הראשונים לזהות את ההשלכות העצומות על התקשורת הישראלית שתהיה להחלטתו של שלדון אדלסון להקים את "ישראל היום" היו אנשי "ידיעות אחרונות". מרגע הפצעתו של החינמון ב-30 ביולי 2007 הם טענו כי המודל העסקי שעליו מבוסס העיתון – דהיינו, מימון כל עלויותיו בידי המיליארדר היהודי-האמריקאי – ישבור את שוק העיתונות הישראלית ויביא לקריסתם של עיתונים ותיקים.

הם גם חזו נכון את ההשפעה הפוליטית העצומה שתהיה לחינמון החדש: הצפת המרחב הציבורי באידיאולוגיה ימנית-לאומנית, ברוח תפיסת העולם השמרנית המובהקת של המממן המייסד, עד כדי הצגת השאלה האם הוא מסתפק בהעמדת "ישראל היום" כשופר לבנימין נתניהו או שמנהיג הליכוד משמש מוציא לפועל של תפיסותיו המדיניות של אדלסון.

האבחון של "ידיעות אחרונות" היה מדויק להפליא: בתוך שנים אחדות היה "ישראל היום" לעיתון המודפס הגדול בתפוצתו הן בימי חול והן בימי שישי (לפי פרסומי העיתון עצמו – עד לשיא של 550 אלף עותקים). העלות לאדלסון: כמיליארד שקל עד כה (לפי חישובים שפורסמו בעיתונות).

חלוקתו חינם בכל רחבי המדינה היכתה את מתחריו עד כדי כיליון: "מעריב" נסגר למעשה ומופיע כיום, תחת בעלים חדשים, במתכונת מכווצת, ו"ידיעות אחרונות" נאבק על הישרדותו. כלי תקשורת נוספים הושפעו אף הם מנוכחותו של אדלסון: הוא רכש את "מקור ראשון" ואת nrg (אתר החדשות של "מעריב" הקורס, שנסגר לאחר מכן), ובעיקר הוא גרם לשינויים מרחיקי לכת בהתנהלות ובתרבות המקצועית של ערוצי הטלוויזיה המסחריים בישראל.

לאחר שגרם להתפטרותם של ראשי מחלקת החדשות של ערוץ 10, כתוצאה מכניעת בעלי הערוץ לאיום בתביעת פיצויים ענקית שהפנה אליהם, אדלסון הציף אל פני השטח את התפיסה שבעל המאה הוא בעל הדעה. האירוע הזה נתן לגיטימציה והעצים את ההתנהלות, שהיתה עד אז מוצנעת, שלפיה על המערכות העיתונאיות בכלי התקשורת להתחשב בשיקולים זרים – בהם האינטרסים העסקיים של בעליהם – שלא לומר להשתעבד להם. "ישראל היום" היה לחלון הראווה של החצר האחורית של רוב כלי התקשורת הישראליים, היכן שבחסות האפלולית מתמסרות המערכות העיתונאיות לבעלי עניין כוחניים.

ארנון (נוני) מוזס ושלדון אדלסון (צילומים: מרים אלסטר, קוקו)

בפני עצמו היה אדלסון טייקון שבחש בזירה הפוליטית במדינתו כמו שעשו ועושים בעלי הון אחרים, למן ויליאם רנדולף הרסט בארצות-הברית של המחצית הראשונה של המאה ה-20, דרך אקסל שפרינגר בגרמניה של שנות ה-60 וה-70 ועד רופרט מרדוק בבריטניה, באוסטרליה ובארצות-הברית עד עצם היום הזה. אלא שבניגוד להם, שהיו מו"לים וקרובים לעולם העיתונות, ובתוקף זה היו מעורבים עמוקות בפוליטיקה הלאומית והבינלאומית, אדלסון הגיע לעולם התקשורת רק לפני 14 שנים – ולא בארץ מגוריו אלא בישראל הרחוקה. עד אז המחיש את מעורבותו בפוליטיקה האמריקאית דרך תרומות שהעניק למפלגה הרפובליקאית ולכמה מהמועמדים לנשיאות, וכן בפילנתרופיה בעלת אופי הומניטרי.

