"אני מקווה שמר אדלסון מבין שמה שהוא קנה אינו שלוחה של משרד יחסי-הציבור שלו", כך צייצה בטוויטר ביום חמישי האחרון ג'ניפר רוביסון, כתבת העיתון "לאס-וגאס ריביו ג'ורנל". היה זה כיממה לאחר שרוביסון, יחד עם עם שניים מעמיתיה למערכת, חשפה את פרטי ההשתלטות של משפחת אדלסון על העיתון שבו הם מועסקים.

עדיין מוקדם להעריך אם המסר של רוביסון ייקלט על-ידי אדלסון, איש עסקים קשוח שאינו מגלה סובלנות רבה במיוחד כלפי אלה המנסים לעמוד בדרכו. אבל אם לשפוט על-פי הדרך שבה העיתון מסקר בימים האחרונים את רכישתו על-ידי אדלסון, נראה שהמערכת מתעקשת להפגין עצמאות ומקצועיות. לפי שעה העיתון רחוק מלשמש שופרו הנאמן של איל ההימורים והפטרון הנדיב של מועמדים רפובליקאים בארצות-הברית ושל ראש ממשלת ישראל.

את האתגר המקצועי הראשון בפרשה הנוכחית הציב לעיתון אדלסון עצמו. הוא בחר שלא לחשוף את מעורבות משפחתו ברכישת העיתון. ביום חמישי, 10 בדצמבר 2015, כונסו אנשי המערכת ונאמר להם כי העיתון נמכר לחברת "ניוז + מדיה קפיטל גרופ". בירור קצר העלה כי החברה הוקמה כשלושה חודשים קודם לכן, מנהלה הוא איש תקשורת בשם מייקל שרודר, והיא נרשמה במדינת דלאוור שבמזרח ארצות-הברית.

כשניסו העיתונאים לברר למי שייכת החברה, אמר להם מו"ל העיתון, ג'ייסון טיילור (שנותר על כסאו גם לאחר החלפת הבעלות), כי הובטח לו שהרוכשים לא יתערבו בתוכני העיתון. הבעלים החדשים, כך נאמר לעיתונאים, "רוצים שתתמקדו בעבודתכם – אל תהיו מוטרדים מזהותם".

העיתונאים התקשו להשלים עם מציאות שבה הם מועסקים על-ידי גורם אנונימי, המסרב לחשוף את זהותו אפילו בפני עובדיו. במצב כזה, הזהירו כמה מהם, אנו עלולים להיקלע לניגוד אינטרסים שלא בידיעתנו בסיקור עסקים שיש להם נגיעה לבעלים המסתורי.

הסקרנות באשר לזהות הרוכש, כמו גם הדאגות מחשאיות העסקה, לא היו נחלתם של עובדי העיתון בלבד. כמה איגודים מקצועיים של עיתונאים הביעו דאגה עמוקה מהמצב המוזר, חסר התקדים, שבו עיתון נרכש על-ידי בעלים אנונימיים. "החלטת הבעלים החדשים שלא לחשוף את זהותם פוגעת הן באמון הציבור והן בעיתונאים", קבע ארגון עורכי החדשות האמריקאי.

עולם התקשורת האמריקאי כולו היה טרוד במשך שבוע ימים בשאלה מיהו הרוכש המסתורי, עמוק הכיסים, שהסכים לשלם עבור ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל" 140 מיליון דולר, 38 מיליון יותר מהמחיר ששולם עבור העיתון בהחלפת הבעלות הקודמת במרץ 2015. המדובר בגדול עיתוני נבאדה, שרואה אור מאז 1909, עם תפוצה של כ-184 אלף עותקים בסופי-שבוע וחשיפה של 10.5 מיליון דפים במהדורה המקוונת מדי חודש. בעיתונים ובאתרי האינטרנט ברחבי ארצות-הברית הופרחו כתריסר שמות של רוכשים פוטנציאליים. שלדון אדלסון היה אחד השמות הבולטים, אך לא היה ניתן לקבל לכך כל אישור.

