכשה מדור במוסף "עסקים" של "מעריב". הפורמט: מנהלי שיווק של חברות גדולות מקבלים תמונה יפה והזדמנות לפזר כמה הגיגים על תורת קידום המכירות שלהם. העניין לציבור: אפסי. המדורים משעממים ויבשים. אבל זה לא משנה. המדור לא נועד לשווק את שירותיה הנהדרים של אאוטבריין לקורא המצוי. הוא מיועד להחניף לפונקציונרים במגזר העסקי ששולטים על תקציבי הפרסום שאאוטבריין חושקת בנתחים מהם.

ענייני תקשורת

להתחיל ברגל ימין. בן כספית, שלפי דיווחים מאתמול מועמד להנחות את "פגוש את העיתונות" של חדשות 12 במקום רינה מצליח, מוצא לנכון להחניף לעיתונאי שהוזכר כפרטנר הפוטנציאלי שלו. היום בטורו השבועי הוא מכנה את עמית סגל "החד והמהיר בפרשני ישראל בעידן הנוכחי".

לגמור ברגל שמאל. ממוסף "עסקים" של "מעריב" נעדר היום טורו הקבוע של אלי ציפורי. מוקדם יותר השבוע עִדכן ציפורי את עוקביו שההתקשרות עמו הופסקה לאחר שסירב להפסיק להתבטא נגד בן כספית ("המודיע המשטרתי") וקלמן ליבסקינד ("המתגזען על ביביסטים"), בעלי טור עמיתים ב"מעריב".

אף שבמכתב שפִרסם ציפורי כתב העורך הראשי גולן בר-יוסף שסיום ההתקשרות ייכנס לתוקף רק בעוד חודש, נראה שלאף אחד מהצדדים לא בער להשאיר את הטור בחיים עד אז. גם מ"גלובס", שם כיהן ציפורי כפובליציסט בכיר וסגן עורך, הוא נזרק בעקבות קמפיין הרשת הוא מנהל למען נתניהו, המשלב יחד כזבים ופרצים בלתי פוסקים של גידופים.

הבהרה. "בכתבה 'בראנג'לינה מציגים: מלחמת היין' שפורסמה במוסף 'ממון' (26.7) הובאו טענות של בראד פיט על אודות יורי שפלר. המערכת אינה עומדת מאחורי דבריו של פיט. ככל הידוע לנו, אין תמיכה עובדתית לטענותיו", נמסר בשולי המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות".

הכתבה המדוברת היתה כתבת השער של המוסף ביום שלישי. לקוראים נמסר בה שיורי שפלר הוא אוליגרך רוסי שהפך לשותף ביקב של פיט אחרי שרכש את חלקה של אנג'לינה ג'ולי, גרושתו של שחקן הקולנוע. פיט כלל לא צוטט בכתבה. הכתבת, ענת לב-אדלר, בסך הכל ציינה ש"פיט סבור שהקִרבה של האוליגרך לנשיא פוטין תפגע במוניטין של היקב", והוסיפה ש"לדברי מקורבי הכוכב, מניעיו של השותף החדש שנכפה עליו הם רעילים ובכוונתו לחסל את מפעל חייו".

חשיפה. "TGI: 'ישראל היום' במקום הראשון – ואף פותח פער", מדווחים בשער החינמון. לחיזוק המסר מדפיסים שם גם מודעה שחוזרת על כך. כתב אנונימי מוסר לקוראי העיתון של מרים אדלסון שהפער מהמתחרה "ידיעות אחרונות" עומד על 8.2% בימי חול ("בנתון השנתי") ו-2.7% בסוף השבוע. כרגיל, לקוראים לא מוסבר שמדובר בעצם באחיזת עיניים: בזמן שהמתחרים לכל הפחות מנסים להתבסס על מכירת גליונות, "ישראל היום" מחלק אותם בחינם תוך צבירת הפסדי עתק.

ויש עוד דבר מהותי שלא נמסר לקוראי "ישראל היום": במונחים אבסולוטיים, כשמתנתקים מההשוואה למתחרים, דווקא חלה ירידה בחשיפה לחינמון. כפי שהעלתה בדיקה של "העין השביעית", בינואר 2017 – מיד אחרי חשיפת "תיק 2000" והנכונות של נתניהו לסרסר בעיתון של האדלסונים כדי להגיע לעסקה עם נוני מוזס – החלה ירידה מתמשכת בסך העותקים המודפסים של "ישראל היום". נתונים עכשוויים לגבי מספר העותקים אינם בנמצא. מאז הקמת החינמון נהגו לציין את הנתון הזה על גבי כל גיליון, אך בחודש מאי האחרון נפסק הנוהג.

זאת אולי הסיבה לכך שבציטוט היחצני של העורך, עמר לחמנוביץ, בכלל לא מוזכרים מונחים מיושנים כמו "עיתון", "תפוצה" ו"עותקים". במקום זה הוא מכנה את גוף התקשורת שלו "במה" ומתהדר ב"תנופה דיגיטלית" ש"תלך ותתעצם" בעתיד. המנכ"ל, עמיר פינקלשטיין, דווקא משתמש במונח "עיתון", אבל מיד אחריו מזכיר שיש ל"ישראל היום" גם אתר אינטרנט. ב"ידיעות אחרונות" של מוזס הולכים על הפתרון הקל ופשוט לא מדווחים על תוצאות הסקר.