מצוקת חומרים
כל אחת מהכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר מוקדשת לנושא אחר, סימן מובהק למצוקת חומרים חריגה במכונת האקטואליה הבלתי נלאית שהיא מדינת ישראל. אף אסון לא התרחש אתמול, אף דרמה פוליטית אדירה. מחדל.
עוד יהיה רע
ב"ישראל היום" לא אומרים נואש ותולים תקווה בעתיד לבוא. "מצעד הדגלים: המארגנים דורשים לעבור בשער שכם", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה. "כזכור", כותב יורי ילון בגוף הידיעה, "ב-10 במאי 2021, ביום ירושלים בשנה שעברה, ירי רקטות לעבר ירושלים ויישובי הסביבה גרם להפסקת המצעד, שנמשך מאוחר יותר, אבל לא עבר בשער שכם".
לקוראי החינמון הנפוץ בישראל יש סיבה טובה, אם כן, להחזיק מעמד עוד שבועיים כדי לראות כיצד יתפתח האירוע. קמצני הסבלנות יכולים להתנחם במה שמוזכר בשולי הידיעה של ילון: כבר ביום ראשון הקרוב יצוין "יום הנכבה", ועל אף שבשנים הקודמות לא חל בו אירוע חריג, "השנה לנוכח המתיחות הביטחונית" הונחו השוטרים לגלות ערנות.
מצעד הדגלים בירושלים, 15.6.2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
ובכל זאת, עד יום ראשון יש סוף שבוע שלם. נצח במונחי המכורים לאקטואליה. להם מוקדשת הכותרת המרכזית בכפולה הפותחת של "ישראל היום": "החשש: ההלוויה תצא משליטה". איציק סבן, דנה בן-שמעון ותמיר מורג מדווחים כי "בכירים במשטרת ישראל" קיבלו "מידעים ואינדיקציות" על כוונה של "גורמים מסוימים" להפוך היום את מסע הלווייתה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה ל"מסע הסתה" והם אינם מתכוונים לאפשר זאת.
הכתבים מזהירים מאפשרות ש"צעירים פלשתינים" יניפו במהלך ההלוויה של העיתונאית "את הדגלים הפלשתיניים" מה שעלול "להגביר את המתח והחיכוכים עם המשטרה". הנה כי כן, סיכוי לא גדול ובכל זאת קיים שכבר היום יתרחש חס וחלילה אסון שידרדר את האזור כולו לסבב נוסף של עימות מזוין, כולל רקטות על ערי ישראל והפצצות חיל-אוויר בעזה. אולי זה אפילו קורה עכשיו.
פרויקט שנועד לכישלון
ב"ידיעות אחרונות" מפנים את המבט אחורנית ומקדישים את הכותרת הראשית למבצע "שומר החומות", במלאות שנה לקיומו. הכותרת, "מסע בארץ פצועה", נדפסת על רקע תצלום של יירוט רקטות עזתיות במאי 2021. ומסבה את תשומת לב הקוראים ל"מוסף לשבת" של העיתון, המוקדש השבוע ("גיליון מיוחד") למבצע.
בטקסט הפותח של המוסף, מאת נחום ברנע, מבדיל בכיר פרשני "ידיעות אחרונות" בין מאי 21 למאי 22, בעזה ובישראל, ורואה מקום לתקווה.
"בשנה שעברה מאז המבצע נמנע חמאס מלהגיב על שורה של אירועים שלפני המבצע גרמו לו לשגר רקטות", מציין ברנע ומסביר: "יציאת הפועלים היא כנראה המפתח לשקט: מאז תום שומר החומות צה"ל לחץ לפתוח את ארז; המגמה היא להגיע ל-20 אלף פועלים ליום, מספר שתהיה לו השפעה דרמטית על הכלכלה בעזה. כאשר נדב ארגמן היה ראש השב"כ, הוא ביקש להגביל את המספר ל-7,000. רונן בר, שהחליף אותו, השתכנע שנכון להרחיב".