"אנחנו מקווים שמר אדלסון יבין שמה שהוא קנה אינו שלוחה של משרד יחסי-הציבור שלו", ציוץ של כתבת ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל" ג'ניפר רוביסון (צילום מסך)

ובינתיים, במערכת העיתון בלאס-וגאס בחרו שלושה כתבים, ג'יימס דה-הייבן, הווארד סטוץ וג'ניפר רוביסון, לפרש בדרכם שלהם את הנחיית המו"ל להמשיך בעבודה כרגיל. הם השקיעו את מירב המאמצים בנושא החשוב והמעניין ביותר: חשיפת זהותו של בעל הבית החדש.

ביום שלישי מצא דה-הייבן לראשונה קשר בין מנהל החברה הרוכשת מייקל שרודר לבין עסקי אדלסון. זה היה קשר עקיף ופתלתל, אבל היה בו קצה חוט. דה-הייבן חשף כי שרודר קשור לאיש תקשורת אחר, ראסל פרגמנט, שסייע להקמת "שירות החדשות היהודי", JNS, שגם אדלסון תמך בו. לשירות הידיעות, כך דיווח דה-הייבן, יש הסכם בלעדי של אספקת חומרים עם "ישראל היום", החינמון הישראלי שבבעלות אדלסון.

באמצע השבוע האחרון פורסמה באתר המגזין הכלכלי "פורצ'ן" ידיעה כי אדלסון הוא הרוכש. כאשר נשאל על כך בראיון בערוץ החדשות CNN, השיב איל ההימורים: "אין לי אינטרס אישי" בעסקה. המידע הזה רק האיץ את עבודת צוות הכתבים של ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", ובתוך זמן קצר הם פיצחו את התעלומה. הם גילו כי מאחורי רכישת העיתון עמד פטריק דומונט, סגן נשיא בכיר לכספים ואסטרטגיה בתאגיד לאס-וגאס סנדס שבשליטת אדלסון. דומונט נשוי לסיון אוקסהורן, בתה מנישואיה הראשונים של מרים אדלסון, רעייתו של שלדון.

את דומונט לא היה ניתן להשיג לקבלת תגובה, כך נכתב בידיעה שפורסמה ביום חמישי האחרון ב"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", ובה הסיר העיתון סופית את המסווה מעל פני הרוכשים. אשתו, סיון אוקסהורן, שענתה לטלפון בבית המשפחה בלאס-וגאס, "טרקה עוד בטרם החלה לענות לשאלות הכתב".

רגע לפני הפרסום נתקלו הכותבים במחסום המו"ל, שהיה בסוד העסקה. בין הכתבים לבינו התנהל דיון על כמה משפטים שההנהלה החדשה ביקשה למחוק מן הטקסט, אבל בסופו של דבר הגילוי המפורט על אדלסון ודומונט ראה אור בעמודו הראשון של העיתון שזה עתה רכשו.

"אתם יכולים להיות בטוחים שאם האדלסונים ינסו להשפיע על הסיקור, באמצעות הזמנת דיווחים, חיסולם או דילולם, הכתבים והעורכים של ה'ריביו ג'ורנל' ילחמו", הודעה בדף הפייסבוק של ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", 20.12.15 (צילום מסך)

במקביל שובצה בעיתון הודעתה של משפחת אדלסון. "אנחנו מבינים את רצונם של עובדי העיתון ושל אחרים בעיר לדעת מי הם בעלי העיתון, ומלכתחילה התכוונו להודיע פומבית על בעלותנו", נכתב שם. "בשבוע שעבר, כאשר כל המועמדים הרפובליקאים לנשיאות והתקשורת הארצית הסתערו על לאס-וגאס לעימות האחרון לשנה זו, לא רצינו שההודעה על רכישת העיתון תסיח את תשומת הלב מהחשיבות הרבה שמדינה נבאדה ממשיכה למלא במערכת הבחירות לנשיאות".

