עם ההודעה על פטירתו של שלדון אדלסון, מיליארדר הקזינו שהשפיע באופן משמעותי על הפוליטיקה בישראל ובארצות-הברית, החל כצפוי וגם כראוי הדיון המתבקש על המורשת שהותיר אחריו הנפטר. לא הכרתי את אדלסון באופן אישי, אך שמו הופיע במספר רב של כתבי טענות שהגשתי במהלך השנים לערכאות השונות. טענתי, שלפיה "ישראל היום" הוא כלי תעמולה המתחזה לעיתון, נדחתה בכולן.

גם מלחכי הפנכה הסמוכים ביותר אל ארנקו של אדלסון, כדוגמת ראש הממשלה בנימין נתניהו וה"עיתונאי" בועז ביסמוט, ציינו בטוויטר, עת נודע על פטירתו, את עובדת היותו תורם גדול למדינת ישראל, כל אחד בדרכו המיוחדת. ובכן, ברצוני לכתוב כאן לזכרו על התרומות הכספיות של אדלסון, בישראל ובארצות-הברית, ועל האופן שבו אלו השפיעו על אפשרות קיומן של דמוקרטיה ועיתונות חופשית.

אדלסון נודע כתורם גדול, אולי הגדול ביותר בשנים האחרונות, של המפלגה הרפובליקאית בארצות-הברית. דרך התרומות הללו, שעלו על מאות מיליוני דולרים, הוא רכש השפעה גדולה על מדיניות הממשל, במיוחד בתקופת הנשיא טראמפ. אדלסון לא המציא את השיטה האמריקאית, שבה הכסף הגדול קונה הלכה למעשה את השלטון. מה שעלול להיחשב בישראל כשוחד נחשב בארצות-הברית לחלק מ"השיטה".

בניגוד לתפיסה השגורה, שלפיה יש בארצות-הברית מערכת בחירות אחת שבה כל האזרחים בעלי זכות הבחירה מגיעים לקלפי ובוחרים במועמד המועדף עליהם, למעשה מתקיימות שם שתי מערכות בחירות שונות

מי ששמור לו מקום של כבוד בהגברת ההשחתה של הפוליטיקה בארצות-הברית באמצעות הכסף הגדול הם השופטים השמרנים מבית-המשפט העליון, שקבעו בפסק הדין הידוע לשמצה בשם "סיטיזנס יונייטד" כי תאגידים יכולים לתרום ללא הגבלה כספים למטרות פוליטיות, וכי לא ניתן להגביל את היקף התרומות או את זהות התורמים והקשר שלהם למפלגה פוליטית.

מה עשתה החלטה זו, שאיפשרה תרומות כספיות עצומות כמו אלו של אדלסון, לפוליטיקה בארצות-הברית? על השאלה הזו ענה באופן מבריק המומחה למשפט חוקתי לורנס לסיג, במאמר הממחיש עד כמה הכסף הגדול משחית את הפוליטיקה. לסיג מציע לנו במאמרו להבין כי בניגוד לתפיסה השגורה, שלפיה יש בארצות-הברית מערכת בחירות אחת שבה כל האזרחים בעלי זכות הבחירה מגיעים לקלפי ובוחרים במועמד המועדף עליהם, למעשה מתקיימות שם שתי מערכות בחירות שונות.

לסיג מבקש שנדמיין שכל האנשים התורמים את הכסף הגדול לפוליטיקה בארצות-הברית נקראים בשם לסטר, ולכן הם שייכים למדינת לסטר. מדינת לסטר כוללת פחות מחצי אחוז מכלל בעלי זכות ההצבעה, אבל חברי מדינת לסטר הם אלו שמחליטים מי מהמועמדים העומדים לבחירה אצלם יזכה להשתתף בבחירות במדינה כולה. רק אדם שחברי מדינת לסטר יחליטו לתמוך במועמדותו, באמצעות הכסף הגדול שלהם, יזכה לעבור לשלב הבא של התחרות על קולם של אזרחי ארצות-הברית.