ברנע אופטימי גם כשהוא מסתכל פנימה, אל החברה בישראל. "חוץ מאחדים בקצה הסקאלה הפוליטית, יהודים וערבים, אף אחד לא שש לחזור ולדון באירועי מאי בעיר שלו - לא ראשי הערים, לא מנהיגים בקהילה ולא התושבים", הוא כותב, "אולי אני חוטא באופטימיות מופרזת, אבל נדמה לי שזה סימן טוב".
ברנע מחמיא לשר לביטחון פנים עמר בר-לב, שבניגוד לקודמו החליט לאפשר לפלסטינים להסתובב חופשי ברחבת שער שכם במהלך חודש הרמדאן האחרון. "אם מישהו מבקש לדעת במה שונה ההתנהלות של הממשלה הנוכחית מזו שקדמה לה, הוא יכול להתחיל בהשוואה בין רמדאן לרמדאן ובין השר הקודם לביטחון פנים לשר הנוכחי", הוא כותב.
לוד, 23.5.2021 (צילום: פלאש 90)
עמיתו לעיתון בן-דרור ימיני פסימי בהרבה. בסיום רשימה ארוכה פרי עטו בעקבות ביקור בלוד, אחד ממוקדי העימותים בשנה שעברה, ואחרי שנפגש עם יהודים וערבים תושבי העיר ושמע מהם על חייהם, כותב ימיני כך: "לוד הייתה ונותרה עיר חסרת רחמים. ואולי, יותר מכל, עוד הוכחה שעירוב אוכלוסיות עוינות הוא פרויקט שנועד לכישלון. לא כל מה שעובד בין פינים לשוודים עובד בין יהודים לערבים. בוודאי שלא כל עוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך, וכל עוד יש מי שמטפח את מצדיקי האלימות".
לפי ימיני, "ישראל לא יכולה להבליג מול אותם רדיקלים שממתינים לעימות הבא. כך שנותר רק לקוות שמקבלי ההחלטות יבינו שעדיין לא מאוחר. אפשר עדיין למנוע את גל ההתפרעויות הבא. ובתנאי שמקבלי ההחלטות יתעוררו. בינתיים, צריך להודות, זה לא קורה".
פסטיבל האבל
"פיגוע הסברתי" היא הכותרת הראשית "ב"מעריב", שמסכמת היטב את גישת הזרם המרכזי בישראל להרג העיתונאית הפלסטינית שירין אבו-עאקלה, שלשום. במוקד הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של העיתון (אנה ברסקי, טל לב-רם ומתן ורסמן) עומדות פעולות יחסי-הציבור שבהן נקטה ישראל כדי להשפיע על האופן שבו העולם מתייחס למותה של כתבת אל-ג'זירה.
דובר משרד החוץ ליאור חייט משבח את תפקוד הממשלה. "הצלחנו לשנות כותרות דיווחים בכלי תקשורת מובילים בחו"ל - מהקביעה כי 'ישראל עומדת מאחורי הריגת העיתונאית' לקביעה 'אין לדעת. כך קרה'. אם זה לא הישג, אז מהו הישג?", הוא שואל.
בידיעה מצוטטים גם "גורמים" הנמצאים "בסביבת שר החוץ" יאיר לפיד, ש"נותנים ציון חיובי לפעולות ההסברה שננקטו מיד אחרי התקרית". לדבריהם, כתוצאה מפעולות אלה אפילו ב"ניו-יורק טיימס" הביעו ספקות לגבי הגרסה הפלסטינית. "זה הישג", הם קובעים.
גם אם את העולם לא הצליחו מסבירני ישראל לשכנע השבוע בצדקת דרכנו, את הציבור הישראלי הם בוודאי הצליחו לשכנע.
עיתונאים בעזה משתתפים בעצרת לזכרה של שירין אבו-עאקלה, 11.5.22 (צילום: עבד רחים ח'טיב)
ההתייחסות הנרחבת ביותר ב"מעריב" למותה של אבו-עאקלה ניתנת בטורו של קלמן ליבסקינד, שמוכתר השבוע במילים "כואב, אבל פחות". "אני לא רואה בה 'קולגה', ואין לי עניין להשתתף בפסטיבל האבל על מותה, שעליו הכריזו כמה מעמיתיי", נכתב בכותרת המשנה של טורו.
