שקט, מרסקים

נאום יוצא דופן בחריפותו של נשיאת בית-משפט העליון, אסתר חיות, כובש הבוקר את כל הכותרות הראשיות של העיתונים. בנאום שנשאה אתמול בכנס משפטי בחיפה ניפצה חיות את פסאדת הניטרליות הנצחית של מערכת המשפט ובחרה צד: נגד "התוכנית לריסוק מערכת המשפט", כהגדרתה, שבאמצעותה מנסה ממשלת נתניהו "להנחית מכה אנושה על עצמאותה ואי-תלותה של הרשות השופטת ולהפוך אותה לרשות שותקת", בדרך ל"שינוי זהותה הדמוקרטית של המדינה לבלי הכר".

התיאורים ששובצו בנאום של חיות אינם שומטי לסתות. דומים להם, וחריפים בהרבה, נכתבו ונאמרו מעל שלל בימות ציבוריות בשבועות האחרונים, מפי אישי ציבור, עיתונאים, משפטנים, פוליטיקאים מהאופוזיציה ופעילים חברתיים. החידוש הוא שהם בקעו מפיה של נשיאת בית-המשפט העליון, שכמו קודמיה (ושאר שופטי ישראל) נזהרת מהבעת עמדה על הנעשה בזירה הציבורית מחוץ לפסקי הדין. ההחלטה לשבור את הכלים ממחישה שגם לדעתה אנו חיים בזמנים קיצוניים, שדורשים פעולות קיצוניות.

בתוך כך מתחדד תפקידה הקריטי של התקשורת. היכולת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להעביר את צביר החוקים לריסוק מערכת המשפט מושפעת מיכולתו להרדים את הציבור ולשווק לו מסר מרגיע שלפיו בסך הכל מדובר ב"רפורמה" שמורכבת מ"תיקונים" הכרחיים שנועדו להחזיר איזון שהופר. ולא, נאמר, בתוכנית להכפפת מערכת המשפט למערכת הפוליטית, שלב ראשון בדרך לחילוצו ממשפט השוחד שלו או, כפי שמייחלים חלק משותפיו לקואליציה, כשלב הכרחי בתהליך הפיכתה של מדינת ישראל לתיאוקרטיה.

לכן נתניהו מקפיד להשמיע "הבהרות" מרגיעות כל אימת שאחד משותפיו או בנו יאיר משמיעים אמירה קיצונית מדי, שמקפיצה את הצד היריב (דוגמאות מהזמן האחרון: לפיד וגנץ צריכים להיות באזיקים, תופרי התיקים מהמשטרה והפרקליטות הם בוגדים שדינם מוות) ומתדלקת את המחאה. ולכן הוא מסתתר מאחורי שר המשפטים חסר התכונות יריב לוין, שמוצג כאידיאולוג טהור שחיכה כל חייו לרגע שבו יוכל לממש את הרפורמה המשפטית שלו – ולא כשליח נאמן של ראש ממשלה נאשם בפלילים.

במשימה הזאת נתניהו לא יוכל להצליח ללא תקשורת צייתנית, שתדבק באובייקטיביות טכנוקרטית ותמסמס את האופי הבלתי הפיך של המהלכים עד שיעברו את נקודת האל-חזור. אירועים יוצאי דופן כמו הנאום חסר התקדים של אסתר חיות מאפשרים לרגע הצצה אל הבחירה האישית של כל אחד מהמו"לים, שלכל אחד מהם צרכים אחרים ומערכת יחסים שונה עם השלטון.

העיתון של המדינה

שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", כרוכים באופן ישיר באחד משלושת התיקים הפליליים של ראש הממשלה. ארנון (נוני) מוזס, המו"ל, העורך האחראי ובעל השליטה ב"ידיעות אחרונות", עומד לדין בגין חלקו בעסקת שוחד שהניח על שולחנו של נתניהו: "ידיעות אחרונות" יתמוך בו ויאפשר לו להישאר ראש ממשלה "כמה זמן שירצה" – ונתניהו, בתמורה, ישתמש בכוחו הפוליטי כדי להחליש את "ישראל היום", השופר שהוקם למענו על-ידי המיליארדר האמריקאי המנוח שלדון אדלסון ואשתו מרים.

בסוף 2014, אחרי קריסת המגעים בין הצדדים, "ידיעות אחרונות" החריף את התקפותיו על נתניהו – ונתניהו יצא למתקפה תקשורתית ישירה נגד מוזס. לזמן מה נדמה היה שמוזס ונתניהו הם שני יריבים שלא ניתן לגשר ביניהם. אבל אז הגיעו החקירה הפלילית, וכתב האישום, והשניים מצאו את עצמם באותו צד של המתרס. כעת, האינטרס הבוער של מוזס וגם של נתניהו הוא היחלצות מאימת הדין.

כל אחד מהם בחר בדרך פעולה שונה. נתניהו יצא למתקפה בוטה נגד מערכת אכיפת החוק, כולל פמפום בלתי פוסק של תיאוריית הקונספירציה על האחווה הסודית שתפרה לו תיקים פליליים על לא עוול בכפו. בעזרת יקום שלם של כלי תקשורת ומשפיענים ברשתות החברתיות הצליח נתניהו להעביר את הקנוניה מהשוליים ההזויים של השיח הציבורי אל מרכזו. ה"רפורמה" הנוכחית מעבירה את המבצע מהשלב הרטורי לשלב האקטיבי שלו.

