מייקל הנגל, העורך הראשי של ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", התפטר מתפקידו ביום שלישי שעבר אחרי שהנהלת העיתון עקפה את סמכויותיו וקיצצה חלקים ממאמר שכתב על הבעלים החדש של העיתון. על-פי ה"לוס-אנג'לס טיימס", שדיווח על ההתפטרות, מאוחר יותר באותו יום שוחח אחד הכתבים עם הנגל בטלפון והקריא לו את הידיעה על התפטרותו, שבה נכתב כי הנגל הסכים ל"פרישה מרצון", עוד לפני שהנגל עצמו שמע על כך. הדיווח עצמו, סופר באתר אחר, קוצץ כמעט לגמרי, ל-79 מלה.

התפטרותו של הנגל אחרי חמש שנים בתפקיד נדמית כקו פרשת המים בהתנהלות מעוררת ההשתאות של עיתונאי העיתון הגדול בנבאדה. מאז שמו"ל העיתון הודיע להם כי הוא נרכש בידי קונה מסתורי, הובילו הכתבים את סיקור הפרשה – שזכתה לכיסוי נרחב בתקשורת האמריקאית – למרות הסכנה הברורה לאובדן משרותיהם.

כאמור, בתחילת החודש נמכר העיתון לקונה אנונימי, שהשתמש בחברה בשם "ניוז + מדיה" כחזית לרכישה. המגזין "פורצ'ן" היה הראשון לדווח כי מדובר בשלדון אדלסון, אך כתבי ה"ריביו ג'ורנל" סיפקו פרטים רבים נוספים על הרכישה. אדלסון, איל קזינו בינלאומי, מהאנשים העשירים בעולם והתורם היחיד הגדול ביותר למפלגה הרפובליקאית, מוכר בישראל כבעלים של "ישראל היום", אך ככל הידוע זוהי הפעם הראשונה שרכש כלי תקשורת אמריקאי מרכזי.

לאדלסון עבר מפוקפק בכל הנוגע ליחסיו עם עיתונאים. הוא התבטא בחריפות נגד עיתונאים שסיקרו אותו, לא היסס לתבוע אותם גם כשהיה נראה שמדובר בתביעות השתקה, ואף הביא לפשיטת רגל של עיתונאי – ג'ון סמית, בעל טור בכיר ב"ריביו ג'ורנל", בשל שורה שהופיעה בספר שכתב. עם היוודע זהות הרוכש התעורר חשש לעצמאות המערכתית של ה"ריביו ג'ורנל", שינוהל כשופר לאג'נדות של אדלסון, מהדמויות החזקות והמשפיעות בעיר. "אדלסון הוא האדם האחרון שצריך להיות בעלים של עיתון", כתב סמית ב"ריביו ג'ורנל" עצמו בשבוע שעבר.

בתחילה נראה שהעיתון מצליח לעמוד מול אדלסון ולדווח בחופשיות על פרשת הקנייה. לאחר שפוענחה זהות הקונה האנונימי, מיהר העיתון להצהיר על נאמנותו הראשית לקוראיו ולא לבעליו, תוך שהוא מבהיר במאמר מערכת את הנושאים שבנוגע להם יש פער בין עמדתו המסורתית של העיתון לבין זו של משפחת אדלסון. התפטרות הנגל מעידה על מצב עניינים חדש בעיתון: הנגל עצמו למד שהמלה האחרונה נשמרת למשפחת אדלסון ואנשיה, והמו"ל ג'ייסון טיילור הודיע שכל פרט הנוגע לסיקור קניית העיתון או משפחת אדלסון צריך לעבור את אישורו.

שתי התפטרויות מחאה משרטטות את כניסתו של שלדון אדלסון לעסקי העיתונות בארה"ב

משפחת אדלסון, מצדה, הצהירה במאמר מערכת מטעמה שהיא מאמינה בחופש עיתונאי מלא ומחויבת לו, וכי לא תתערב כלל בהחלטות הנוגעות לתוכני העיתון. לפי משפחת אדלסון, קניית העיתון היתה "השקעה כלכלית, אך גם השקעה בעתיד הקהילה של לאס-וגאס", ונועדה להפוך את וגאס ל"מקום אפילו-יותר-טוב".