באופן זה, הבחירות במדינת לסטר, כלומר בחירתם של אנשים כמו אדלסון באיזה מועמד לתמוך, הן הבחירות החשובות ביותר. רק לאחר שאנשים כמו אדלסון וחבריו מחליטים בינם לבין עצמם במי יתמכו, הם מאפשרים לשאר האזרחים לבחור בין המועמדים שהם, בעלי הארנק התפוח, איפשרו להם להתמודד בבחירות הכלליות. אם כן, זו היתה התרומה הנכבדה של אדלסון בארצות-הברית. היותו חלק משמעותי ומשפיע בהשחתה העצומה של הפוליטיקה האמריקאית.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עונד את מדליית החירות לצווארה של ד"ר מרים אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" (צילום מסך)

בישראל אין פסיקה דוגמת "סיטיזנס יונייטד", אבל "חוקים" הם כידוע לחלשים. כך, בשנת 2007 הקים אדלסון על חשבונו עלון תעמולה המחולק בחינם ומתחזה לעיתון בשם "ישראל היום". מיום הקמתו ועד ימינו אלה, מטרתו היתה לתמוך בקריירה הפוליטית של אדם אחד – בנימין נתניהו. אלפי מלים נכתבו, חלקן באתר זה, על כך ש"ישראל היום" אינו מקיים את העקרונות הבסיסיים של עיתונות ואינו באמת עיתון אלא כלי תעמולה, והדברים הם באמת כבר בבחינת "אינם צריכים לראיה". אבל בשורה התחתונה, כוונתו של אדלסון בהקמת "ישראל היום" הוגשמה.

רק לאחרונה פירסמו חוקרי התקשורת גרוסמן, מרגלית ומיטס מאמר הטוען, באמצעות ניתוחים סטטיסטיים של מגמות הצבעה, כי "ישראל היום" תרם תרומה משמעותית לגידול במספר המנדטים של נתניהו והליכוד.

בהליך הראשון (בסדרה של רבים שבהם הפסדתי) בעתירה שבה טענתי כי "ישראל היום" הוא תעמולת בחירות ולא עיתון, השופט ג'ובראן, אשר שימש אז בתפקיד יו"ר ועדת הבחירות, "הלך" לקראתי: במסגרת העתירה טען היועץ המשפטי לממשלה כי אין ליו"ר ועדת הבחירות סמכות לקבוע שעיתון שלם הוא בגדר תעמולה. השופט ג'ובראן לא קיבל עמדה זו, וקבע כי ניתן להכריז על עיתון שלם כתעמולה בהתקיים שלושה תנאים: התוכן הוא תעמולה ברובו, יש קשר ארגוני בין המועמד לעיתון, ואין לעיתון מודל כלכלי.

בנימין נתניהו ועמוס רגב (צילומים: פלאש 90 ואורן פרסיקו)

את שני האלמנטים האחרונים לא הצלחתי להוכיח בעת ההיא (תחילת שנת 2015). מאז נחשפו מועדי ותדירות השיחות שבין נתניהו לעורך הראשי של "ישראל היום" (אז היה זה עמוס רגב), נחשפו עדויות של אדלסון במשטרה ב"תיק 2000" ודלף מידע (אך ללא ראיות) בדבר היקף ההשקעה השנתי של אדלסון בעיתון (קרוב ל-100 מיליון שקל מדי שנה), מה שמעיד על היעדר כל מודל כלכלי.

ייתכן והיום, לאור הראיות החדשות הללו, ניתן יהיה להביא להכרזה על העיתון ככלי תעמולה. אני די פסימי בעניין, אך לא לשם כך התכנסנו כאן. השורה התחתונה העולה מכל האמור לעיל היא שאדלסון "קנה", ובמחיר נמוך יחסית לעושר האישי שלו, יכולת השפעה עצומה על הזירה הפוליטית ועל הזירה התקשורתית.

יש צדק רב בטענה כי "ידיעות אחרונות" גם הוא עיתון עם שלל פגמים מובנים, וישנו גם "תיק 2000", של המו"ל ושל ראש הממשלה החשודים בפלילים, כדי להוכיח זאת. אולם כניסת המתחרה-כביכול "ישראל היום" לא רק שלא הביאה לשיפור מצב העיתונות בישראל, אלא החמירה אותו. מכיוון שאצל "ישראל היום", עשיית עיתונות אינה המטרה אלא רק האמצעי להשגת תמורה פוליטית לסוס אשר העיתון מריץ. כאשר כיום אתה מוצא תחת ההגדרה של עיתונאים – מבחינת זמן מסך או אוויר הניתן להם – אנשי תעמולה פר אקסלנס דוגמת יעקב ברדוגו, שמעון ריקלין, ינון מגל ודומיהם, זהו פרי הביאושים שצמח על העץ ששמו "ישראל היום".

כאמור, לא הכרתי את אדלסון באופן אישי. אני מוכן לקבל שעשה גם מעשים טובים וראויים בחייו. מבחינתי, כאזרח במדינה דמוקרטית, המורשת שהוא משאיר אחריו, בארצות-הברית וגם כאן, היא של אדם שתרם מכספו כדי להחריב את הדמוקרטיה ואת חופש העיתונות. כך מבחינתי ראוי לזכור אותו.