מוזס, מנגד, נותר בצללים. הוא לא מתראיין, ולא כותב מאמרים או נושא נאומים. אבל יש לו עיתון. אחרי שהתברר טיבם הפלילי של המגעים בינו לבין ראש הממשלה התרחשו ב"ידיעות אחרונות" שתי תופעות מעניינות. ראשית, מעין שקט תעשייתי בחזית העקובה מדם מול נתניהו. הביקורת על ראש הממשלה הלכה ונחלשה דווקא ככל שהוא שקע אל תוך הפרשיות הפליליות, ובעיתון של מוזס נמנעו מלחפור בהן. לצד זה נרשמו כמה מחוות פיוס יוצאות דופן, למשל ביקור מתוקשר של נתניהו במערכת "ידיעות אחרונות" ופרסום פרק מספרו האוטוביוגרפי בעיתון של מוזס.

התופעה המעניינת השנייה מצטיירת כתמיכה עיקשת, עד כדי חנופה, במערכת אכיפת החוק. הגיליון של היום מדגים זאת.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מהדהדת את המסר המרכזי של הנשיאה חיות: "זו תוכנית לריסוק מערכת המשפט". לצדה נדפסת הפניה גדולה לכתבת השער של מוסף הדגל "7 ימים": "זו השתלטות על המערכת המשפטית. אסור לפעול מנקמה. יש לקיים משאל עם", נכתב שם. הדובר: נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין, ש"שובר שתיקה בראיון לנדב איל".

בכפולת העמודים הפותחת מדפיסים תצלום גדול מנאומה של נשיאת בית-המשפט העליון. הידיעה החדשותית שמוסרת את דבריה דלה ומתומצתת, וכוללת רק כמה פסקאות מתוך הנאום. אחריהן הודבקו דברים שאמרה באותו כנס היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, וציטוטים מפי חברי-כנסת ומשפטנים שמתנגדים למהלך.

בתחתית הדף, בנפרד, נדפסת ידיעה על התגובה ששחרר שר המשפטים לוין: "מסתבר שקיימת בישראל מפלגה נוספת. מפלגה שלא התמודדה בבחירות שהתקיימו אך לפני חודשיים, ששמה את עצמה מעל הכנסת, מעל הכרעת העם. שמענו רטוריקה מוכרת מהפגנות הדגלים השחורים. זו אותה אג'נדה פוליטית, זו אותה קריאה להבעיר את הרחובות. לא שמענו ממלכתיות, לא שמענו ניטרליות, לא שמענו עמדה משפטית מאוזנת. שמענו אמירות של פוליטיקאים שמתסיסים מפגינים".

במעלה הדף נדפס תצלום של אהרן ברק. הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון נראה שם כשהוא לבוש בחולצה של מותג הספורט פומה ועל ראשו וידו השמאלית תפילין. הכותרת: "נושא תפילה". לקוראים נמסר שברק התראיין לשבועון החרדי "משפחה", ושבסיום הראיון הציעו לו המראיינים אריה ארליך ואהרן קליגר להניח תפילין. "ברק התרגש, סיפר על זכרונותיו מגטו קובנה ודמע כשאמר את הפסוק: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'", מציינת כתבת "ידיעות אחרונות" קורין אלבז-אלוש. פרסום התמונה של ברק עם התפילין הוא הדרך של "ידיעות אחרונות" לפרגן לאדמו"ר של מערכת המשפט, שבמסגרת מאבקו נגד התוכנית הממשלתית מעוניין לשדר שהוא לא פחות יהודי מיריביו. בקיצור, תעמולה.

הכתבת המשפטית של "ידיעות אחרונות", טובה צימוקי, מציגה את הרקע לדבריה של אסתר חיות מפי כמה מקורות חסרי שם. "נשיאת העליון מצולקת מכל התוכניות שהיא קוראת עליהן מזה חודשים על המפץ שממשלת נתניהו עומדת להנחית על מערכת המשפט", אומר לה "גורם משפטי בכיר", ומוסיף: "בחירתו של לוין סימנה לראשי המערכת שזהו זה, אם נתניהו החליט למנותו, פירוש הדבר הוא הכרזת מלחמה גלויה".

גורם המכונה "מקורות בכירים" אומר לצימוקי ש"חיות הבינה כי כל התחזיות השחורות מבחינתה מתממשות. השר מדבר על 'רפורמה' ועל 'תיקונים', אבל מבחינתה מדובר ב'עולם ישן נחריבה'. היה ברור שפניו של לוין ל'ריסטרט' של המערכת, כולל הכל – שינוי סדרי בראשית של המערכת. לשיטת חיות, המטרה היא להכניס פוליטיזציה מלאה".

גורם שלישי, המכונה "מקור משפטי שמכיר את חיות", מוסיף: "היא מבינה את גובה הנחשול שמגיע מולה והזדקפה מלוא קומת מעמדה. היא, האישיות הבכירה ביותר בעולם המשפט הישראלי, סימנה את היציאה למאבק. לנאום שלה אמש יש משקל בלתי רגיל בגלל חומרתו. התסכול שלה כפול – היא גם מבינה שלוין אינו נסוג לרגע. עובדה שדקה אחרי שירדה מהבמה הוא הופיע באמצעי התקשורת וכקדימון להפגנה במוצאי שבת האשים אותה בנקיטת עמדה פוליטית וחבירה לדגלים השחורים".

גם ב"ידיעות אחרונות" חוברים לדגלים השחורים. "בתל-אביב, בירושלים ובחיפה: תחת הכותרת 'נלחמים על הדמוקרטיה' יפגינו במוצאי שבת אנשי התנועה לאיכות השלטון וארגוני המחאה נגד המהפכה המשפטית של השר יריב לוין", מדווחת סיון חילאי בעמודי החדשות. ידיעת תצלום נלווית מאת הכתב המשפטי גלעד מורג מודיעה שגם "עורכי-הדין יוצאים לקרב".

