צוּמוּד

בתחתית שער "ידיעות אחרונות" נדפסת תיבה שחורה ובה תצלום של נח מוזס, אביו של ארנון (נוני) מוזס ומי שקדם לו בתפקיד העורך האחראי של העיתון הנמכר ביותר בישראל. החודש מלאו 35 שנה למותו של מוזס האב, וכרגיל ב"ידיעות אחרונות" עושים שימוש בעמודי העיתון כדי לכבדו.

לפני חמש שנים, במלאות 30 למותו של מוזס האב ורגע לפני התפוצצות הפרשה המכונה "תיק 2000", הוציאו ב"ידיעות אחרונות" לזכרו מוסף שלם, 24 עמודים. הבוקר, בתאריך פחות עגול ועל רקע עדויות מצטברות בדבר הידרדרות במצבה הכספי של הקבוצה, מסתפקים בעמוד אחד ב"מוסף לשבת". הטקסט המרכזי הוא ציטוט מתוך "ראיון לרדיו" שהעניק מוזס המנוח (זהות כלי התקשורת או מועד הראיון אינם מצוינים).

הטקסט של מוזס האב מוקדש לאתוס המרכזי של המשפחה, שנוסח כבר שנת 1948 בעקבות "הפוטש הגדול": דבקות במטרה. "אם אין דבקות במטרה, אין עתיד", מצוטט נח מוזס. "מה שמציין אותי ואת המשפחה כולה זו הדבקות במטרה. אני חושב שיש לנו כמויות די רציניות מהתכונה הזאת. אף פעם, בשום שלב, לא היה חסר לנו ממנה. למרות כל הצרות השונות, הדבקות במטרה גברה על הכל. הסגולה הזאת נדרשת ממי שעומד בראש עיתון. אחרת אין לו עתיד. צריך להשתדל ולהאמין, להיות אופטימיסט לגבי המחר. זה תמיד אִפיין אותי והיה המוטו של המשפחה שלי".

מובן כי הדבקות במטרה נחוצה גם היום למשפחת מוזס, ובייחוד לעורך האחראי הנוכחי והנאשם בשוחד ארנון מוזס. אדם שדבק פחות ממנו במטרה יכול היה להתפטר מתפקידו בעיתון עם פרסום הקלטות המפלילות שבהן הוא נשמע מציע לראש הממשלה לשנות מן היסוד את הסיקור בעיתון ובאתר שבשליטתו בתמורה לפגיעה ביריב העסקי "ישראל היום". אדם שדבק במטרה פחות ממוזס היה עשוי לפרוש מכל תפקיד בקבוצת "ידיעות אחרונות" עם מסקנת המשטרה כי ראוי להעמידו לדין באשמת שוחד, או עם החלטת היועץ המשפטי לממשלה לעשות כן.

אבל ארנון מוזס, נאמן למורשת המשפחתית, דבוק למטרה עד כדי כך שהוא והיא הופכים לישות אחת. ומה המטרה? הודות להקלטות שביצע ארי הרו בפגישות של מוזס עם בנימין נתניהו התשובה ברורה. "אני רוצה להרוויח כסף", הבהיר המו"ל. הדרך להרוויח כסף, וכוח, היא קודם כל לא לעזוב את עמדת השליטה בקבוצת התקשורת הגדולה במדינה. כשאתה שולט ב"ידיעות אחרונות" אתה יכול לא רק למשוך דיבידנדים (בזמן פיטורי עשרות עובדים). אתה יכול, למשל, לתת כמו הבוקר בעמוד 3 של העיתון עוד ידיעה מחמיאה לפוליטיקאי כמו איציק שמולי, כולל תצלום נאה. לך תדע מתי תזדקק להצבעה שלו למענך.

כשאתה שולט ב"ידיעות אחרונות" אתה יכול לתת בעמוד 4 של העיתון מאמר מאת ציפי לבני היוצא להגנת מערכת אכיפת החוק, שגורלך תלוי בהחלטותיה. "נורמליזציה של הלא-נורמלי" היא כותרת המאמר, שמתייחסת למצב שבו נאשם בפלילים מכהן כראש ממשלה. אבל המאמר הזה הוא עדות לנורמליזציה של עוד מצב לא נורמלי, שבו נאשם בפלילים שולט בקבוצת התקשורת הגדולה במדינה. מאמר שלם נגד מי ש"יצאו במסע דה-לגיטימציה לשומרי הסף", כאילו לא היה זה אותו עיתון ממש שרק לפני שנים אחדות שיתף פעולה עם נסיונותיו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט לערער את האמון בפרקליטות וביועץ המשפטי לממשלה. כאילו לא היה זה אותו עיתון שבשנת 2012 הכתיר את הפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה הורשע ראש ממשלה בפלילים בכותרת "הזיכוי".