סיבה אחת לפקפק במטרות המוצהרות הללו של משפחת אדלסון היתה סכום הרכישה הגדול של העיתון: 140 מיליון דולר, 40 מיליון יותר מהמחיר שבו נמכר העיתון כתשעה חודשים קודם לכן. סיבה אחרת סיפקו כתבי העיתון עצמם, שחשפו בתחקיר שהתפרסם ב"ריביו ג'ורנל" עצמו כי שלושה מכתבי העיתון נשלחו כחודש לפני הרכישה לשליחות מחוץ לעבודה השוטפת: לסקר שלושה שופטים בבית-משפט בנבאדה, ובהם השופטת המוערכת אליזבת גונזלס.

גונזלס היא השופטת בתביעה ארוכה ומורכבת שהגיש מנהל עסקי ההימורים והמלונאות של אדלסון במקאו, מקור רוב הכנסות של לאס-וגאס סנדס, התאגיד של משפחת אדלסון. המנהל טוען כי פוטר לאחר שלא הסכים לשתף פעולה עם התנהלות מושחתת לכאורה של החברה בסין, מול המאפיה הסינית ומול הממשל. נוסף למשקל הגדול של המשפט ביחס לפעילות העסקית של אדלסון במזרח הרחוק, לתוצאות התביעה יכולות להיות השלכות גם על עסקיו בארה"ב, ובמיוחד על רשיון ההימורים שלו בלאס-וגאס. גונזלס כבר הספיקה להוכיח במהלך המשפט כי היא אינה מהססת לקנוס את החברה בסכומים נכבדים בשל התנהלותה הבעייתית.

החומרים שאספו כתבי ה"ריביו ג'ורנל" על גונזלס מעולם לא פורסמו, המשיך ותיאר התחקיר, אך באופן מוזר, ביקורת חריפה על גונזלס התפרסמה במקומון בצדה השני של ארה"ב, ה"בריסטול פרס", ובאתר עיתון אחר של הרשת, ה"ניו-בריטיין הראלד", במסגרת כתבה על בתי-משפט מתמחים לכלכלה. על אף שה"בריסטול פרס" יוצא לאור בקונטיקט, הכתבה התמקדה דווקא בשופטת מנבאדה. המשותף למקומונים: שניהם בבעלותו של מייקל שרודר, מי שעומד בראש חברת ניוז+מדיה, ששימשה חזית עבור רכישת ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל".

הכתבה הביקורתית התגלתה כפלגיאט: צירוף של פסקאות ממקורות שונים שפורסמו בעבר וציטוטים של אנשים שכלל לא התראיינו לכתבה. על הכתבה חתום אדוארד קלרקין, שהכתבה הנוספת היחידה שלו שהתפרסמה בעיתון היא ביקורת על מסעדה פולנית. אף אדם בעיתון לא ידע להגיד מיהו אותו קלרקין, סיפרו כתבי ה"ריביו ג'ורנל", גם לא שרודר, נציג הבעלים החדשים שלהם.

ביום חמישי האחרון, יומיים לאחר התפטרותו של עורך ה"ריביו ג'ורנל" הנגל, פירסם כתב ה"בריסטול פרס" סטיב מג'רוס קולינס פוסט בפייסבוק שבו הסביר בפירוט מדוע הוא עוזב את תפקידו לאחר יותר משני עשורים. עקרונותי אינם מאפשרים לי להמשיך לעבוד בעיתון, כתב. לדבריו, שרודר, שקנה את העיתון ב-2009, התנהל מאז באופן לא אתי ולא מקצועי, וכעת הוא אינו יכול להמשיך לשאת זאת.

צפיתי בימים האחרונים כיצד שרודר מגיח כדובר של מילארדר חובב פוליטיקה, שרכש בחשאי את ה'לאס-וגאס ריביו ג'ורנל' וכבר מתכונן לפשוט את עורו. למדתי באימה כי הבוס שלי דחף לעיתון שלי כתבה – פיסת פלגיאט זבלי איום ונורא על מערכת המשפט – ואז תקע מעליו את שם העט המזויף שלו.

אני מודה שלא ראיתי את הכתבה עד לאחרונה, אבל כשכבר קראתי אותה, הבחנתי היטב בטביעות אצבעותיו של שרודר. למרות זאת, כשנשאל על-ידי עיתונאים, הכחיש שרודר או סירב להגיב. אתמול הם חשפו אותו בטיפשותו [...] והוכיחו כי השתמש בדפיו של העיתון שלי כדי לקדם את האג'נדה של אדוניו בלאס-וגאס. בקצרה – הבעלים של העיתון שלי אשם בהתנהלות עיתונאית פסולה ברמה אפית".

אם ניתן ללמוד משהו מהשתלשלות האירועים עד כה, נראה שאמינות הדיווח שאליה התרגלו כתבי ה"ריביו ג'ורנל" וקוראיו עומדת להצטמצם.