הגישה הלעומתית לממשלה החדשה מקבלת ביטוי גם בחזית הכלכלית, החזית של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. "אם אתקל אצל סמוטריץ' באג'נדות ימניות קיצוניות של פורום קהלת, אלחם בזה בכל הכוח", אומר ארנון בר-דוד, יו"ר ההסתדרות, בראיון השער של "ממון" (נווית זומר). "אם צריך, לא נהסס לסגור את המדינה".

בתחתית השער משובצת הפניה לראיון עם הרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי, שמביע ביקורת על מהלך תקדימי אחר שמקדמת הממשלה: הכפפת משמר הגבול לאיתמר בן-גביר, השר לבטחון הפנים. "צה"ל אחראי לכל מה שקורה ביו"ש, וכך זה צריך להישאר", אומר כוכבי. "שרשרת הפיקוד חייבת להישמר. בשטח, המח"ט הוא המפקד היחיד". כוכבי התראיין לארבעת היומונים וחזר על המסר הזה בכל הראיונות.

בטורים האישיים, כנהוג ב"ידיעות אחרונות", התמונה מגוונת יותר – אבל לא כוללת תמיכה חד-משמעית ומפורטת במהלך הממשלתי. נחום ברנע וסימה קדמון נגד, עמית סגל נגד אהרן ברק. בן-דרור ימיני ויובל אלבשן מנסים לצנן את האווירה בטורים שלפיהם לא מדובר במצב חירום, ושהבעיה היא לא ה"מה" אלא ה"איך".

ברנע, עדיין בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", יוצא נגד "חבילת החוקים לסירוס בית-המשפט העליון, הפרקליטות והיועצים המשפטיים", ומציין ש"השאלה אם זה יעבור כאן תלויה בהרבה גורמים. אחד מהם הוא האנשים שיבואו להפגין מחר בכיכר הבימה". הניסוחים פושרים, וחצי מהטור עוסק בכלל בענייני תחבורה. בחירה טבעית לכותב קונפורמיסט כמו ברנע, שהדבר החשוב ביותר בעיניו הוא היכולת להרים טלפון לנציגי השלטון, להתלוות אליהם לנסיעות או לשבת איתם לפגישה אוף-רקורד. כדי שהדלת הזאת לא תיטרק, חייבים לשקול מילים.

סימה קדמון, לשעבר שכנתו של ברנע למוסף, מגויסת לגמרי למאבק של מערכת המשפט. "מהיום נשיאת העליון והיועצת המשפטית לממשלה תהפוכנה ליעד העיקרי של פורעי חוק. המשקל שיש להן במערכת הזאת הוא הרבה יותר משמעותי מאשר לכל חבר-כנסת מהאופוזיציה", היא מנבאת.

מאמרה נחתם בקריאה לפעולה: "הדבר היחיד שיכול להשפיע זו התנגדות ציבורית לרפורמה המשפטית. בכל מקום, מהרשתות החברתיות ועד לרחובות. אם יש משהו שיכול להשפיע על ראש הממשלה זו מחאה המונית, רחובות מלאי אדם שמתנגדים לו ולממשלה שלו. זו זכותנו, זו חובתנו".

כמו בחלקים אחרים של "ידיעות אחרונות", הפובליציסטית הבכירה מקפידה להציג את המהלך כיוזמה עצמאית של השר לוין, ולא כחלק מתוכנית על של ראש הממשלה שעומד לדין לצד הבוס שלה.

האדלסוניה

מרים אדלסון, המוציאה לאור של "ישראל היום", נמצאת במצב מורכב. ב-2007 היא ובעלה המנוח הקימו עבור נתניהו חינמון נטול מודל מסחרי שהפך במהרה לעיתון הנפוץ בישראל, ומאז לפי הערכות שפכו לתוכו למעלה ממיליארד שקל שכבר לעולם לא ישובו. "ישראל היום" מעולם לא היה מיזם כלכלי, אלא שירות יקר ערך שסיפק לנתניהו רוח גבית בשבע מערכות בחירות ומעת לעת גם ג'ובים למקורביו.

בשנה שעברה, אחרי שנדמה היה שהאופוזיציה הצליחה לנתק את נתניהו מבלפור, הוחלף העורך הראשי בועז ביסמוט (שהצטרף לליכוד ונבחר לכנסת) בעורך חדש – ונראה היה שהעיתון מנסה להשתחרר מעברו כשופר. העורך החדש, עמר לחמנוביץ, אמנם מילא תפקידים בכירים ב"ישראל היום" לאורך שנותיו כביטאון ביביסטי, אבל אחרי מינויו החל לשדר שהמטרה כעת היא לייצר עיתון אידיאולוגי, ולא פרסונלי. לתמוך בימין, לא בנתניהו.

חזרתו של נתניהו לשלטון והקמת ממשלת הימין הציבה אתגר לא פשוט ל"ישראל היום". איך אפשר "לתמוך בימין" ובה בעת לשמור על מרחק מהמנהיג הראשי של הימין? ובעצם, מה זה ימין? האם ה"רפורמה" העכשווית מייצגת ערכים "ימניים", או שמא מדובר בכל זאת, כפי שטוענים בשמאל, במבצע פרסונלי של ראש הממשלה שנועד להשתלט על מערכת שלטונית שעד כה הגבילה את כוחו?