כשאתה שולט ב"ידיעות אחרונות" אתה יכול במקביל לפרסם עוד קריאה אחת, בשרשרת של קריאות, להעניק חנינה לנתניהו. בלי להזכיר כמובן את ההשלכות האפשריות של חנינה שכזו על הגורל המשפטי שלך.

טיבה של התחרות

בפאנל שנערך בשבוע שעבר בהשתתפות במאי התעודה דורון צברי וכמה מבכירי העיתונאים שפועלים מאחורי הקלעים בחברות החדשות הטלוויזיוניות בישראל, צברי נתן דוגמה לסוגיה חשובה שאינה זוכה לדעתו לתשומת לב תקשורתית ראויה: האיום של חברת נובל-אנרג'י, שנרכשה לאחרונה על-ידי ענקיות האנרגיה שברון, להפסיק את מכירת הגז לחברת החשמל אם זו תתעקש לממש הסכם לרכישת גז במחיר מוזל.

ב-2012 חתמה חברת החשמל על הסכם ארוך טווח לרכישת גז מהמונופול במחיר הצמוד למדד המחירים לצרכן בארצות-הברית. כך יצא שלמרות שמאז מחירי האנרגיה ברחבי העולם קרסו (המחיר העולמי הממוצע של יחידת חום עומד על כ-4 דולר; הממוצע מתייחס למדינות כמו ישראל, שבתחומן קידוחי גז, וכאלה שתלויות ביבוא אנרגיה), בחברת החשמל רוכשים כיום גז ממאגר לווייתן במחיר של כ-6.3 דולר ליחידה.

כדי להוזיל את החשבונות של כלל הציבור הגיעו לאחרונה בחברת החשמל לעסקה עם השותפים של שברון ודלק במאגר תמר, ולפיה ירכשו מהם גז במחיר מוזל, פחות מ-4 דולר ליחידת חום. כשנודע הדבר לשברון-נובל ולדלק איים מנכ"ל דלק קידוחים יוסי אבו לתבוע את חברת החשמל על הפרת הסכם עם לווייתן, ואילו בנובל-אנרג'י איימו להפסיק כליל את הזרמת הגז ממאגר תמר. כמובן שהדבר מתאפשר משום שמתווה הגז הכשיר את קיומו של מונופול: נובל ודלק הן בעלים גם במאגר תמר וגם בלווייתן.

"אם אני עורך את המהדורה, זה פותח את המהדורה", אמר צברי לחבריו לדיון. הוא תיאר את המהלך של נובל-אנרג'י כ"נסיון סחיטה", והדגיש כי לפרשה הזו יש גם רלבנטיות גדולה לכל אחד מהישראלים, שכן רכש גז מוזל יוריד את מחירי חשבונות החשמל, לדבריו במאות שקלים.

כיוון שצברי אינו עומד בראש הפירמידה העריכתית של אחת מחברות החדשות בישראל, המידע על המאבק של חברת החשמל להוזלת מחיר רכש הגז לא רק שלא פותח מהדורות, בקושי אפשר למצוא אותו; ולא רק בחברת החדשות של קשת 12, שבשליטת בעל האינטרס יצחק תשובה (במהדורה הזו של חדשות 13, למשל, יש דיווח של מתן חודורוב בדקה ה-40). את הפרטים על המאבק בין חברת החשמל לחברות האנרגיה אפשר למצוא בעיקר בעיתונות הכלכלית.

בגליון סוף השבוע של "גלובס", לדוגמה, מתפרסם בכפולה השנייה ראיון שערך עמירם ברקת עם יו"ר חברת החשמל יפתח רון-טל. "אנחנו משוכנעים שאנו לא מפירים כל הסכם, ואפילו הפוך", אומר רון טל ל"גלובס". "הסכם לווייתן לא מונע מאיתנו ומאפשר לנו לרכוש גז יותר בזול".

"יש לנו חובה עסקית להוריד את מחירי הגז, אבל מעבר לזה יש לנו חובה מכוח האינטרס הציבורי שאנחנו מייצגים", מוסיף יו"ר חברת החשמל. "יש אפשרות טובה לסייע למדינת ישראל בעת הזו על-ידי הורדת מחיר החשמל באמצעות הורדת מחיר הגז. זה מה שמדינת ישראל מצפה מאיתנו, וזו החובה החוקית שלנו".

מבחינת רון-טל, בחברת החשמל פועלים לפי "רוח ההסכם" משנת 2012. הרוח, הוא אומר, "היא מה שמקובל לכנות Fairness, וההגינות אומרת לבחון את ההסכם הזה על פני השנים. מי שמשלם היום 6 דולר – פועלים כנגדו באופן בלתי הגון". את השלכות ההסכם שחתם עם השותפות של שברון ודלק בתמר מגדיר רון-טל "טיבה של התחרות". היעד שהציבה לעצמה חברת החשמל, מוסיף רון-טל, הוא להוריד בשנה הבאה את מחיר רכישת הגז ב-35%. "יש לנו גיבוי מלא ממשרד האנרגיה, שחושב שתחרות היא דבר חשוב, ועם כל הכבוד וההערכה לנובל ולשברון, שאני מאוד שמח על הכניסה שלהם – המחיר יירד. נקודה".

