שלדון אדלסון, שמת אמש בארצות-הברית, מוכר לציבור בישראל הודות למיזמים הפילנתרופיים הרבים שלו, אך בעיקר בשל הקמת העיתון "ישראל היום", מימון פעילותו במאות מיליוני שקלים לאורך השנים ורתימתו לטובת הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו. ישראל אינה המדינה היחידה שבה משפחת אדלסון מחזיקה כלי תקשורת. הבעלות על ה"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל", העיתון הגדול בנבאדה, אינה משמעותית כמו ההחזקה ב"ישראל היום", אך היא מלמדת רבות על אדלסון ועל האופן שבו הוא תופס את תפקידה של העיתונות.

אדלסון רכש את ה"ריביו-ג'ורנל" ב-2015, בלאס-וגאס, עיר מגוריו והמקום שבו עשה את הונו הראשון, תחילה מתערוכות מסחריות ובהמשך מעסקי ההימורים. האופן שבו השתלט אדלסון על העיתון, והניסיון שלו להפעיל את העיתון למן יומו הראשון לצרכיו האישיים (ונראה שגם קודם לסיום הליך הרכישה), מתמצתים את התנהלותו העסקית הדורסנית שהפכה אותו לאחד האנשים העשירים בעולם.

בשלהי 2015 כונסו אנשי מערכת ה"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל", העיתון הוותיק והבכיר בעיר ההימורים, כדי לשמוע שעיתונם נמכר לחברה בשם ניוז+מדיה קפיטל גרופ. אף אחד במערכת לא שמע מעולם על החברה, ולא בכדי. היא הוקמה רק כשלושה חודשים קודם לכן, ונרשמה במדינת דלאוור באופן שמקשה לחשוף את זהות בעליה. מחיר הרכישה, 140 מיליון דולר, היה גבוה ב-38 מיליון דולר מהמחיר שבו נמכר העיתון כמה חודשים קודם לכן, בעסקה שכללה רשת של שמונה יומונים ו-65 שבועונים.

כתבי העיתון "לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל" עם פרסום תחקיר שחשף כי משפחת אדלסון היא שרכשה את העיתון, מתוך ציוץ של כתבת העיתון ג'ניפר רוביסון (צילום מסך)

זהות הרוכש החדש והנדיב במיוחד נשמרה בסוד גם מאנשי המערכת. הרוכש מבקש לשמור על אנונימיות, הסביר להם מי שהוצג כמנהל ניוז+מדיה, מייקל שרודר; הוא רוצה שאתם תתמקדו בעבודה העיתונאית. הם אכן התמקדו בעבודה עיתונאית, ומאותו רגע פעלו כדי לחשוף את זהותו של הרוכש המסתורי. בתוך ימים אחדים גילו כי מאחורי רכישת העיתון עמד פטריק דומונט, סגן נשיא בכיר לכספים ואסטרטגיה בתאגיד לאס-וגאס סנדס שבשליטת אדלסון, הנשוי לבתה מנישואיה הראשונים של ד"ר מרים אדלסון, אשתו השנייה של אדלסון.

בעודם מנסים להבין מדוע ירצה אדלסון לרכוש מקומון בלאס-וגאס נזכרו כי כמה שבועות לפני הרכישה קיבלו כתבים בעיתון משימה יוצאת דופן: לעקוב מקרוב אחר שלושה שופטים במחוז קלארק בנבאדה. נאמר להם שעליהם להגיע לדיונים שבהם יושבים השופטים ולבחון את התנהלותם: האם הם מעורבים בתיקים שהם מנהלים; האם הם באים לבית-המשפט מוכנים או לא; האם הם נוטים לצד כזה או אחר; אפילו לבדוק אם הם מאחרים לדיונים.

שער ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל" ובו הכתבה על סימון השופטת אליזבת גונזלס במשפט אדלסון (פרט)

אחת משלושת השופטים היתה אליזבת גונזלס, שבאותם ימים דנה בתביעה שהוגשה נגד חברת ההימורים של אדלסון, לאס-וגאס סנדס. התובע, סטיבן ג'ייקובס, היה אחד המנהלים הבכירים של אדלסון ומי שניהל את פעילויות החברה במקאו, מקור רווח עיקרי של החברה. ג'ייקובס תבע את החברה בטענה שפוטר לאחר שסירב לבצע מעשים לא חוקיים, כולל שיתוף פעולה עם ארגוני פשע מקומיים וקשר לעסקי זנות.