ב"ישראל היום" בינתיים יושבים על הגדר. הכותרת הראשית של החינמון הבוקר היא מסך מפוצל: "חיות: 'ריסוק מערכת המשפט'. לוין: 'מתנהגים כמפלגה'". דבריו של לוין אמנם מובלטים בשער, אבל בניגוד לשאר העיתונים כאן הוא לא מקבל ידיעה נפרדת. המסר שלו מובא בתמצית בסוף הכתבה על נאומה של חיות.

בחלק השמאלי של השער שובצו הפניות למאמרים. המוטיב הבולט: הנמכת להבות. "קחו נשימה, לא תהיה מלחמת אחים", מבקש אראל סג"ל. "באופוזיציה כתבו סרט אימה, ובאו להיבהל עם הקהל", לועגת עירית לינור. "התוכנית נחוצה, אבל לא עוברים מאפס למאה בשבוע", מעיר נדב העצני. "הדרך לרפורמה: לא לקחת את התיקון עד לקצה", מצטרף הכתב המשפטי נטעאל בנדל.

היוצא מן הכלל הוא הפרשן המשפטי אביעד הכהן, שמהלל את נאומה של חיות ומכנה אותו "אמיץ, חד ומחושב". הכהן מוסר לקוראיו ש"לבית-המשפט העליון אין חרב ואין ארנק, אבל יש לו נשיאה אמיצה, שנשאה אמש, ומדם לִבה, את נאום חייה. מלאכת מחשבת, שקולה ומדודה, נאום שעוד ידובר בו רבות. לטוב ולמוטב. בלי לעגל פינות, ללא טיח ושפריץ, קראה הנשיאה חיות לילד בשמו. ריסוק המערכת השיפוטית. מרשות שופטת לרשות שותקת. משלטון הרוב לעריצות הרוב".

ב"ישראל היום" יש כמובן גם פובליציסטים שתומכים במוצהר במהלך. למשל דרור אידר, פעם מבכירי השופרות בביביתון, שלאחרונה שב לעיתון אחרי שסיים לכהן כשגריר ישראל ברומא במינוי אישי של נתניהו. או אמנון לורד, שטִפטף באוזני קוראיו את תיאוריית הקשר על מדינת העומק השמאלנית שתפרה תיקים לראש הממשלה עוד כשהיתה טרלול פרינג'י. היום לורד מהדהד את המסר המרכזי שהפיץ השר לוין: "הפקולטות למשפטים, הדיקנים שחתמו על מכתב המחאה, השופטים, התועמלנים בתקשורת, כינוסי המחאה הנערכים פעמיים בשבוע במרכז הבינתחומי של רייכמן בהרצליה – זאת פשוט מפלגה".

יעקב ברדוגו, אחד העסקנים שסובבים את נתניהו, מנצל היום את הבימה של מרים אדלסון כדי לטעון ש"הקרב האמיתי המתנהל כרגע בישראל הוא לא בין אזרחים, והוא גם לא נוגע באמת לרפורמה המשפטית. מדובר בקרב פוליטי בין נבחרי ציבור המנסים לרכוב על גב הנמר כדי להשיג כוח, כבוד ושררה". בעולם ההפוך של ברדוגו, נבחרי הציבור האלה הם אנשי האופוזיציה וגב הנמר הוא המאבק הציבורי נגד הממשלה.

אבל ב"ישראל היום" נזהרים לא להדהד את העמדות האלה יותר מדי. אידר וברדוגו לא מקבלים הפניית שער. לורד אמנם מקבל הפניה נאה, אבל בעיתון דאגו שהיא תיראה כמו הפניה למאמר ביקורת על אהרן ברק, והצניעו את ההקשר האקטואלי.

"ישראל היום" אמנם טרם חזר להיות שופר חד-ממדי של נתניהו, ובכל זאת הוא מעניק לו היום שירות חשוב. מבין כל היומונים, זהו העיתון היחיד שמנסה לשדר לקוראיו שאפשר להירגע, ושמדינת ישראל לא נמצאת במצב חירום. לצד ההרדמה, בעיתון מנסים גם להרתיע ישראלים ששוקלים לצאת להפגין. "כוננות שיא: 'חשש להפרות סדר במחאה נגד הרפורמה'", מודיעה כותרת שנדפסת בעמודי החדשות. בכותרת המשנה הובלטו ההכנות לפיזור האלים של המפגינים: "מכת"זית תוצב בהפגנה במוצ"ש". גורם המכונה בפשטות "המשטרה" מסר לחינמון: "לא נאפשר שימוש בסמלים נאציים – החוק ייאכף במקום".

מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי, מוסר שהמחאה חסרת סיכוי. בראש סדר היום של נתניהו, כותב טוכפלד, עומד "שינוי המערכות שמיררו את חייו: מהמשפט ועד לתקשורת. זו המשימה העיקרית כרגע. שלוש שנים הוא חיכה לרגע הזה, מממשלות מעבר דרך ממשלה פריטטית ועד לירידה לאופוזיציה. נתניהו רוקם תוכניות ומייחל לרגע. לכן, אם סבורים באופוזיציה שיצליחו לשבור אותו או את הקואליציה באמצעות הפגנות ומחאות, קריאות קיצוניות וערעור הלגיטימציה של הממשלה בעולם – רוב הסיכויים שינחלו אכזבה".

אראל סג"ל, בטורו האישי, עורך לשמאלנים תרגיל בדמיון מודרך: "תנשמו עמוק. החמצן מלטף את הסרעפת. ועכשיו נשפו. אתם שוכבים פרקדן על החוף בסיני, הים פלטה, חאלד יביא את החביתה שהזמנתם בעוד שעתיים עם הרבה חול, אבל בינתיים – איזו זוּלה. זהו. עכשיו, כשאתם רגועים ורפויים, משוחררים מהטנטרום ונוגעים בנירוונה, הרשו לי להגיד לכם: אתם משחקים באש".