בגוף הטור משרטט ליבסקינד את "מדרג הכאב שלי אחרי אירועים טראומטיים שכאלה, ובכלל". באחת המדרגות התחתונות הוא מציב "אנשים שאין לי היכרות איתם, אבל שגרת יומם גורמת לי להבין שהם לא בצד שלי אלא בצד שנגדי. לדוגמה, אנשים שעובדים באל-ג'זירה, כלי תעמולה שמשרת את האויב במלחמתו בנו".
בהמשך מסביר ליבסקינד: "שירין אבו-עאקלה שירתה בכלי תקשורת שעוסק בתעמולה נגד ישראל ובעד אויביה [...] בחלוקה בינינו לבין מבקשי רעתנו, היא הייתה בצד של האחרונים". אשר להזדהות עם מותה של קולגה כותב ליבסקינד: "מצטער, אני לא מתחבר לגישה הזו. עיתונאי הוא אדם ככל אדם. כואב לי על עיתונאי שנפגע, בדיוק כמו שכואב לי על זגג שנפגע או על פקיד עו"ש שנפגע".
לדבריו, "שירין אבו-עאקלה לא נפגעה משום שהיא עיתונאית. שירין אבו-עאקלה נפגעה כי הסתובבה בחוץ בעיצומו של קרב יריות קשוח בין צה"ל לבין מחבלים". רגע, למה היא הסתובבה דווקא שם? לא משום שהיא עיתונאית?
ליבסקינד לא בדיוק מבהיר את הנקודה ומסתפק בהסבר ש"באותה מידה בדיוק היה יכול להיפגע שם גם נהג מכלית או תושב שיצא מביתו בדרך למסגד", כאילו שנהג המכלית בתסריט הזה לא נפגע בשל היותו נהג מכלית שנשלח דווקא לאזור הזה והתושב שיצא למסגד לא נהרג דווקא בשל היותו תושב האזור.
לקראת סיום טורו קורא ליבסקינד שלא לאפשר חקירה משותפת ישראלית-פלסטינית של נסיבות מותה. הוא מכנה זאת "רעיון עוועים" ו"טירוף מושלם" וקורא לממשלה להכיז ש"צה"ל הוא צבא אמין ומקצועי, ואין צורך לצרף לבדיקות שהוא עורך אף אחד אחר כדי לשכנע שהוא כזה".
תקיפה ישראלית ברפיח במהלך מבצע "שומר החומות", 19.5.2021 (צילום: עבד רחים ח'טיב)
השבוע, במלאות שנה למבצע "שומר החומות", פנתה "העין השביעית" לדובר צה"ל כדי לדעת מה עלה בגורל הבדיקה העצמאית שערך הצבא לגבי נסיבות הריגתם של שני העיתונאים הפלסטינים האחרונים שמתו מאש צה"ל. הם היו הרבה פחות מוכרים מאבו-עאקלה, שכאמור טרם התבררו נסיבות הריגתה, ובכל זאת – עיתונאים.
ב-14 במאי 2021 נהרגה בעזה רימא סאאד, עיתונאית הרה בת 30, כשביתה בעזה הופצץ בידי כוחות צה"ל. סאאד עבדה כפרילנסרית עבור כלי תקשורת שונים. כמה ימים אחר כך, ב-19 במאי, נהרג יוסף אבו-חוסיין, שדר ברדיו אל-אקצא של חמאס, כשצה"ל הפציץ את ביתו שבעיר עזה.
אין חולק על כך שצה"ל החליט להפציץ את בתיהם ואין חולק על כך שההפצצה הביאה למותם, אולם מעבר לכך קשה לדעת, גם בחלוף שנה, מדוע מתו. האם ביתם הופצץ בגלל שפעילי טרור הטמינו בו אמצעי לחימה? האם ביתם הופצץ משום שהם עצמם, במקביל לעבודתם העיתונאית, עסקו בטרור? או שאולי ביתם הופצץ בשל עבודתם העיתונאית? אבו-חוסיין הרי עבד ברדיו של חמאס, ששיגר באותם ימים טילים לעבר ישראל (החוק הבינלאומי, נזכיר, אינו מאפשר הרג מכוון של עיתונאים רק בשל עבודתם העיתונאית, גם אם הם משדרים מסרי תעמולה של האויב).