על האיום של נובל-אנרג'י להפסיק את הזרמת הגז אם חברת החשמל תעז לרכוש ממאגר תמר גז במחיר מוזל אומר רון-טל: "זו התנהלות כוחנית שלא מאפיינת צדדים לשותפות בת כל-כך הרבה שנים. [...] אתה לא יכול לנצל את הכוח המונופוליסטי שלך בהפעלה כדי להשיג הישגים עסקיים".

כלי התקשורת המרכזיים ראויים לכל גינוי שיקבלו על כך שהם מתעלמים כמעט לחלוטין מסיפור בעל חשיבות כה רבה. למרבה מזלם, לצד ההתעלמות שלהם יש מי שמספק דוגמה לעיתונות גרועה עוד יותר: "ישראל היום", שלוקח את הצד של המונופול על חשבון האינטרס הציבורי.

במוסף "ישראל השבוע" מקדיש העורך הכלכלי של "ישראל היום", ערן בר-טל, חלק מטורו השבועי לניתוח העימות בין חברת החשמל לנובל ודלק. יש לו ביקורת, כמובן, אלא שזו מופנית דווקא לחברת החשמל. "חברת החשמל ניהלה משא-ומתן על ההסכם החתום מאחורי גבן של דלק קידוחים ונובל-אנרג'י", כותב בר-טל, וקובע: "חברת החשמל היא לא עוד חברה ציבורית, או פרטית. היא עדיין חברה ממשלתית, ולכן ההתנהגות שלה להשגת ההסכם הזה היא לכל הפחות לא מכובדת".

יפה, פתאום מדברים על כבוד. האם מכובד לכבול חברה ממשלתית להסכם שמחייב אותה לרכוש אנרגיה במחיר מופקע ולגלגל את העלות על כל הציבור הישראלי? האם מכובד לסחוט חברה ממשלתית באמצעות איום במשבר אנרגטי לאומי אם לא תיסוג מנסיונה לרכוש גז במחיר זול יותר? האם מכובד להעניק למונופול אנרגיה פטור מחוקי ההגבלים העסקיים, פטור מפיקוח על המחירים, פטור מאפשרות לשינויים בחוקי מיסוי ורגולציה?

בר-טל מודה כי "כפרשן שיש לו אינטרס של צרכן חשמל" הוא אמור לשמוח על אפשרות לחיסכון בחשבון החשמל, אבל כיוון שיש לו "חוש צדק" (!) הוא אינו יכול להתעלם מההתנהלות הבעייתית של חברת החשמל במקרה הזה. "ככה לא עושים עסקים", הוא קובל כנגדה. העורך הכלכלי של החינמון הנפוץ בישראל מעלה גם את האפשרות שההסכם שחתמה עם השותפות בתמר "אינו חוקי", וטוען כי חברת החשמל "בחרה דרך לא יפה לקבלת פנים לחברת ענק, שככל הנראה הקשרים עמה יהיו ארוכי טווח".

אחרי כבוד וצדק, הגענו להלכות נימוסין. אין מנוס אפוא אלא לשגר את יפתח רון-טל לקורס נימוסין מזורז אצל האדונים יצחק תשובה וביני זומר.

מצבו של נתניהו כה גרוע, ש...

בכותרת המשנה לטור של זאב קם ב"בשבע" כתוב: "מופרע ובלתי צפוי ככל שזה נשמע – אם בנט לא יירד בסקרים עד תחנת היציאה לבחירות, ייתכן שבליכוד יעדיפו לקיים את הסכם הרוטציה עם גנץ".

בשער "מעריב" מתנוססת הכותרת "54% – נתניהו צריך לפרוש".

טורה של רחלי מלק-בודה במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מוקדש ל"מפלגת האנשים שכבר לא אכפת להם שביבי ילך הביתה" (כש"אנשים" כאן במשמעות "אנשי ימין").

בעמוד 4 של "ידיעות אחרונות" מדמה צרויה שלו את נתניהו ל"בעל מכה", כשמי שחוטפת את האלימות שלו היא מדינת ישראל.

בטורו שבמוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתלונן אברי גלעד על המצב הנוכחי, שבו "בבלפור, הג'וניור או הפאפא הוגים איזה זרע משטמה חדש. מלה שאפשר לעורר בעזרתה כעס, תיעוב, הרחקה, לגלוג, ביטול, עליונות, ואז מפיצים אותה לכל עבר".

במדור הדעות של "בשבע" מתפרסם טור תחת הכותרת "רפובליקת הבננות של נתניהו", שבו כותב ד"ר מאיר סיידלר: "עכשיו די. [...] נתניהו חייב לפנות את מקומו".