"הארץ"

"הארץ", העיתון של השמאל, הוא העיתון היחיד שבעליו אינם קשורים בשום צורה לפרשות הפליליות של נתניהו. והוא גם היחיד מבין העיתונים שהתבלט בתחקירים על תיקי האלפים ובשרשרת של חשיפות על פרשיות השחיתות – אלו שהובילו להעמדתו לדין, ואלו שלא.

האג'נדה המוצהרת של "הארץ" והחשיפות שהביכו את נתניהו הובילו להכללתו ברשימת האויבים הקבועה של היקום הביביסטי. הבוקר, כצפוי, "הארץ" הוא העיתון שמתגייס באופן המלא ביותר למען המאבק בממשלה.

הכותרת הראשית, גם כאן, חוזרת על המסר הראשי של חיות: "תוכנית לוין היא תוכנית לריסוק מערכת המשפט", נכתב שם. בעיתון לא מסתפקים בהדהוד המסר, שמסיבות טקטיות של הנשיאה מדגיש את חלקו של לוין (מקריאת תמליל הנאום עולה שהמילים "נתניהו" ו"ראש הממשלה" כלל לא מופיעות בו). במעלה השער, לצד הכותרת הראשית, מצביעים על המחולל הראשי.

"כך מתנהלת מדינה שבה ראש הממשלה הוא גם נאשם בפלילים", נכתב שם, בהפניה לרשימה מאת גידי וייץ. "עד תביעה נגד נתניהו [השגריר באו"ם גלעד ארדן] מבקש ומקבל שנה נוספת בניו-יורק, עד אחר [צחי הנגבי] ממונה לראש מל"ל, היועצת המשפטית שסיבכה את הבוס מורחקת מישיבת הממשלה והנהגים שסתרו את גרסתו מסולקים. כל זה בשעה ששר המשפטים, בעצמו עד, מקדם תוכנית לנטרול המערכת".

מאמר המערכת, שנושא את הכותרת "מחאה עכשיו", קובע ש"לוין מבקש להמית באיבחת גרזן כל איזון או בלם בדמוקרטיה הישראלית" ולהפוך את ישראל מ"דמוקרטיה ליברלית למדינה אוטוריטרית". המסרים הללו ודומיהם חוזרים על עצמם בשורה של מאמרים מאת כותבים קבועים ומזדמנים: עידו באום, מרדכי קרמניצר, רוית הכט, עודה בשאראת, אביעד קליינברג והיועמ"שים לשעבר יצחק זמיר ומיכאל בן-יאיר. מצטרף אליהם ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שבעבר החרים את העיתון, במאמר ארוך ולוחמני במיוחד שמקבל הפניה בולטת בתחתית השער.

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא ציטוט אפוקליפטי של גדעון סער, שר המשפטים לשעבר. "זה עולם שלא היה פה", הוא אומר לעיתון הכלכלי של קבוצת "הארץ". בכותרת המשנה נמסר ש"שבוע אחרי שעזב את משרד המשפטים, גדעון סער מפחד שאנחנו בדרך לדיקטטורה".

"הרעיון לראיין את סער נולד עם הדיווחים על תוכניתו של שר המשפטים יריב לוין לרפורמה במערכת המשפט", מציינים המראיינים, חגי עמית ואבי בר-אלי. "סער הוא דמות מפתח בהבנה של הרפורמה ושל סיכוניה, מכיוון שבעצמו קידם חלק מסעיפיה. למעשה, גם היום הוא עדיין שותף להיגיון שניצב ביסוד חלק מהמהלכים המתוכננים, אף שהוא מתנגד לדרך, לסגנון או לעוצמה שנבחרה.

"ב-2008 הוביל סער את המהלך שנתן בידי הפוליטיקאים זכות וטו במינוי שופטים לבית-המשפט העליון. הוא העביר אז תיקון חוק שלפיו מינוי שופט עליון ייעשה רק ברוב של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים. [...] בשנים האחרונות הוא הביע תמיכה לא מוסתרת בפסקת התגברות ברוב של 65 חברי-כנסת בלבד, ובשנה שעברה העביר את התיקון שחייב מועמדים לבית-המשפט העליון בשימוע פומבי. אם ממשלת השינוי היתה ממצה את ימיה – סביר להניח שסער היה מגשים גם את תוכניתו לפצל את תפקידי היועצת המשפטית לממשלה. ואם כך, במה בכל זאת נבדלת האג'נדה שבה מחזיק סער מזו שהציג יורשו במשרד המשפטים?".

סער משיב: "ביבי אמר שהם רוצים 'להחזיר את האיזון בין הרשויות', אבל הם משקרים בצורה בוטה. אין קשר בין מה שהם אומרים לבין מה שהם עושים, ובין מה שהם מתכוונים לעשות. זו לא 'השבת איזון' אלא הפרת איזון. מעולם לא היתה פוליטיזציה טוטאלית כזו בוועדה לבחירת שופטים. [...] אנחנו מדברים על מציאות שבה שופטים יידעו שהם מתמנים רק על בסיס קשרים עם פוליטיקאים, והם יידעו למי הם חייבים את המינוי – ויצטרכו לפרוע את החוב. זה ישחית את המערכת, שעד כה אי-אפשר היה לקחת ממנה את היושרה והמקצועיות שלה. [...] אתם תראו עולם שבו יישבו הציונות הדתית וש"ס ויחלקו ביניהן שופטים כשלל, כמו שמחלקים היום משרות שגרירים".