בצה"ל בדקו, כמובן, את מותם ובדובר צה"ל השיבו לפניית "העין השביעית". אולם אף שחלפה כבר שנה, המקרה של סאאד עדיין מתוחקר ולגבי אבו-חוסיין יש מסקנות, אך הן חסויות.
"אירוע מותו של יוסף אבו-חוסיין נבדק על ידי מנגנון התחקור המטכ"לי, והטיפול בו הסתיים", נמסר מדובר צה"ל. "נמצא כי התקיפה כוונה למטרה צבאית לגיטימית, אושרה על ידי הגורמים המוסמכים ועלתה בקנה אחד עם עיקרון המידתיות".
בתשובה לשאלה האם אבו-חוסיין היה המטרה הצבאית הלגיטימית או לא, וככל שכן, האם הפך למטרה בשל פעילותו העיתונאית או מסיבה אחרת הבהירו בדובר צה"ל כי אין בכוונתם לפרט מעבר למה שמסרו בתגובה הראשונה. בתשובה לשאלה "למה?" השיבו "כי זאת התגובה שלנו".
אבי בניהו, 2020 (צילום: מרים אלסטר)
בעתיד, אם כן, אולי נקבל תשובות חלקיות מדובר צה"ל על נסיבות מותה של אבו-עאקלה. אך יש כאלה שכבר כעת יודעים, פחות או יותר, מה קרה. ב"ישראל היום" כותב מתי טוכפלד כי היא נהרגה "ככל הנראה בידי פורעים ערבים מקומיים", מבלי לפרט.
דובר צה"ל לשעבר והיחצ"ן בהווה אבי בניהו כותב ב"מעריב" בעמודים הצמודים לליבסקינד כי "על פי כל הסימנים והראיות נראה כי העיתונאית נהרגה שלשום מאש פלסטינית". לבניהו, להבדיל מטוכפלד, יש גם עדות מסייעת: "העובדה שנקברה במהרה מלמדת על רצון להעלים ראיות ולמנוע חקירה שתגיע למסקנות וממצאי אמת".
העובדה הזו אכן מלמדת הרבה, אבל לא על הניסיון של הפלסטינים להעלים ראיות אלא על מקורות המידע של בניהו ואיכות הבדיקות שהוא מבצע לפני ניסוח טורו. אבו-עאקלה נקברת רק היום, 13.5, יומיים אחרי הריגתה.
"בלהט המערכה על הנרטיב, הופצו גם בדיות", כותב עמוס הראל ב"הארץ" בפתח טורו המוקדש לנסיבות מותה של אבו-עאקלה. "בישראל טענו כי הפלסטינים מיהרו לקבור את הגופה מיד לאחר התקרית, כדי למנוע נתיחה. נטען גם שישראל פנתה לרשות הפלסטינית בהצעה לחקירה משותפת, ונענתה בשלילה. בפועל, ההלוויה תתקיים רק היום; והפנייה הישראלית לרשות הועברה רק שעות רבות לאחר שדווח עליה בתקשורת. היה זה מעגל שקרי, נסער, שהזין את עצמו והודהד בהתלהבות בזירה הפוליטית".
מהו "נאציזם"?
בכותרת הראשית של "הארץ" פונים לחדשות בינלאומיות. "פינלנד: נבקש להצטרף לנאט"ו; רוסיה מאיימת לנקוט צעדים צבאיים", נכתב בראש השער, מעל תחילתה של ידיעה המתבססת על דיווחי סוכנות רויטרס וה"ניו-יורק טיימס".
בעמוד שבו מתפרסמת הידיעה המלאה על מהלכי פינלנד ותגובת רוסיה מופיעה גם ידיעה מאת כתבת "הארץ" ליזה רוזובסקי, שראיינה את סביאטוסלב פאלאמר, סגן מפקד "אזוב", מיליציה חמושה המשתייכת למשמר הלאומי של אוקראינה.
לפני כארבע שנים הגישו כמה עשרות פעילי זכויות אדם בישראל עתירה לבג"ץ בדרישה להפסיק את ייצוא הנשק מישראל לאוקראינה, וזאת לנוכח ראיות כי חלקו מגיע לידה של "אזוב". הבעיה, טענו העותרים, היא שמדובר במיליציה ניאו-נאצית.