אבל עדיין נותרו לנתניהו כמה נאמנים בתקשורת

"נראה שההתקפות הפוליטיות נגד הממשלה על תפקודה בימי המגפה לא לגמרי מוצדקות", כותב אמנון לורד במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". עמיתו למוסף, הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד, מציע עסקה לחילוץ נתניהו מאפשרות של הרשעה ומאסר: "חנינה תמורת בחירות". שימו לב, לא חנינה תמורת פרישה, אלא חנינה תמורת בחירות, שבהן נתניהו לוקח חלק.

לפי טוכפלד, העניין הוא כזה: חנינה תמורת פרישה מהחיים הפוליטיים היא מהלך ש"רק יגביר את תחושת הנרדפות ואת הקרע ויחריף את הפילוג והשיסוי". ולכן, "אחרי החנינה יש לחזור לעם". נתניהו יהיה משוחרר מהעמדה לדין, ואז "כל צד יקבל את ההזדמנות שלו לכבוש את השלטון בדרך היחידה שבה עושים זאת במדינה דמוקרטית: בקלפי. ושהטוב יותר ינצח".

מיד אחרי שנתניהו ינצח בבחירות, או יפסיד לקואליציה של רון חולדאי-גדי איזנקוט-אהוד אולמרט-וחיים רמון, טוכפלד מציע לפנות לפתרון הבעיה האמיתית בישראל ו"לעשות טיפול שורש במערכות אכיפת החוק והמשפט, שהרקב כבר פשה בהן מזמן".

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" רן ברץ, דוברו לשעבר של נתניהו, מקדיש את טורו להסבר מפורט מדוע יש לפסול לחלוטין את כל תיקי נתניהו הנידונים בימים אלה בבית-המשפט המחוזי בירושלים. ברץ עיין בטיעוני הסנגורים של נתניהו ובאלה של בני הזוג אלוביץ', וקיבל את התחושה שהפרקליטות לא רק מקשה על נתניהו להגן על עצמו כראוי אלא גם מנסה לטייח מחדלים רבים שבוצעו בשלב החקירה.

פרשת המניות (וכלי השיט)

"מנדלבליט סגר את התיק וקבע: המניות הן טובת הנאה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר. הכתב נטעאל בנדל מדווח כי היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לחקור את נתניהו בפרשת מניות הפלדה, אך קבע כי "נתניהו קיבל טובת הנאה משמעותית מבן דודו נתן מיליקובסקי".

במסמך שהפיץ היועץ המשפטי לממשלה שכלל את עיקרי הנימוקים לאי-פתיחה בחקירה פלילית נכתב כי הפער בין מחיר רכישת המניות של נתניהו בשנת 2007 למכירתן שלוש שנים לאחר מכן "העלה את האפשרות" שנתניהו "קיבל טובת הנאה משמעותית ביותר", אולם בהמשך הוא מסייג וכותב כי "נוכח חלוף הזמן הרב, קיים קושי לאסוף תשתית עובדתית מקיפה שתאפשר לקבוע ממצאים באשר לקיומה והיקפה של טובת ההנאה". המשפטים המסתייגים הללו מצוטטים בעומק הידיעה של "הארץ", אך הכותרת, כאמור, הרבה יותר חד-משמעית.

ידיעה נפרדת מאת בנדל נושאת את הכותרת "היועמ"ש: אין מידע חדש בעתירה לחקור את נתניהו בתיק הצוללות".

בשער "ישראל היום" נדפסת הכותרת "בלי חקירה פלילית בתיקי הצוללות והמניות". בראש עמוד 11, מעל ידיעה מאת יאיר אלטמן ודניאל רוט-אבנרי, מתנוססת הכותרת "אין ראיה נגד נתניהו בפרשת הצוללות". בידיעה עצמה כתוב כי מנדלבליט "דוחה את עתירת התנועה לאיכות השלטון" בעניין חקירת פרשת כלי השיט, אולם ליועמ"ש אין סמכות לדחות עתירה. רק בג"ץ יכול לדחות את העתירה, ובינתיים לא עשה זאת.

ומה ב"ידיעות אחרונות"? בשנת 2004, כשהיועמ"ש דאז מני מזוז הודיע על סגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה אריאל שרון בפרשת האי היווני, הוציא לאור העיתון שתמך בשרון מוסף מיוחד בן 16 עמודים ובו הודפסה במלואה חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. אבל הבוקר, יום לאחר סגירת תיק המניות נגד ראש הממשלה שאינו נהנה מאהדת "ידיעות אחרונות", אין על כך אפילו כותרת קטנה בשער העיתון. הידיעה על החלטת מנדלבליט מתפרסמת בצמצום, בעמוד 5.

ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה על הפגנות שנערכו אתמול נגד נתניהו, הפגנות שבתקופה האחרונה כוללות דרישה חוזרת לחקירת פרשת הצוללות וכלי השיט. ב"הארץ" מוזכר כי פעיל המחאה סדי בן-שטרית וצלם העיתון תומר אפבלאום הותקפו בחולון בידי חברי ארגון "לה-פמיליה". ב"ידיעות אחרונות" מוזכרת רק האלימות נגד בן-שטרית.

ב"ישראל היום" לא מוזכרות ההפגנות נגד נתניהו והתקיפות של חברי "לה-פמיליה", אבל יש מאמר מאת ראש המל"ל לשעבר יעקב נגל, שנותן על גבי עמוד שלם את גרסתו לפרשת כלי השיט (היא קרובה יותר לגרסת נתניהו מאשר לגרסת התנועה לאיכות השלטון).

"פרשת הצוללות", המכונה כך אף שהיא עוסקת לא רק בצוללות אלא גם בכלי שיט אחרים, מבצבצת בשני טורי פרשנות בולטים ב"הארץ". הפרשן הפוליטי יוסי ורטר מזכיר ליו"ר כחול-לבן בני גנץ כי יש באפשרותו לעשות שימוש בסעיף 537 של חוק השיפוט הצבאי להקמת ועדת חקירה לפרשה. גם הפרשן הבטחוני עמוס הראל נכנס לעמדת הקיביצער ומפנה את תשומת לבו של שר הביטחון לסעיף 8א' לחוק הממשלה, המאפשר לכל שר להקים ועדת בדיקה ממשלתית בנושא שנמצא בתחום סמכותו.

עוד כותרות ראשיות

הכותרת הראשית ב"ישראל היום" מוקדשת להקלות בסגר ("נפתחים ונזהרים"). גם בעיתון השני של משפחת אדלסון בישראל, "מקור ראשון", מקדישים למגפת הקורונה את הכותרת הראשית ("הגבלת הריחוק מתבטלת, גני הילדים והעסקים הקטנים נפתחים"), אולם זו מלווה בכותרת גג מבשרת רעות: "למרות מספר הנשאים, שעודנו גבוה".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מפנה ל"פרויקט מיוחד של 'ממון שישי'", המוסף הצרכני של העיתון, שם בדקו כיצד הצליחו עשר ערים שונות לצמצם באופן דרמטי את היקף התחלואה בשטחן. לצד הכותרת הראשית מופיעה הפניה בולטת לעוד מיזם עיתונאי שנולד במערכת: מפגש בין מפגין חילוני שחטף מכות משוטרים למפגין חרדי שחטף מכות משוטרים.

הכותרת הראשית של "מעריב" היא ציטוט מפי היועץ המשפטי לממשלה לשעבר יהודה וינשטיין: "ההחלטה שלי לסגור את התיק נגד מנדלבליט – ראויה".

חוק וסדר

הפרסום מאת עמית סגל וגיא פלג בחדשות 12 של שיחה בין אביחי מנדלבליט לאפי נוה מעורר גלים. "סקופ זעיר", כינה אותו מייסד "העין השביעית" עוזי בנזימן, אך עיתונאים אחרים רואים זאת אחרת. פרסום השיחה בין מנדלבליט לנוה, כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מעורר אי-נחת בקרב "לא מעט אנשים במערכת הפוליטית והמשפטית", כיוון שהשיחה הזו "עשויה להיות הסנונית הראשונה בשורה של שיחות שאנחנו עוד עתידים להיחשף אליהן".

"בנקודת הזמן הנוכחית הצטלבו האינטרסים של שני נאשמים", כותב בן כספית ב"מעריב". "זה שכבר עבר שימוע (נתניהו) וזה שממתין לשימוע (נוה). ההקלטות מתחילות לטפטף. מי שנסחט כאן זו מערכת שלטון החוק. אם התיק נגד אפי נוה לא ייסגר, ייפתחו שערי הגיהנום. אם תיקי נתניהו לא ייסגרו, כנ"ל".

עמיתו לעיתון קלמן ליבסקינד כותב כי "הקלטות מנדלבליט מגרדות עוד שכבה בשאריות האמון שעוד נותרו בכל מה שנעשה במשרד המשפטים", אך מפנה את האצבע המאשימה לנתניהו, שמינה את שי ניצן לפרקליט מדינה ואת מנדלבליט ליועץ משפטי, ובאופן כללי לא הראה "שיש לו עניין לשנות משהו במערכת אכיפת החוק".

ב"הארץ" מדווח גידי וייץ כי הסדר ניגוד העניינים של נתניהו יאסור עליו לחלק הוראות לשר לבטחון הפנים אמיר אוחנה ולשר המשפטים אבי ניסנקורן בנושאים שנמצאים בלב ההסדר, כולל מינויים בכירים וחקיקה.

