משבר הקורונה

בחודש מרץ, כשהגל הראשון של מגפת הקורונה היה בעיצומו והוחלט לראשונה להטיל סגר בישראל, ביומון הכלכלי "גלובס" ניצלו את ההזדמנות כדי להעלות תהיות בנוגע להשלכות הצפויות על המרקם החברתי. "כרגע הרוב הגדול של הציבור מגויס למטרה. ככל שזה יימשך, הסולידריות והפחד מהמחלה יתפוגגו ואת מקומם יתפוס הכעס. אנשים לא יסכימו להישאר בבית", העריך עמירם ברקת.

"תימצא תרופה לקורונה, אני מודיע לך", ניבא רוני אלנבלום, היסטוריון סביבתי, בשיחה עם דרור פויר. "ארבעה חודשים זה כלום מבחינת ההיסטוריה, אבל מבחינתנו, החיים, זה המון זמן – הרבה אנשים לא יוכלו לעבוד ולא יוכלו לחיות. והזמן הזה הוא מה שחשוב לחיי האדם. פה האדם מתפרק, פה הוא שונא, פה הוא פוחד, פה נוצרת אצלנו שריטה עמוקה בביטחון העצמי.

"מה שאני רוצה להדגיש זה את קוצר הזמן שבין שפע, אמיתי או מדומה, לבין מצב שחברה עוברת את סף החוסן או חוששת שהיא מתקרבת אליו. [...] מצבים של מתח וחוסר מזון לא הולידו דברים טובים. נגיד את זה ככה. מה שאמרת, 'בואו נתאחד באהבת האדם ובסולידריות': תמיד היו אנשים שאמרו את זה, אבל אנשים מפחדים ואנשים כועסים. [...] בזמן אמת זה מעורר שנאה, הלשנה, ריגול אחד אחר השני, אלימות.

"קרא את הפרק הראשון ב'דקמרון' של בוקאצ'ו, שחי בתקופת המוות השחור בפירנצה ומתאר מה קורה לאנשים כשברור שאין יותר מה שמגן עליהם. הכל קורס. אנשים נהיים איומים: אלימות, רצח, ביזה, מה שאתה רוצה. המחקרים שלי מראים שבתקופת משבר נפוצים מקרים של פגיעה בחלשים והרבה פגיעות על רקע מגדרי".

שבעה חודשים לאחר מכן, ישראל עדיין אינה פירנצה בתקופת המוות השחור אבל אפשר כבר להצביע על בקיעים הולכים ומתרחבים במרקם החברתי. הבוקר, עמודי השער של שני העיתונים הנפוצים בארץ, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", נראים כמו ניסיון למנוע קטסטרופה.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מזכירה כותרות ראשיות מהעיתונות החרדית: מכתב של רבנים. "אל תתפללו בחללים סגורים, אל תנשקו ספרי תורה", נכתב בה. על החתום: צמד הרבנים הראשיים לישראל, דוד לאו ויצחק יוסף. הרקע: "קריאה מקוממת" של "רבני העיר בני-ברק" לקיים "הקפות בניגוד להנחיות" בשמחת תורה. בתוככי הגיליון מופיע עוד מאמר עם מסר דומה, הפעם מאת רב הכותל שמואל רבינוביץ'.

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, היום (לחצו להגדלה)

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, היום (לחצו להגדלה)

הציבור החרדי לא נוהג לקבל את פקודותיו מעלעול ב"ידיעות אחרונות", כפי שהוא  לא נוהג לראות ברבנים הראשיים סמכות רוחנית. יותר משיש כאן קריאה אפקטיבית לנמענים, יש כאן טפיחה עצמית על השכם של "ידיעות אחרונות", שאוהב לראות עצמו מזוהה עם דמויות בכירות, חסרות משקל ככל שיהיו.

בעמוד 2, הכתבה המרכזית נושאת כותרת מתסיסה: "הגיע הזמן שכולנו נצטרף למרד", נכתב בה – ציטוט של קוסמטיקאית מראשון-לציון שנקלעה למחנק כלכלי בגלל הסגר. המלה "למרד" נכתבת בגדול, באדום. הידיעה עוסקת במחאה שלה ושל עוד הרבה בעלי עסק, שקוראים לעסקים לפתוח את שעריהם ביום ראשון הקרוב למרות שהסגר אוסר על כך.

ב"ישראל היום", המסר לציבור מובא – הפתעה! – מפי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. גם כאן, הכותרת הראשית מוקדשת לאפשרות שהחג יאיץ את ההדבקה, אך הנוסח פחות ישיר מזה של המתחרים: "מתחילים מבראשית ובוחרים בחיים". בכותרת המשנה מוגשת בקשתו של ראש הממשלה כפי שהופצה אתמול בסרטון תעמולה מטעמו: "התפללו בחוץ, שמרו על קדושת החיים".