עוד נכתב בהודעה כי משפחת אדלסון מתייחסת זה 25 שנה ללאס-וגאס כביתה, עסקי המשפחה מספקים פרנסה לרבבות תושבים, ותרומותיה מסייעות למוסדות רבים בעיר. "היום אנחנו גאים להכריז שמשפחת אלדסון רכשה את 'לאס-וגאס ריביו ג'ורנל' באמצעות קרן שבבעלותה המלאה, כהשקעה פיננסית כמו גם כהשקעה בעתידה של קהילת לאס-וגאס.

"המניע שלנו לרכישת העיתון פשוט", נכתב עוד בהודעה, "אנו מאמינים בקהילה הזו ומבקשים להפוך את לאס-וגאס למקום אפילו טוב יותר לחיות בו. יש לנו אמונה עמוקה בכך שיומון חזק ואפקטיבי ממלא תפקיד קריטי בשמירה על כך שמדינתנו תהיה מעודכנת בסוגיות ובחדשות החשובות העומדות בפנינו מדי יום [...] המשפחה מבקשת להבטיח שיהיה זה מוצר עיתונאי שאין שני לו, ותמשיך להשקיע בעיתון כדי להבטיח שכך יהיה".

בהודעה מבטיחה משפחת אדלסון כי גם לאחר הרכישה העיתון יופעל על-ידי צוות הניהול של ניו-מדיה, החברה שהחזיקה בעיתון בתשעת החודשים האחרונים. מאוחר יותר, בראיון שהעניק לסוכנות רויטרס במקאו, אמר אדלסון כי העיתון הוא רווחי ואין בכוונת המשפחה למנות עורך חדש. הוא הזכיר, בהקשר זה, את "ישראל היום" באומרו: "אנחנו עשויים לקחת כמה מהמאפיינים החיוביים של העיתון הישראלי שלנו ולהוסיף אותם שם, אבל אלה הן רק הצעות".

הודעת הרכישה של משפחת אדלסון כפי שפורסמה ב"LVRJ", צמוד לכתבה העוסקת בזהות הרוכשים (צילום: מתוך חשבון הטוויטר של מולי בול. לחצו להגדלה)

פרשת העיתון זכתה לסיקור נרחב באמצעי תקשורת רבים בארצות-הברית. במדור התקשורת של "הפינגטון פוסט" שיחזר מייקל קלדרון את מהלכי העיתונאים. "כל יום אמרנו לעצמנו שאנחנו נהיה אלה שיביאו את המידע", סיפרה לו ג'ניפר רוביסון. "לא רצינו למצוא את זה ב'לוס-אנג'לס טיימס' או ב'וול-סטריט ג'ורנל'".

חלק ניכר מן העיסוק התקשורתי בפרשה התנהל, כצפוי, בטוויטר. בטרם נחשפה זהות הרוכש צייץ כתב העיתון שין וואלי: "אני חש פגוע ונבוך מכך שלמי שלא יהיה שרכש את העיתון – אין אומץ להכריז על כך". כאשר הועלתה ההשערה שאדלסון הוא הרוכש צייצה הכתבת ג'ניפר רוביסון כי במערכת משתעשעים בינתיים בז'יטונים ושואלים אם הבוס החדש ישלם במטבעות אלה את שכרם, וצירפה תצלום שלה ושל עמיתיה עם הז'יטונים.

הרוח העצמאית הזו ניכרה גם בין עמודי העיתון. בידיעה שפורסמה ביום חמישי צוטטו גורמים המודאגים מן הרכישה ומהעובדה שעדיין לא ברור אם המחיר המנופח ששולם מביא איתו גם התחייבויות למשפחת אדלסון. בחלוף יום חשף העיתון חשדות לפרשה מפוקפקת שהתרחשה כחודש לפני העסקה. על-פי הדיווח, מו"ל העיתון ביקש מכמה כתבים לעקוב מקרוב אחרי התנהלות שלושה שופטים באולמות בתי-המשפט בלאס-וגאס ולהעביר אליו דיווח מלא על הדרך שבה הם מתפקדים במהלך המשפטים. בין שלושת היעדים נכללה השופטת המחוזית אליזבת גונזלס, העוסקת בתביעה נגד "לאס-וגאס סאנדס", התאגיד שבשליטת אדלסון, ואינה עושה לו חיים קלים.