וייץ מזכיר כי "נושא ניגוד העניינים של נתניהו עלה לדיון בעקבות העתירות שביקשו למנוע ממנו להרכיב את הממשלה, בהיותו נאשם בפלילים. מנדלבליט העביר אז לבג"ץ חוות דעת שלפיה אין מניעה לכך", אך דרש כי נתניהו יהיה מנוע מלעסוק בשלל תחומים שישפיעו על משפטו הפלילי. "אם אתה מערבב את הדברים ומשתמש בכוח השלטוני שלך כראש ממשלה כדי להשפיע עליך פלילית, פה מתחילה להיות בעיה קשה", מצטט וייץ מראיון שהעניק לאחרונה מנדלבליט ל"משפחה".

ב"גלובס" עומד גיל ברינגר על כך שמנדלבליט במומו פוסל. בשיחה עם נוה הוא נשמע כועס על כך שפרקליט המדינה מסרב לסגור את התיק נגדו ואומר: "אני אתפוצץ ואני אעשה לו בלגן אימים על זה. אני לא יודע אני... אלחץ את זה יותר". ברינגר כותב כי "מנדלבליט עצמו תכנן, לפני ארבע שנים, לפעול באופן זהה לזה הפסול בו הוא מזהיר ציבורית את נתניהו מלנקוט בו", ומוסיף: "נשתמש בחלוקה שמנדלבליט עשה בה שימוש בעניינו של ראש הממשלה ונשאל באילו כלים התכוון מנדלבליט ל'התפוצץ' ולעשות לניצן 'בלגן אימים'? כחשוד או כבעל משרה ציבורית בכירה?".

גם בן-דרור ימיני, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מבקר את מערכת אכיפת החוק וקורא לבכיריה להצטרף לקריאה להקמת ועדת חקירה "לטובתם. לטובת שלטון החוק". אגב כך שב וקורא ימיני לעסקת פרישה של נתניהו תמורת חנינה ומזכיר כי בעבר כבר הציע זאת, וחטף ביקורת, אך כיום עוד ועוד קולות מביעים תמיכה במהלך שכזה.

כשימיני עדיין היה בודד יחסית בקבוצת האישים הקוראים לפרישת נתניהו תמורת חנינה, הוא מזכיר הבוקר, הוטחה בו ביקורת רבה. "אחד, עוזי בנזימן, מיהר להגיב בחמת זעם באתר לעיתונאים" כותב ימיני בזלזול על מאמר שהתפרסם כאן, באתר "העין השביעית", מבלי להזכיר את שם האתר. לפי ימיני, "הוא [בנזימן] צירף אותי ל'שורה מבישה של פוליטיקאים מהליכוד'. שיפשפתי את העיניים. הרי איש מהליכוד לא העלה הצעה כזאת, ורוב הזעם כלפי הופנה דווקא מצד חסידי נתניהו. אם זה מה שנכתב באתר לביקורת התקשורת, יש צורך באתר לביקורת הביקורת על התקשורת".

אולי באמת צריך אתר לביקורת הביקורת על התקשורת, אבל אם יוקם כזה כדאי לדאוג שלימיני לא יהיה כל קשר אליו, שכן כרגיל אצל ימיני חצי האמת שלו גרועה משקר. בנזימן לא צירף אותו באותו מאמר לשורה מבישה של פוליטיקאים מהליכוד שהציעו לנתניהו חנינה תמורת פרישה, כפי שהוא מטעה את קוראיו לחשוב, אלא לשורה מבישה של פוליטיקאים מהליכוד ש"מתגייסים לחלץ את נתניהו מאימת הדין בגין מעשי השחיתות שמייחסת לו המשטרה" באמצעים אחרים.

ובנזימן אף פירט באילו אמצעים: "לאסור על המשטרה לסכם את חקירותיה בהמלצות מפורשות; לפטור ראש ממשלה מכהן מהעמדה לדין; להתנות את העמדתו לדין באישור הכנסת; לבטל את יחידת להב 433; לדחות את עיתוי הכרעת הפרקליטות בתיקי נתניהו עד סמוך לבחירות הבאות ולהימנע מלהחליט על העמדתו לדין אם ייבחר שוב לראשות הממשלה".

את טורו שב"דה-מרקר" מקדיש הפעם גיא רולניק ל"תעשיית ההקלטות, הסחיטה והאיומים שהיכתה כאן שורש". לדבריו, "טעות תהיה לחשוב שעם לכתו של נתניהו יתנקו כאן האורוות. תוך עשור או שניים התפשטה בצמרת החברה הישראלית שחיתות מאוד עמוקה, מבנית ותרבותית – בהון, בשלטון ובעיתון, עם גרורות מטרידות במערכת המשפט. כל האנרגיה של החברה האזרחית – ההפגנות, המחאות, העתירות לבג"ץ והשיח העיתונאי – מתנקזת כיום לנתניהו.