עזור

הבעלים של "מעריב", אלי עזור, הוא אדם אלמוני מבחינת הציבור הרחב. גם בקרב מי שיודע מי הוא, למשל עובדיו, הוא נתפס כאניגמה. איש עסקים שעושה כסף מעסקי הימורים וגז, אבל כבר שנים מחזיק קבוצת תקשורת אקלקטית למראה ומרחיב אותה בהתמדה. חוץ מ"מעריב" מחזיק עזור גם ביומון בשפה האנגלית "ג'רוזלם פוסט", בתחנות רדיו אזוריות, מקומונים וערוצי ספורט. לפני שנתיים רכש את אתר החדשות הפופולרי "וואלה", ומיד הנחית בו עורך ראשי שהוכיח את כישוריו בשבירת עמוד השדרה של המערכת, רתימתה לצורכי בעל הבית ויצירת תיעוב בקרב כפיפיו.

הפרק הקודם בביוגרפיה המקצועית של העורך הזה, ערן טיפנברון, כולל ניסיון להשתלב במעגל הפנימי של נתניהו וניסיון שאפתני להקים גוף תקשורת בסגנון פוקס-ניוז שישרת אותו. המיזם לא צלח, אבל בינתיים הועלתה האפשרות שנתניהו ימנה את טיפנברון למנכ"ל משרד התקשורת, זירת הפשע של "תיק 4000". גם היוזמה הזאת לא יצאה לפועל.

"ביבי בעיני מנהיג גדול. ביבי היה מנהיג גדול", אמר אלי עזור לחוקרי "תיק 2000" בקטע מחקירתו שנחשף על-ידי רביב דרוקר. כפי שנחשף באתר "העין השביעית", בחקירה עלו עדויות על בעלי טור שנשתלו ב"מעריב" מטעם נתניהו – דפוס דומה לזה שנידון בין ראש הממשלה למוזס בשיחות "תיק 2000". עזור, בחקירתו, התייחס בין היתר למינון בחישותיו בעיתון. "אני מתערב, אבל נדיר. אין לי שיחות עם העיתונאים, עם העורכים. 'מעריב' אין בו כיוון של מישהו אחד. יש בעד ביבי ונגד ביבי, יש שמה רוצח ומישהו שמלטף אותו".

הגיליון הנוכחי של "מעריב" נאמן למשוואה הזאת. כמו כל העיתונים שאינם "ישראל היום", גם כאן הכותרת הראשית מהדהדת באופן בלעדי את המסר העיקרי של נשיאת בית-המשפט העליון: "תוכנית לריסוק מערכת המשפט". "בנאום תקיף ומנומק מתחה השופטת אסתר חיות ביקורת חריפה על הרפורמה שבדרך", נכתב שם. בהפניה נלווית נמסר ש"המחאה מתעצמת": "אלפים, בהם אישים פוליטיים רבים, צפויים להגיע מחר להפגנה נגד המהפכה המשפטית".

בן כספית, המועמד הטבעי לתיאור של עזור על העיתונאי ש"רוצח" את נתניהו על בסיס קבוע, כותב היום ש"אין מילים בומבסטיות מדי לתאר את מצבנו". ובכל זאת, הוא מנסה: "ניטש כאן קרב על נשמתה של המדינה היהודית היחידה שלנו. על ערכיה. על הדמוקרטיה. על מגילת העצמאות. על מה שניסינו להקים כאן, וגם הצלחנו, ועל הניסיון להשמיד את כל זה עכשיו".

כספית מקפיד להצביע על האחראי: "נאשם הנשפט בימים אלה באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים מוביל התקפת אמוק ברוטלית על המערכת ששופטת אותו. הוא לא בקו הראשון, אבל בלעדיו זה לא היה קורה. הוא לא הפרזנטור, אבל הוא המחולל, הוא המעולל, הוא הרוח המרחפת מעל מה שיתרחש כאן בימים, שבועות וחודשים הקרובים. ולא יתרחשו כאן דברים טובים".

המאמר של כספית מתפרסם באופן חריג בכפולת העמודים הפותחת. במקום המדור האישי שלו הוא מפרסם היום את החלק השני בראיון שערך עם לפיד, שנפרש על פני חמישה עמודים וחצי ומקבל הפניה גדולה בראש עמוד השער ("הבנתי כמה מפחידה המכונה הביביסטית"). החלק הראשון, שפורסם בשבוע שעבר, כבש את הכותרת הראשית.

את כספית מאזן היום קלמן ליבסקינד, שמתייחס למתקפה על מערכת המשפט כחלק מ"הכרעת העם, שלא מוכן להמשיך ככה". ויש גם שתול: עדו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה, שתורם היום גרסה משלו של קונספירציית מדינת העומק.

"'המטרה מקדשת את האמצעים', שהיא מנוע הצמיחה של תעשיית השקר העיתונאית, נמצאת, כך אנחנו למדים בימים אלה, גם עמוק בנפשותיהם של אנשים בפרקליטות ובמשטרה", כותב נתניהו האח. "התנהלותם המקצועית של בכירים מסוימים בהן מחקה את זו של העיתונאים. אם כדי להשיג מטרה נעלה – שאצל אותם פרקליטים וחוקרי משטרה אינה, כך מסתבר, סתם לחשוף עבירות (את מי זה בכלל מעניין?) אלא להביא לשינוי רדיקלי ומבורך בציבוריות הישראלית – דרוש השימוש בשקר, אזי בבקשה, יעלה ויבוא השקר".