בית-המשפט המחוזי של לאס-וגאס (צילום: Coolcaesar, רשיון CC BY-SA 3.0)

דו"חות הניטור של השופטים לא פורסמו ב"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", אך במפתיע צץ מאמר ביקורתי על תפקוד השופטת גונזלס בעיתון קטן בקונטיקט, המופעל על-ידי חברה שבראשה עומד מייקל שרודר, אותו מנהל שהוצג לעובדים כמי שרכש את העיתון בלאס-וגאס. עדיין לא ברור אם יש קשר ישיר בין המעקב אחר השופטים, הביקורת על השופטת ומכירת העיתון בלאס-וגאס, אך עצם פרסום הידיעה מעיד כי סגל העיתון ממשיך בקו העצמאי.

עוד קודם לרכישת העיתון לא היה אדלסון הדמות הפופולרית ביותר במערכת; זוכרים שם, בין היתר, את משפט הדיבה שניהל נגד בעל הטור ג'ון ל' סמית. התביעה הוגשה בעניין פסקה אחת בספרו של סמית, "כרישים במדבר: האבות המייסדים והמלכים הנוכחיים של לאס-וגאס". לטענת סמית, ההתמודדות מול התביעה הובילה אותו לפשיטת רגל.

ואילו בסבך הפוליטי האמריקאי, מי שעשוי אולי להיות מרוצה מהעסקה הוא דווקא פוליטיקאי דמוקרטי בולט – הסנטור הארי רייד מנבאדה, מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, שזה עשרות שנים משמש מטרה לביקורת חריפה של העיתון בשל מהלכיו הפוליטיים. הוא לא ברר מלים כאשר הגיב על הידיעה בדבר הרכישה. "זה כלב של עיתון", אמר רייד, והביע תקווה שאדלסון יחליף את הסגל העיתונאי הנוכחי בהקדם.

מדוע רכש אדלסון את העיתון?

לאס-וגאס היא בירתה של ממלכת אדלסון, ששלוחותיה מגיעות, בין היתר, עד פנסילבניה, סינגפור, מקאו וישראל. ומה ראוי יותר מבחינתו של קיסר המלונאות, בתי-הקזינו ומרכזי הכינוסים מאשר להבטיח כי העיתון הגדול ביותר בבירתו יימצא תחת שליטתו?

לאדלסון יש כסף. הרבה כסף. 23.7 מיליארד דולר, על-פי הערכת המגזין "פורבס". אבל הוא גם מאמין בכוחן של מלים, ביכולתה של התקשורת להשפיע, ליצור אווירה, לקדם סדר יום פוליטי, להפיץ מסרים ולהחדירם למרחב הציבורי.

גם עבור איש עשיר כמוהו עיתון יכול לשמש מנוף של השפעה על גורמים פוליטיים ורגולטורים למיניהם. העיתון היה ונשאר, אם לאמץ את גרסתו של תיאודור הרצל בסוף המאה ה-19, אמצעי "שאפשר לעשות בו פוליטיקה, שירותים, להשמיע דברי ידידות, לקשור קשרים".

זאת ועוד: כמו פוליטיקאים רבי עוצמה, גם טייקונים עתירי ממון רגישים מאוד לדרך שבה דמותם מוצגת לציבור. הם יכולים לקדם דימוי חיובי באמצעות שכירת אנשי יחסי-ציבור, או על-ידי פתיחת אמצעי תקשורת חדש או רכישת עיתון, תחנת שידור או אתר אינטרנט קיימים.