לוגו "אזוב" (נחלת הכלל, Inkscape'r, CC0, via Wikimedia Commons)
מחבר העתירה, עו"ד איתי מק, התייחס לכך לאחרונה במאמר שפרסם ב"הארץ": "חבריה מצדיעים במועל יד, נושאים צלב קרס וסמל של האס-אס, מודים בתפישות הניאו-נאציות שלהם ומכחישים את השואה". עו"ד מק הוסיף כי בראיון במארס 2015 אמר אחד מדוברי המיליציה, ש"רק 10%–20% מחבריה הם נאצים" וכי "ב-2010 אמר אחד ממייסדיה, אנדריי בילצקי, שתפקיד אוקראינה לעמוד בראש הגזעים הלבנים של העולם במסע צלב סופי נגד היצורים השמיים התת-אנושיים".
רוזובסקי מעלה את הסוגיה בראיון עם פאלאמר. "התעמולה הרוסית טוענת שאתם נאצים", היא אומרת לו, "אך בנוסף לתעמולה, במשך שנים היו עדויות בכלי תקשורת עצמאיים ובדו"חות בינלאומיים שלוחמי אזוב מחזיקים בעמדות ימניות קיצוניות".
כמו יהודי טוב, פאלאמר משיב בשאלה: "מהו 'נאציזם'?", ומיד גם מספק תשובה: "כשמישהו חושב שעם אחד הוא מעל עם אחר, כשמישהו חושב שיש לו זכות לפלוש למדינה אחרת ולהשמיד את התושבים שלה – זה טרור, זו אלימות, אלה משרפות ומחנות סינון. זו דבקות בדת אחת או ברעיון אחד. מה קורה אצלנו? אנחנו מאמינים בשלמות טריטוריאלית של המדינה שלנו. מעולם לא תקפנו אף אחד ולא רצינו לעשות זאת [...] גם אם פעם היו בינינו אוהדי כדורגל בריונים, שצעקו דברים באצטדיונים, אלה עמדות של צעירים, שהשתנו כי אנחנו יחידה צבאית".
רוזובסקי מתעקשת, ומטיחה בפאלאמר כי תושבת לשעבר של מריופול טענה בפניה רק לפני כמה ימים שלוחמי אזוב "מסתובבים עם סמלים נאציים, עם צלבי קרס". סגן המפקד מסביר: "אין צלבי קרס. יכול להיות כתבים בסלאבית כנסייתית עתיקה, או כתב רוני של עובדי אלילים. כל אחד אצלנו יכול להאמין במה שהוא רוצה אצלנו ביחידה. כולנו חיים בשלום".
כאמור, אזוב אינה שייכת לצבא אוקראינה. היא יחידה במשמר הלאומי של המדינה, שקם מחדש בשנת 2014 עם פלישת כוחות רוסיה לחצי האי-קרים.
בראש עמוד 7 של "ישראל היום" מדווחים אריאל כהנא ותמיר מורג כי "בנט דן בהקמת משמר לאומי". לפי הידיעה, ראש הממשלה כינס אתמול דיון בהקמת חטיבת מתנדבים בתוך משמר הגבול. לפי הפרטים המתפרסמים ב"ישראל היום", המשמר יורכב משלוש שכבות: 350 לוחמים של מג"ב, מערך מילואים בן 3,000 לוחמים של מג"ב ועוד "חטיבת מתנדבים" שתמנה 1,000 איש ואשר נמצאת בהקמה בימים אלה.
"לפני שבועיים נפגש בנט עם יואל זילברמן, מושבניק מציפורי וראש השומר החדש, ארגון שקם בעקבות מכת הגניבות והפרוטקשן במגזר החקלאי", כותב נחום ברנע בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "זילברמן ביקש לשלב את הארגון שלו בגוף החדש". לפי ברנע, בנט פנה לשר לבטחון פנים בר-לב וביקש ממנו להיפגש עם זילברמן. זה הסכים אך רק בביתו ולא במשרדו כדי שהפגישה לא תהיה רשמית.