המטרה הבאה

נתניהו ושותפיו לקואליציה מעוניינים לרסק את מערכת המשפט, שמגבילה את טווח הפעולה שלהם, אבל לשם מה? מה בדיוק רוצים לקדם שם, על אפה ועל חמתה של החונטה? מי שינסה לחפש את התשובות אצל ראש הממשלה ושופרותיו יקבל במקרה הטוב תשובות ערטילאיות על האיזון שהופר, על הדמון אהרן ברק והתיקים שנתפרו. המשותף לכל התשובות האלה הוא שהן נטועות בעבר. קל לשער שבעתיד נתניהו מעוניין ב"רפורמה" כדי להיחלץ ממשפטו הפלילי, אבל בינתיים זה לא נאמר במפורש.

מי שירצו בכל זאת לקבל הצצה אל העתיד מוזמנים לצלול אל תוך השיח המגזרי של שותפיו לקואליציה. "הדגל שלנו הוא מלחמה חד-משמעית בפרוגרס. צריך לשנות את הסטטוס-קוו, ולדאוג שהיהדות תהיה מוכרת בכל פינה מפינות חייה של המדינה. ישראל תהיה מדינה שומרת שבת בפרהסיה, משפחות להט"ביות לא יזכו להכרה, ונשים לא ישרתו בצבא. תרומתן תהיה בכך שיינשאו ויגדלו משפחה. אנחנו לא נהיה כמו מדינות שהן לכלל אזרחיהן. חלילה. ערכי היהדות עומדים מעל זכויות הפרט. תראו, אני מקבל כלים ותקציבים, באתי לעבוד, ואנחנו ננקה את המערכות הציבוריות. תבחנו אותי, יש לנו סבלנות. זוהי רק התחלת ההתחלות".

הדובר: אבי מעוז, סגן שר במשרד ראש הממשלה והאיש שצפוי לעמוד בראש גוף חדש שייקרא "הרשות לביטחון זהותי". הציטוט נדפס במלואו בשער "מוסף הארץ", בהפניה לכתבה רחבת יריעה שמבוססת על חומרים פנימיים של מפלגת נעם והמעגלים שמקיפים אותה. המחבר, החוקר מורדי מילר, פרסם כבר ב-2019 באתר "העין השביעית" מסה מאירת עיניים על מפלגת נעם, שנתפסה אז כקוריוז. אבל בתוך שנים אחדות מה שנראה אז כתת-מגזר איזוטרי נדד אל המיינסטרים.

בשער "בשבע", החינמון החרד"לי, מדפיסים בגדול תצלום של השר לוין בצירוף הכותרת האורווליאנית "שומר על הדמוקרטיה". "אחרי עשרות שנים שבהן עיצבו משפטנים את פני המדינה תוך כפיית דעת המיעוט על הרוב ובלי שהוסמכו לכך, שר המשפטים יריב לוין מוביל באומץ את המהלך להשבת סמכות ההכרעה אל מי שנבחרו בהליך דמוקרטי בידי הציבור".

עורך השבועון, עמנואל שילה, טוען שהשופטים והיועצים המשפטיים מחזיקים בידם "כוח מפלצתי" שבלעדיו "שום ממשלת ימין לא תוכל לממש את המנדט שנתן לה הבוחר". אוקיי, אבל איזו מדיניות בדיוק רוצים לממש? שילה לא מפרט יותר מדי, אבל את התשובה אפשר למצוא בהמשך הגיליון, בכתבה של יוני רוטנברג.

רוטנברג מסביר שהשינויים במערכת המשפט דרושים כדי שהשופטים יפסיקו לפסול מינויים של הדרג הפוליטי, יאבדו את היכולת להכריע לגבי פעולות צבאיות ולא יוכלו למנוע את סגירת גבולות המדינה בפני לא-יהודים: למשל פלסטינים (המכונים בכתבה "ערבים תושבי יו"ש ועזה"), "נמלטי גיוס מרוסיה ופליטי חרב מאוקראינה" ושמאלנים נטולי אזרחות.

הרב אליעזר מלמד, בעל טור הדת המרכזי ב"בשבע", תורם טור על "הצורך בתיקון מערכת המשפט". מלמד, שאביו זלמן הוא אחד מבעלי העיתון, טוען שהתיקון דרוש משום שבתי-המשפט גיבשו "תפיסות משפטיות שפוגעות בצביונה המיוחד של מדינת ישראל כמדינה יהודית", שבאו לידי ביטוי ב"סדרת פסקי דין של בג"ץ שפתחה את שערי המדינה לגויים רבים ומנעה ממנה לסלק מסתננים. בית-המשפט תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההתיישבות היהודית, ומגלה סלחנות להשתלטות ערבית. גם בעניינים הלכתיים, כמו שבת, צניעות, בתי-דין וכשרות גילה בג"ץ חד-צדדיות".

רוח הזמן

בשער "אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", נדפס תצלום של גבר מבוגר עם חיוך וזקן שמאחוריו תלוי פוסטר של הרב כהנא עם דגל ישראל. "הוא שילם מחיר אישי על בחירתו לעמוד בראש ישיבת 'הרעיון היהודי', אבל עם הצלחתה של עוצמה-יהודית הפך הרב יהודה קרויזר למרצה מבוקש במוסדות שבעבר סירבו להכניס אותו וכעת מבקשים לשמוע על תורתו של הרב כהנא הי"ד", נמסר לקוראי המוסף.