גם בעידן שבו השפעתם של בעלי עסקים גדולים על העיתונות המודפסת הגוועת גדלה והולכת באמצעות תקציבי פרסום גלוי וסמוי – אדלסון מעדיף עדיין את השליטה הישירה. הוא מעולם לא הסתיר את דעתו בעניין זה; הוא עשה זאת בישראל, עם "ישראל היום", לאחר שנפרד משותפו לחינמון "ישראלי" שלמה בן-צבי.

ה"ניו-יורק טיימס" ציטט דברים שאמר אדלסון בשנה שעברה, בכינוס פרו-ישראלי בניו-יורק, על האפשרות שירכוש את "הטיימס", אולי הנחשב בעיתוני תבל. "יש רק דרך אחת לרכוש אותו – בכסף", אמר אז אדלסון. לדבריו, יהיה מוכן לשלם עליו סכום הגדול באופן משמעותי משוויו המוערך. בינתיים ה"טיימס" אינו עומד למכירה, אבל לפחות קונה פוטנציאלי אחד כבר ממתין.

עיתונאי "ישראל היום" מראיינים את הבעלים שלדון אדלסון, שער "ישראל השבוע", 9.5.14

הרכישה מציבה אתגר עצום לעיתון ולעובדיו: כיצד יסקר מעתה ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל" את מכלול עסקיו של הבעלים החדש? האם יוכלו כתבים, תחקירנים ובעלי טורים לסקר בלי מורא ובלי משוא פנים את המתרחש במלון ומרכז הכינוסים הוונציאן ובבתי-הקזינו שבשליטתו של אדלסון?

ומה באשר לסיקור מהלכיו הפוליטיים ומעורבותו הפעילה מאוד במפלגה הרפובליקאית? במערכת הבחירות ב-2012 השקיע אדלסון 92 מיליון דולר במאמצים להביס את ברק אובמה. תחילה הימר על ניוט ג'ינגריץ', ואחר-כך העביר את הז'יטונים למיט רומני, אך כשל. לקראת בחירות 2016 ערך מה שתואר בתקשורת כ"בחינות קבלה" לשורת מועמדים מהמפלגה, ובשבוע שעבר אירח במלונו בלאס-וגאס את העימות בין המתמודדים.

בינתיים מתמודדים עובדי העיתון עם המציאות החדשה באומץ. בישראל קשה להעלות על הדעת ציוצי טוויטר מן הסוג ששיגרו עיתונאי ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל" בנוסח "רכשת את העיתון, אבל לא קנית אותנו". לא ראינו כאלה כאשר דסק"ש של נוחי דנקנר קנתה את "מעריב" המקרטע, וגם לא, בטכנולוגיות ישנות יותר מטוויטר, כאשר משפחת נמרודי קנתה את "מעריב" ב-1992. חשובה עוד יותר הדרך שבה העיתון מסקר את פרשת הרכישה – כולל פרסום הפרטים שאילצו את אדלסון לחשוף את עצמו רשמית ומידע נוסף, לאו דווקא מחמיא, על בעל הבית החדש.

ההתייחסות הזו משקפת את האתוס המקצועי שאיפיין את העיתונות האמריקאית במשך עשורים רבים: מאמץ לשמירת האוטונומיה של המערכת העיתונאית באופן שיאפשר לכתבים ולעורכים לבצע את עבודתם המקצועית במנותק מן האינטרסים של הבעלים ושל המפרסמים. החומות הללו קרסו בעשורים האחרונים ברבים מעיתוני ארצות-הברית, בעקבות התמוטטות המודל העסקי הישן שהביא עימו האינטרנט.

בלאס-וגאס מנסים עכשיו אנשי העיתון החדש של אדלסון להוכיח שניתן, לפחות לפי שעה, לשמר את האוטונומיה המערכתית, אבל לא ברור מתי תפקע סבלנותו של אדלסון ואם ישים קץ לעצמאותם המרשימה של עובדיו.