עדיין לא מחוור לחלוטין מדוע התגייס אדלסון לסייע לבנימין נתניהו לכבוש ולהחזיק בשלטון בישראל. מהתבטאויותיו המעטות ניתן להבין שנתניהו שכנע אותו שהתקשורת המקומית עוינת אותו באופן גורף, ושהאינטרס הדמוקרטי של המדינה מצדיק הקמת עיתון בעל השקפת עולם שמרנית.

בין אם ההסבר הזה ממצה ובין אם לא (עד כמה רעייתו, מרים, ישראלית במוצאה, היתה מעורבת בהחלטה?), מקובל לטעון שהקמת "ישראל היום" אכן תרמה תרומה מכרעת להצלחתו של נתניהו להחזיק בשלטון 11 שנים ברציפות – כולן חופפות לנוכחותו של החינמון ברחובות.

מחלק עיתונים של "ישראל היום" בתל-אביב, בעיצומה של מגפת הקורונה (צילום: מרים אלסטר)

זה ממצא מפתיע בהתחשב במשקלו הסגולי הירוד של "ישראל היום", בהישגיו המקצועיים הדלים ובהשפעה האפסית שלו על סדר היום הציבורי. "ישראל היום" הוא לא עיתון שמייצר כותרות ראשיות מרעישות או מפרסם מאמרים נוקבים ומעוררי עניין. התיוג שדבק בו הוא זה של פמפלט תעמולתי שרתום לשירות צרכיו התדמיתיים והפוליטיים של נתניהו (ומשפחתו).

נתונים שחילץ רביב דרוקר מהממונה על חופש המידע במשרד ראש הממשלה מעידים על קשר טלפוני חריג בתכיפותו ובעיתויו (סמוך למועד הורדת העיתון לדפוס) בין ראש הממשלה לעורך "ישראל היום". מחקרים מלמדים על קשר רופף בלבד בין חשיפת בוחרים לעמדות של פוליטיקאים ובין החלטתם לשנות את דפוס ההצבעה שלהם. ובכל זאת, בישראל של 14 השנים האחרונות מתקיימת לכאורה זיקה מובהקת בין נוכחותו של "ישראל היום" להתחזקות כוחו של הליכוד בראשות נתניהו.

כאשר צלו של החינמון גדל ואיים, מו"ל "ידיעות אחרונות" פנה גם לדרכים חשוכות – מהלך שהדיו פועמים ללא הפסקה ומעצבים את המציאות הפוליטית בישראל גם במערכת הבחירות המתרגשת ובאה עתה

האבחנה הנכונה של ראשי "ידיעות אחרונות" בדבר כוח ההיזק הניכר לעסקיהם הגלום בהופעת החינמון תורגמה בתחילה למאבק עסקי ומקצועי שנועד לשפר את הגליונות שהם מציעים לקורא, כדי שיתחרה בהצלחה בשחקן החדש שמחולק ללא תשלום בצמתים ובתחנות האוטובוסים. כאשר צלו של החינמון גדל ואיים פנה מו"ל "ידיעות אחרונות" גם לדרכים חשוכות – מהלך שהדיו פועמים ללא הפסקה ומעצבים את המציאות הפוליטית גם במערכת הבחירות המתרגשת ובאה עתה.

ההיסטוריה שבה וגילתה את פניה האירוניים: המשא-ומתן החשאי שניהל מוזס עם נתניהו חשף את הלך רוחו המושחת של המו"ל, ובכך הצדיק לכאורה את טיעונו היסודי של אדלסון בדבר הצורך בהקמת מתחרה ל"ידיעות אחרונות". ורק סמלי הוא שבעוד הדיון ב"תיק 2000", שהוא תולדה ישירה של הופעת "ישראל היום", המלמד לכאורה על קשרי הון-עיתון מושחתים, עומד להיפתח בבית-המשפט המחוזי בירושלים בחודש הבא; ובשעה שבה דונלד טראמפ צועד לקראת שקיעתו בנבכי ההיסטוריה – הלך לעולמו איל ההון שתמך בהם ותִחזק אותם.