"העובדה שהשחיתות שנחשפה בישראל בשני העשורים האחרונים חוצה מחנות פוליטיים ונוגעת כמעט בכל תחום – נדחקת לשולי השיחה. אם לא נרחיב את השיח על מה שהתרחש כאן בשנים האחרונות בכל תחומי האליטות בישראל, הרי שבטווח הארוך המחיר שנשלם על זה עלול להיות אדיר. נתניהו יירד – וגורמים לא פחות מושחתים ומשחיתים יעלו אחריו".

ארי שביט, לעומת זאת, מחזיק בדעה שונה. בטורו שב"מקור ראשון" הוא כותב כי מדינת ישראל מזוהמת כיום עד כדי סכנה לקיומה. לדבריו, בעוד שבמחנה אנטי-נתניהו חושבים שהזיהום מקורו בראש הממשלה, תומכי נתניהו חושבים שמקור הזיהום "בתשלובת התקשורתית-משפטית". שביט טוען כי שניהם שוגים ו"העניין עמוק הרבה יותר". לדבריו, מאז מלחמת יום הכיפורים הציבור איבד את אמונו בדרג המדיני והפוליטי, ואת החלל שנוצר תפסה מערכת המשפט.

זו אמנם לא מערכת מושחתת, מבהיר שביט, אבל היא הפכה "לכוח הפוליטי האימתני ביותר בישראל", שעושים בה שימוש בעלי אינטרסים מפוקפקים מכל עבר. "הפוליטיקה הישראלית היתה לפוליטיקה של הפללה", הוא קובע. "תרבות ההפללה הרחיקה לכת [...] דווקא המאבק בשחיתות, שהיה ביסודו מוצדק, הפך את ישראל למדינת סנדק". לפיכך מציע שביט למנות פרקליט מדינה חזק ועצמאי, לעשות בדק בית בפרקליטות, להוקיע את כל המאיימים והסוחטים, אבל קודם כל "להשאיר מאחורינו את תרבות ההפללה". איך בדיוק? והאם אפשר לעשות זאת ללא צמצום המאבק בשחיתות? שביט לא מפרט.

בינתיים, חברו למדור הדעות של "מקור ראשון", יאיר שלג, מגיע עם הצעה קונקרטית. "ראוי להציב מגבלות על מה שיותר לפרסם משיחות טלפון, מיילים וכל אמצעי תקשורת אחר שהמפרסם אינו אחד המשתתפים בהן. מידע כזה צריך להתפרסם רק אם יש בו חשד לעבירה פלילית", הוא כותב. "כן, זה יגביל קצת את חופש המידע, אבל יגביל עוד יותר את חופש ההכפשה, ובעיקר את הפגיעה בצנעת הפרט ובכבוד האדם".

איפה ביסמוט?

ב"ישראל היום" שוב מצאו סיבה טובה לפרסם תצלום של העורך הראשי, בועז ביסמוט. בשער העיתון מכריזים על כנס שיערכו בשיתוף פורום קהלת ופורום שילה לרגל "הסכמי אברהם". כפולת העמודים 14–15 מוקדשת כולה לקידום הכנס, כולל תצלום של כמה ממשתתפיו הצפויים בשיחת ועידה שערכו לקראתו. עם המשתתפים בשיחה נמנה גם ביסמוט.

בתחתית כפולת העמודים מתפרסמת "רשימה חלקית" של דוברי הכנס. ברשימה כמה דוברים ערבים, כולל מצרי, בחרייני, סעודית ונציגי האמירויות, אך אין ביניהם ערבי או ערבייה שמחזיקים באזרחות ישראלית. בשער האחורי של מוסף "ישראל השבוע" מתפרסמת תוכנית הכנס, וממנה עולה כי יש משתתף נוסף, מכובד, שנעדר מה"רשימה החלקית" שפורסמה בעיתון: ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

סבלנות של זית

"הוא נולד כאן, הזית", כותב אלישע נדב במדור "העדשה" במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", ואז מוסיף: "חיכה אלפיים שנות עד ששבנו אל הטרסות בצד הדרך".

עושים לביתם

ב"מעריב" מתפרסם כרגיל עמוד במימון בנק הפועלים. בנוסף מתפרסמת במוסף השבועי כפולה במימון מפעל הפיס ועוד עמוד במימון ההסתדרות הציונית העולמית. גם ב"ישראל היום" מתפרסם עמוד במימון מפעל הפיס, ולאור העובדה שמפעל הפיס בדרך כלל לא מממן שלושה עמודים בשני עיתונים שונים באותו היום, כדאי לזכור ששיעור האבטלה בישראל שובר שיאים, שהעתיד הכלכלי נראה עגום ושלאור העומס על שירותי הרווחה ועמותות הצדקה המצוקה בקרב העניים רק הולכת וגדלה. האם יכול להיות שמפעל הפיס רואה כאן הזדמנות עסקית?