לטענת ג'ייקובס, אדלסון גם דרש ממנו לאסוף חומרים נגד פקידי ממשל במקאו כדי שניתן יהיה לסחוט אותם בשביל להשיג תנאים רגולטוריים נוחים לחברה. אדלסון לא הכחיש את קיומן של החקירות, אך טען כי הן היו יוזמה של ג'ייקובס. מעבר לכך דחה את כל טענותיו של ג'ייקובס להתנהלות פסולה.

לטענות של ג'ייקובס היה פוטנציאל לערער את יציבותה של אימפריית ההימורים של אדלסון. הקישור לשחיתות עשוי היה לפגוע בעסקים לא רק במקאו, אלא גם בארצות-הברית, שכן נציבות ההימורים בנבאדה דורשת התנהלות עסקית נטולת רבב בכל רחבי העולם כתנאי לקבלת רישיון הימורים. ואכן, טענותיו של ג'ייקובס התניעו חקירה של הרשויות האמריקאיות בחשד שחברת ההימורים של אדלסון עברה על החוק האוסר על חברות אמריקאיות לשחד פקידי ממשל זרים.

שלדון ומרים אדלסון מקבלים את פניהם של חיילים שנפגעו בקרב וזכו בסופ"ש חינם במלונות הקזינו שלהם בלאס-וגאס, מאי 2012 (צילום מסך)

בתקופה שבה השתלט אדלסון על ה"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל", הוא לא היה שבע רצון מהאופן שבו השופטת גונזלס מנהלת את התביעה נגד חברת ההימורים שבשליטתו. היא הטילה על החברה קנס בסך 25 אלף דולר כשגילתה שבא-כוחה ניסה להונות את בית-המשפט, ובהמשך הטילה קנס נוסף בסך 250 אלף דולר בגין הסתרת מסמכים. טרם העברת הבעלות, העיתון שעליו השתלט אדלסון הספיק לדווח שעורך-דין בולט בעיר קיבל הצעה מנציגי איל ההימורים: אם ייכנס למירוץ להחלפת השופטת גונזלס, הוא יזכה לסיוע כספי (נציגי אדלסון לא מסרו אז תגובה לטענה).

כתבי ה"ריביו-ג'ורנל" פעלו כפי שהתבקשו. הם הגיעו אל אולמות השופטים וכתבו יחדיו למעלה מ-15 אלף מלים, כולל על השופטת גונזלס, שדנה בתיק של אדלסון. אולם אף מלה לא פורסמה בסופו של דבר בעיתון. מי שכן פרסם מאמר ביקורתי על השופטת גונזלס היה דווקא עיתון קטן בקונטיקט בשם "ניו-בריטן הראלד". במאמר ביקורת כללי על בתי-המשפט שפורסם בו, כמה מאות מלים הוקדשו לביקורת ממוקדת על השופטת גונזלס מלאס-וגאס, בגין מה שתואר כהתנהלות "שאינה עקבית ואף סותרת את עצמה" בכל הקשור למשפט של אדלסון.

שורת הקרדיט של המאמר הביקורתי נשאה את השם אדוארד קלרקין, שם שהופיע רק פעם אחת נוספת בארכיון ה"ניו-בריטן הראלד", מעל ביקורת על מסעדה פולנית. אף אדם בעיתון מקונטיקט לא ידע להגיד מיהו אותו קלרקין.

הידיעה על פיטוריו של שרודר ב"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל" (צילום מסך)

אף שמעולם לא מצאו הוכחות לקשר בין רכישת ה"ריביו-ג'ורנל" על-ידי משפחת אדלסון והבקשה מכתבי העיתון לעקוב מקרוב אחר השופטת גונזלס, צירופי המקרים המשיכו לצוץ. מייקל שרודר, שהוצג בפניהם כמנהל ניוז+מדיה, התגלה כבעלים של חברה בקונטיקט שמפעילה את ה"ניו-בריטן הראלד". בהמשך התברר גם שהוא האדם שהתחבא מאחורי הכינוי אדוארד קלרקין.