יצחק קרויזר, בנו של המרואיין, הוא אחד מחברי-הכנסת הטריים של מפלגת עוצמה-יהודית. "בכנסת הזאת", מציין המראיין דביר עמר, "הושבע גם תלמידו איתמר בן-גביר, השר לביטחון לאומי, שסיפר שהרב קרויזר אמר להם כבר בתור נערים: 'יום אחד תהיו שרים'".

כבוד הנשיא

ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים היום עוד ידיעת תצלום בכיכובו של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, האיש שיוכל להעניק חנינה לנוני מוזס אם וכאשר יורשע בהצעת שוחד בתום משפט המו"לים. התירוץ הפעם: שיווק עצמי. ספר חדש שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" והוענק לנשיא ב"מעמד חגיגי". מאחורי כתפו של הרצוג נראה מנכ"ל ההוצאה דב איכנולד, שותף עסקי של מוזס ואחד הגורמים שתיווכו בינו לבין נתניהו במגעים הסודיים שהולידו את "תיק 2000".

נדב איל, שמראיין את רובי ריבלין ל"7 ימים", מתאר את הנשיא לשעבר בן ה-83 כ"סליל הקלטה אנושי של הרשויות בישראל". בראיון הנוכחי ריבלין אמנם מתריע מפני הפגיעה במערכת המשפט, אבל איל מזכיר שבעבר היחס שלו אליה היה שונה לגמרי. "ריבלין הוא שטבע את הביטוי 'כנופיית שלטון החוק'. היתה זו פרשת החקירה נגדו – ואי-מינויו לתפקיד שר המשפטים. גם 20 שנים מאוחר יותר הוא מדבר בהתרגשות על עינוי הדין", מציין המראיין.

"אודי סגל שאל אותי בטלוויזיה, איזה שר תהיה בממשלת שרון?", משחזר ריבלין. "אמרתי לו – כל חיי הייתי עורך-דין. אהיה שר המשפטים. באותו לילה הזמינו אותי לחקירה. אחרי 20 דקות הם ידעו שאין כלום. השאירו אותי לחקירה עשר שעות. אחר-כך אמרו, 'אנחנו צריכים להמשיך לחקור אותך'.

"השבתי, אני אמנם לא מרגיש טוב, אבל תמשיכו לחקור אותי חמישה ימים, אם צריך, כי מחרתיים צריכה לקום ממשלה. חתמתי תחת מחאה על שחרור. ומאז איש לא הזמין אותי לחקירה. שלוש שנים לא נתנו לי תשובה על התיק. עד שמני מזוז נכנס לתפקיד היועץ המשפטי. הוא סגר מיד את התיק שלי ואמר, 'לא על תיק ריבלין תהיה תפארתה של הפרקליטות'. אמרתי על הפרקליטות – אתם מתנהגים כמו כנופיה. זה הכל".

איל לא משלים את הסיפור: החקירה שאליה זומן ריבלין נפתחה אחרי שבאותו מוסף שבו מתפרסם הראיון הנוכחי, "7 ימים", נחשפה מערכת הקשרים שלו עם עבריין בשם דודי אפל, קבלן שנהנה מקשרים מצוינים עם צמרת הליכוד. כשהורכבה ממשלת שרון הראשונה ב-2001 ניתן לו פרס ניחומים: תיק התקשורת. ריבלין, שרק זמן קצר לפני כן תמך ביוזמה רדיקלית לפירוק קבוצת התקשורת שחשפה את יחסיו עם הקבלן העבריין, שינה מיד את דעתו.

כשר תקשורת התגייס ריבלין למען משפחות ההון ששלטו אז בטלוויזיה בכבלים, בהן משפחת מוזס, וחוקק חוק שפתח בפניהן מקורות הכנסה חדשים. יום אחד, בשולי אחד מדיוני החקיקה, חטף בשל כך עוגת קצפת בפרצוף. פרטי המקרה מתוארים בפרק האחרון (עד כה) של "שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת הכתבות המיוחדת של "העין השביעית" על תולדות השחיתות בקבוצת מוזס. הפרק הבא, שיתפרסם בהמשך החודש, יעסוק בין היתר בהתגייסות של נוני ובכירי כותביו למאבק במערכת אכיפת החוק בעשור ההוא.

ובינתיים, בטלוויזיה

כתבת השער של "7 לילות", מוסף התרבות של "ידיעות אחרונות", היא ראיון עם גאולה אבן לרגל מעברה מתאגיד השידור הציבורי להגשת תוכנית בוקר ברשת 13. הסיבה למעבר, היא אומרת למראיין רז שכניק, היא לחץ פוליטי שהופעל על התאגיד עקב היותה אשתו של גדעון סער. "יש גורמים אינטרסנטיים, הם ידועים, שהפעילו לחץ בלתי פוסק נגדי, עם ציוצים וטורים בעיתונות וברדיו ובטלוויזיה. בחוויה שלי, אנשי התאגיד כרעו תחת הלחץ הזה", טוענת אבן.

"מי כרע תחת הלחץ הפוליטי?", חוקר שכניק. "עלוב לדבר על שמות כי זה נראה לי קטן", משיבה המרואיינת. "מי הם הגורמים הפוליטיים שלחצו לדעתך להפסיק את שידורייך בבחירות? ראש הממשלה ולשכתו?", ממשיך שכניק. אבן שוב מתחמקת. "לא חושבת שזה סוד. לך תראה מי צייץ ומה, מי נאם, מי מגיב, מי משדר ברדיו, ותבין לבד". שכניק זורם עם המריחה, ולא מציג לקוראיו או למרואיינת שלו את רשימת החשודים.