ברנע כותב כי כוונות מקימי "השומר החדש" אמנם היו טובות אך "מהר מאוד אימצו את הארגון עמותות ימין מיליטנטיות". לדבריו, "השומר החדש הצטיירה כמיליציה חמושה, ששה אלי קרב".
שער "מוסף הארץ", 13.5.22
גם כתבת השער של "מוסף הארץ", מאת הילו גלזר, מוקדשת ל"שומר החדש". לפי גלזר, ל"שומר החדש" יש כיום "400 עובדים, רבבות מתנדבים, תנועת נוער עם 24 אלף חניכים, ארבעה בתי ספר חקלאיים, 300 חניכי שנת שירות, גרעין נח"ל ועוד". הארגון נהנה מתקציב של 82 מיליון שקלים, כולל "תמיכות ממשלתיות נדיבות".
בשונה מברנע, גלזר משרטט את דיוקנו של הארגון ככזה שהתחיל בימין הקיצוני אך הפך לאורך השנים ל"בשר מבשרו של הממסד".
"דוגמה מאלפת לאופן שבו הפך השומר החדש לקונסנזוס הגיעה מדיון בוועדת הפנים של הכנסת שהתקיים בדצמבר האחרון. על הפרק עמדה סוגיה טעונה –פשיעה חקלאית – אבל לפרקים נראה הדיון כמו תחרות תשבחות", כותב גלזר. הוא מצטט את יו"ר הוועדה מירב בן-ארי שהחמיאה לארגון, מציין כי גם נציג הפרקליטות בדיון הילל אותו ומוסיף כי מפקד משמר הגבול ניצב אמיר כהן הציג בדיון את היוזמה להקים שתי יחידות מרחביות חדשות שיאוישו בידי מתנדבים, אלף מהם מ"השומר החדש".
"רק אדם אחד התעקש לקלקל את החגיגה", כותב גלזר, "אמנון בארי-סוליציאנו, מנכ"ל שותף ב'יוזמות אברהם', ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון בישראל: 'זו תהיה טעות לגייס מתנדבים שהמוטיבציה שלהם היא ימנית-לאומית", התריע. היו"ר בן-ארי התקוממה. 'חבל שאתם מתנגדים', אמרה כנעלבת. 'תודה רבה על כל מה שאתם עושים', פנתה לנציג השומר החדש, והוסיפה: 'אנחנו פה מאחוריכם'".
מקורב המקורבים
ב"מקור ראשון" מקדישים את הכותרת הראשית לדיון האחרון במשפט המו"לים. "פגישה, חצי פגישה, אין פגישה", נכתב מעל תצלום גדול של עד המדינה שלמה (מומו) פילבר ותקציר טורו של העיתונאי שלמה פיוטרקובסקי.
"נותר מעט מאוד, אם בכלל, מפגישת ההנחייה", כותב פיוטרקובסקי. "השאלה הגדולה נותרה פתוחה, והיא מי בפרקליטות או במשטרה אחראי לחקירה הרשלנית שביססה כתב אישום על פגישה דמיונית".
המסקנה הזו של פיוטרקובסקי קיצונית למדי. עו"ד בעז בן-צור, סנגורו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, אמנם ריסק באופן משכנע את האפשרות שהפגישה שבה נתניהו הנחה את מנכ"ל משרד התקשורת פילבר להטיב עם שאול אלוביץ' התרחשה, כפי שפילבר וכתב האישום טוענים, בימים שמיד לאחר כניסתו הרשמית לתפקיד ולפני שניפגש עם הלוביסט של בזק אלי קמיר ובעל השליטה אלוביץ'. אך לא נשללה האפשרות שנתניהו הנחה את פילבר לפעול כך במועד שקדם לכניסתו הרשמית של המנכ"ל לתפקידו. במילים אחרות, המועד של הפגישה אולי מדומיין, אבל עדיין אין בכך כדי להשליך על התוכן.
שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר ועד מדינה במשפט המו"לים, מגיע ליום הראשון של חקירתו הנגדית בידי סניגורי נאשם מס' 1, בנימין נתניהו; ביהמ"ש המחוזי בירושלים, 10.5.22 (צילום: ראובן קסטרו)
בטורו שב"מעריב" מביע מיכאל קליינר עמדה קיצונית עוד יותר מזו של פיוטרקובסקי. לדבריו, ביום רביעי השבוע קרס תיק 4000 כולו. "ליבת האישום בשוחד נמסה כמו שלד הפלדה של מגדלי התאומים", כותב קליינר, ויש לו גם עצה: "הנתיב היחידי והמתבקש להצלת כבודה [של מערכת המשפט] הוא משיכת תיק 4000", לצד "סגירת תיק מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו כולו, בתוספת התנצלות הולמת".
ב"ישראל היום" מקדיש אראל סג"ל את טורו להתפתחויות האחרונות במשפט וקובע כי הפגישה בין נתניהו לפילבר התקיימה ב-15.6.2015, אחרי פגישותיו של פילבר עם קמיר ואלוביץ'. "זה מוכח לפי היומנים ולפי תכתובות הווטסאפ. זה מוכח. אבל זה פשוט לא התיישר עם התזה, ולמעשה התזה קורסת", הוא כותב. הטענה כי פגישה בין פילבר לנתניהו התרחשה ב-15.6 אכן בוססה כדבעי ע"י עו"ד בן-צור. לא כן הטענה כי זו הפגישה שאליה התכוון פילבר כשדיבר על "פגישת ההנחייה". אף שזו הגרסה שעו"ד בן-צור ביקש לקבע, פילבר יכול היה לקבל את "ההנחיה" בכל זמן אחר סביב ההכרזה על מינויו לתפקיד, למשל באחת הפגישות האחרות, המוקדמות, הרשומות ביומן נתניהו.
ב"מעריב" אפשר למצוא עמדה מנוגדת בטורו של הפרשן בן כספית. "פילבר, כזכור, הוא מקורב המקורבים", כותב כספית, "האיש הכי נאמן, מלווה את נתניהו שנות דור, יודע ומרגיש את 'רוח המפקד' מקילומטרים". העיתונאי כספית, שעבד תחת מפקדים כעופר נמרודי, נוחי דנקנר ובימים אלה אלי עזור, מסביר לקוראיו כי הבכירים והמקורבים בכל ארגון אינם זקוקים להרצאה מלומדת על מערך יחסי הכוחות של מפקדם עם יריביו ובני-בריתו כדי לדעת כיצד עליהם לפעול לטובתם.
אני רק שאלה
"כמדינה שנמצאת באופן קבוע במצב מלחמה וכבר הרבה שנים לא מצליחה לנצח במלחמותיה, האם הדמוקרטיה מתאימה לנו?", תוהה אברי גלעד בטורו שב"ישראל היום". "האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מה שאפשר להרשות באירופה? ואם זה יביא לחורבננו? אז גם היה שווה? האם סוג המשטר חשוב יותר מניצחון במלחמה מול אויב שרצונו להשמידנו, והולך ומתעצם וצובר עזות מצח ותמיכה בינלאומית רחבה מאוד?".
ניידים ונייחים
אורי פסובסקי קרא את הספר החדש של תומס פיקטי ומביא את רשמיו לקוראי מוסף G של "גלובס". הבשורה הפעם: השוויון העולמי דווקא גובר בעשרות השנים האחרונות, אך כמובן שנותרו בעיות מהותיות שמאתגרות את המשך ההתקדמות לעבר שוויון עולמי.
"מאז שנות השמונים, כותב פיקטי, מדינות העולם חתמו על שורה של הסכמים שבליבם זרימה חופשית של הון ברחבי הגלובוס", כותב פסובסקי. "המשמעות היא ששחקנים שהתעשרו במקום אחד יכולים 'להעביר בהינף עט או בקליק על עכבר את הנכסים שלהם למחוז שיפוט אחר' – מבלי שהמדינות מסוגלות לעקוב אחרי ההון הזה ולמסות אותו באופן הוגן. וכך במקום למסות מיליארדרים ותאגידי ענק, הן מגישות את החשבון 'למשלמי המסים מהמעמד הבינוני והנמוך, שהיה להם את הטעם הטוב להישאר בשקט במקומם'. התוצאה, כותב פיקטי, היא שבקרב 'המעמדות שלא מזיזים את הנכסים שלהם ממקום למקום' נוצרת 'תחושת נטישה, ושנאה של הגלובליזציה'. זה המצב שפיקטי היה רוצה לשנות, באמצעות מס עולמי על העושר – צעד אחד מבין שורה ארוכה של הצעות לשינוי השיטה, שחלקן מרחיקות לכת בהחלט".