שרודר, מכרו של אדלסון עוד מהימים שבהם איל ההימורים עשה בבוסטון את צעדיו הראשונים בעולם העסקים, הועבר מתפקידו כמנהל ניוז+מדיה בתוך שבועות אחדים ופרסם התנצלות על המאמר שכתב נגד השופטת גונזלס, בין היתר משום שהמאמר כלל העתקה של פסקאות ממקורות שונים שפורסמו בעבר וציטוטים של אנשים שכלל לא ריאיין.

גונזלס, מצדה, המשיכה לנהל את המשפט של ג'ייקובס נגד חברת ההימורים של אדלסון. באי-כוח חברת ההימורים ערערו שוב ושוב על החלטותיה, אך נחלו תבוסה אחר תבוסה. ניסיון להביא לפסילתה בטענה להתנהלות פגומה מהסוג שתואר במאמר של שרודר הגיע עד לבית-המשפט העליון של נבאדה, אך נדחה.

זמן קצר לאחר מכן, אחרי שש שנים של הליכים מקדמיים וחודשים אחדים לפני שהמשפט אמור היה לעבור לשלב העדויות עצמן, הגיעו הצדדים לפשרה. לאס-וגאס סנדס שילמה לג'ייקובס סכום עתק של בין 75 ל-100 מיליון דולר כדי שימשוך את תביעתו.

בתי-הקזינו של שלדון אדלסון בלאס-וגאס (צילום: מישל מריה, רישיון CC0 Public Domain)

כמעט במקביל לפשרה שסיימה את התביעה של ג'ייקובס הסתיימה גם חקירת רשות ניירות ערך האמריקאית בחשד שסנדס עברה על החוק. הרשות לניירות ערך בארצות-הברית (SEC) טענה כי נמצאו תשלומים לא מדווחים בסך של 62 מיליון דולר ליועצים במקאו ובסין. סנדס לא הודתה בטענות, אולם לפי דיווח שפורסם בבלומברג גם לא סיפקה הסבר לתשלומים. במסגרת ההסכם עם הרשויות, חברת ההימורים של אדלסון הסכימה לשלם כופר בסך 9 מיליון דולר, ובכך תם העניין.

ב"ריביו-ג'ורנל", לעומת זאת, היה מי ששילם מחיר גבוה במיוחד. העיתונאים שחשפו את מהלך הרכישה של אדלסון ודיווחו על הדרישה לבקר את השופטת גונזלס מצאו עצמם נפלטים מהעיתון בזה אחר זה. ביניהם היה גם בעל הטור הבכיר ג'ון סמית, שבעבר נקלע לפשיטת רגל בשל תביעת דיבה שהגיש נגדו אדלסון, בגין שורה בספר שכתב. הידיעות הביקורתיות שפורסמו העיתונאים המפוטרים על תהליך הרכישה של אדלסון נמחקו מאתר ה"ריביו-ג'ורנל". מי שיגלשו שם כעת יגיעו לדף הבית, שם מתנוסס סיקור נרחב על מותו של אדלסון, "איש החזון והפילנתרופ".

העיתונאים חששו שהרכישה נועדה לרתום את העיתון למטרותיו של אדלסון. החשד הזה התממש. העיתון התאים את עמדותיו לאלו של אדלסון בנושאים החשובים לו, משלילה של לגליזציית סמים קלים, דרך התנגדות להימורים מקוונים ועד לתמיכה במימון ציבורי של איצטדיון ספורט שאדלסון היה מעורב בהקמתו. ב-2016, כשה"ריביו-ג'ורנל" היה לעיתון הגדול הראשון בארצות-הברית שהביע תמיכה פומבית בדונלד טראמפ כמועמד לנשיאות, עוד טרחו בעיתון להכחיש כל קשר בין הבעלים להכרזה. בהמשך, כשאדלסון התחיל לשפוך עשרות ומאות מיליוני דולרים על הקמפיין של טראמפ, כבר לא היה בכך כל טעם.