ב"מוסף הארץ" מתפרסמים שישה עמודים פרסומיים עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי" (כולל קרדיט לכתב הרכב של העיתון לשעבר, יואב קווה). בנוסף, ב"דה-מרקר" מתפרסם ראיון מקיף שערכה רותי לוי עם שי רשף, מייסד "אוניברסיטת ההמונים". בגוף הראיון מוזכר כי רשף ישתתף בשבוע הבא בכנס שעורך העיתון. מודעה לכנס מתפרסמת בעמוד הצמוד לראיון עם רשף.

ענייני תקשורת

בירכתי עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווחת ציפי שמילוביץ על "צעד חסר תקדים" של שתיים מענקיות האינטרנט: טוויטר ופייסבוק חסמו שיתוף של ידיעה עיתונאית. מדובר בדיווח של ה"ניו-יורק פוסט" שלפיו המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן ניצל את מעמדו כדי לקדם את עסקיו של בנו, האנטר, באוקראינה. הפרסום התבסס לכאורה על מיילים פרטיים של ביידן הבן. ידיעה נרחבת בהרבה על הצנזורה של פייסבוק וטוויטר מתפרסמת בשער "מקור ראשון".

יואב קרני כותב על הפרשה ב"גלובס", ומציין כי "40 אלף מסרי דוא"ל פרטיים לצד צילומי עירום של האנטר באמבט, ואפילו צילום אחד המראה אותו לכאורה שרוע במיטה בחצי-עילפון ומעשן קראק, נמצאו על מחשב נישא, שנמסר לתיקון בחנות בדלאוור, מדינת מגוריהם של הביידנים, בפברואר 2019.

"המחשב נשאר במעבדה, איש לא חזר כדי להוציא אותו. למרבה הנוחיות, תווית על המחשב זיהתה את משפחת ביידן. הטכנאי חדר אל המחשב, וגילה את הסודות. הוא הודיע ל'ממשלה', וה'ממשלה' הפקיעה את המחשב. אבל הטכנאי שמר העתק, שהגיע אחר-כך לידי רודי ג'וליאני, פרקליטו המפולפל של טראמפ, העוסק זה חודשים רבים בנסיונות למצוא 'אקדח מעשן'. רודי מסר את פרטיו ל'ניו-יורק פוסט'".

ב"דה-מרקר" מתמקד גיא רולניק בחלקן של פייסבוק וטוויטר, ומציין בין היתר כי לפייסבוק יש סיבה טובה לחסום את הסיפור של הפוסט. "הבעלים, [רופרט] מרדוק, הוא אחד האויבים הגדולים ביותר של פייסבוק. מרדוק, ששולט בנתח גדול מהעיתונות באוסטרליה ויש לו כוח פוליטי אדיר ביבשת הקטנה, הצליח לשכנע השנה את רשות התחרות וממשלת אוסטרליה ליזום הצעת חוק שתאלץ את פייסבוק וגוגל לשתף את כלי התקשורת במדינה בהכנסות שלהן מהתכנים שמועלים לרשת. אם הממשלה האוסטרלית תצליח ליישם את החוק הזה – זה יהיה תקדים שעשוי לנדוד למדינות נוספות ולאיים על המודל העסקי של פייסבוק".

ב"הארץ" מדווח בר פלג כי הוארך מעצרו של החשוד בחבלה בבניין העיתון. אריק בנדר כותב ב"מעריב" על העלייה המדאיגה באלימות נגד עיתונאים בישראל ומציין כי האלימות מופנית בעיקר נגד עיתונאים המזוהים עם השמאל. "הסיבה לכך היא שהעוינות כלפיה מתודלקת היטב מלמעלה", לדבריו.

"במי יבחרו העיתונאים החרדים – במגזר שלהם או ביושרה המקצועית?", תוהה חנן גרינווד במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". לדבריו, "התקשורת החרדית נמצאת בין הפטיש לסדן. במשך שנים ארוכות היא נתפסה כליברלית ומודרנית, בייחוד אם אנשיה כותבים באתרי אינטרנט, רחמנא לצלן. כעת הפכו אותם עיתונאים בחסות המגפה לנושאי דברם של מאות אלפי תושבים שאין להם קול, והם נאלצים להכריע – האם לתמוך בגישה הרשמית של המדינה, לגנות כל הפרה של הנחיות הקורונה ולדווח על התקהלויות בניגוד לחוק, או שהם צריכים לשתוק ולחבק את אחיהם במגזר".

מנשה רז כותב במכתב למערכת "הארץ" על טעות שנפלה בראיון שפורסם לאחרונה עם ארנון צוקרמן, ואגב כך עומד על הדילמות המקצועיות שבהן נתקל באותן השנים בשידור אירועי טרור.

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מספיד יצחק לאור את יהושע קנז, ומזכיר רגע אחד מהימים שבהם ערך את המוסף: "צלצל אליו סופר אחד, 'קנז, למה אתה שונא אותי?'. וקנז השיב לו: 'אבל מר -----, מעולם לא קראתי שום דבר שכתבת, איך אני יכול לשנוא אותך?'. כבר אסור להתרשע ככה".