פסובסקי מתאר בהרחבה את ההצעות של פיקטי, ומצטט גם את המטרה הסופית של הכלכלן: "סוציאליזם דמוקרטי ופדרלי, מבוזר והשתתפותי, אקולוגי ורב תרבותי, המבוסס על הרחבת מדינת הרווחה והמיסוי הפרוגרסיבי, שיתוף כוח במיזמים עסקיים, פיצויים פוסט-קולוניאליים, מאבק נגד אפליה, שוויון חינוכי, כרטיס פחמן, דה-קומודיפיקציה הדרגתית של הכלכלה, תעסוקה מובטחת וירושה לכל, הפחתה דרמטית של אי שוויון מוניטרי, ושיטת בחירות ותקשורת שלא נשלטות על ידי כסף".
הסיפא, כמובן, היא רק הדובדבן שמונח על הקצפת. אבל מי אמר שחייבים להתחיל בבצק ולא בדובדבן?
מחאה
גם השבוע מתפרסמת בעיתונות הימין ("בשבע" ו"מקור ראשון") מודעה מטעם "מחאת הקו האדום" ו"פתאום קם העם" נגד הממשלה.
"בשבע", 12.5.22
במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתחקה עטרה גרמן אחר שני הארגונים, וארגון נוסף בשם "הגענו", כדי להבין מי האנשים העומדים מאחוריהם ומניין המימון.
בין היתר היא מדווחת שיואל שילה, מנהלת "מחאת הקו האדום", הוא בנו של עורך "בשבע" עמנואל שילה וכי לדבריו מקורות המימון של הארגון מגיעים "פר פעילות". את "פתאום קם העם", מוסיפה גרמן ומדווחת, מוביל אלרואי אריה, בנו של איש מפלגת נועם לשעבר דרור אריה, והיא ממומנת "מכיסו של תורם שפרש עליה חסות".
מ.ש.ל.
"באירוע העצמאות הגיעו אליי הביתה מאות אנשים שכיבדתי בין השאר ב-125 ק"ג של בשר", אומר ח"כ אביר קארה ליהודה שרוני ב"מעריב". "זה מוכיח שיש לי תמיכה פוליטית רחבה מאוד".
ענייני תקשורת
במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" פותחת אורלי גולדקלנג את חגיגות חצי היובל להקמת העיתון. "מרגע הולדתו שם העיתון לעצמו למטרה להיות כלי תקשורת אחר", היא כותבת, "כזה שמכבד את הקוראים מספיק כדי להביא לסלון ביתם אקטואליה מורכבת וציונות שאינה מתנצלת. לחשוף אותם לתרבות ואמנות בלי להפשיט את נשמתם של היוצרים, וגם לא את חזותם. לפרסם הגות בפתיחות אך בלי לשבור את הכלים, וטורים אישיים בלי להעליב את האינטליגנציה של הקוראים".
בראש שער "ישראל היום" לא מצוין הבוקר מספר העותקים שהודפסו מגיליון החינמון. לאורך השנים חלו תנודות גדולות בהיקף ההדפסה של העיתון. בחודש ינואר האחרון ירד היקף העותקים של מהדורת סוף-השבוע ל-275 אלף בלבד, לעומת כחצי מיליון בשנים 2015-2016, בשיא המאבק בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס.
ביום ראשון האחרון, ה-8.5, צוין בראש שער "ישראל היום" כי הודפסו ממנו 150 אלף עותקים. ביום שני עדיין הופיעה בכפולה הפותחת ההערה לפיה "כמות העותקים המודפסת של 'ישראל היום' נסקרה על ידי BDO זיו האפט - רואי חשבון", אך ההערה הזו כבר לא התייחסה לדבר. כמות העותקים ביום זה לא הודפסה בשער העיתון. מיום שלישי האחרון לא רק מספר העותקים נעלם, גם ההערה על מהימנותו נעלמה.