אל מי פונה ראש הממשלה? מי הם אלו שנוהגים להתפלל ונדרשים כעת לצאת החוצה? עורך השערים לא נוקב בשמו של המגזר, אך כן מצרף תצלום חוץ של גברים חרדים בטליתות וכיפות, אוחזים בארבעת המינים תוך שמירה על ריחוק חברתי – בדיוק כמו שביקש המנהיג.

"ישראל היום", כותרת ראשית, היום (לחצו להגדלה)

"ישראל היום", כותרת ראשית, היום (לחצו להגדלה)

נתניהו אינו הפוליטיקאי היחיד שמגויס כדי להעביר את המסר היומי לקוראי "ישראל היום". חוץ מההוראה שלו נדפסים בחינמון גם מאמרים מאת הנשיא ראובן ריבלין (שקורא ל"התגייסות משותפת למאבק במגפה") ועמית הלוי, חבר-כנסת מהליכוד, שמזהה את הבקיעים בחברה אך גם את האשמים: השמאל וההפגנות נגד נתניהו.

"אחי ורעי לשמאל הציוני, אתם מתרחקים מהאחווה והסולידריות הלאומית, זה כואב ומסוכן", כותב הפוליטיקאי הזוטר. "גם אם אתם לא הרוב, הקול שלכם, נקודת המבט שלכם, חשובים, אל תחריבו את הבניין, בואו נמשיך לבנות אותו יחד".

במקום ידיעה ראשית, רוב כפולת העמודים הראשונה של "ישראל היום" נתפסת על-ידי מאמר לחג מאת נדב שרגאי. "ערב שמחת תורה תשפ"א, הקורונה מאתגרת אותנו במבחן מוסרי קשה", נכתב בראשו. "מצד אחד: הערבות ההדדית מתרסקת ואיש הישר בעיניו יעשה. מצד שני, אלפי מתנדבים למען הזולת, לעתים תוך סיכון חייהם".

"לפחות כלפי חוץ, הערבות ההדדית בין קבוצות אוכלוסייה שונות מתרסקת, וביטויי האיבה, השנאה, ההאשמות והניכור נוסקים לשיאים חדשים", מרחיב שרגאי בטור עצמו. מי אשם בכך? האם אחד האשמים עשוי להיות ראש ממשלה שסיבך את עצמו ואת מקורביו בפלילים וכעת, בניסיון להיחלץ, מערב אינטרסים אישיים צרים בהחלטות הרות גורל על בריאות, חירות וכלכלה? מה פתאום. מי שאשם הוא הציבור, ואולי גם כל הפוליטיקאים ששם המשפחה שלהם אינו נתניהו.

"מעת לעת אנו אף מדווחים על חולי קורונה ומבודדים שיצאו מבתיהם לרשות הרבים וסיכנו את סביבתם, בבחינת 'איש הישר בעיניו יעשה'. התוצאה היא שחיקה קשה באמון הציבור בנבחריו, אמון שהוא המפתח לניהול מוצלח של משבר בסדר גודל שכזה", כותב שרגאי, ברמיזה לנבחרי ציבור ובכירים בשירות הציבורי שהתעלמו מהוראות שהם עצמם אחראים לחקיקתן ואכיפתן.

משמרת מחאה נגד המשך שלטונו של בנימין נתניהו. צומת שילה, 8.10.2020 (צילום: יוסי אלוני)

משמרת מחאה נגד המשך שלטונו של נתניהו. צומת שילה, אתמול (צילום: יוסי אלוני)

הפתרון שמתווה המאמר נע בין קריאה לתיקון עולם ו"הפצת האור והגברתו". שרגאי, שאינו מסוגל לנקוב בשמם של נבחרי הציבור שצפצפו על החוקים שקבעו, כותב שנדרש גם "שינוי בדרך ההתנהלות של ההנהגה שלנו", אבל מי שימשיכו לקרוא יבינו שלא מדובר בשינוי מתחום נקיון הכפיים או הניהול התקין – אלא בקריאה כללית להאזין לרחשי העם. "מתי למשל בפעם האחרונה נסעו ראש הממשלה ושריו ברכבת או באוטובוס והאזינו לציבור? מתי ביקרו בבתי-אבות או בבתי-תמחוי? מדוע שלא יבואו אישית לשוחח עם חותמי דמי האבטלה בלשכה, או ייפגשו עם מורים ותלמידים מכל המגזרים (הערבי החרדי והחילוני), וידברו איתם ועם כולנו בגובה העיניים, שלא דרך הפילטרים של יחסי-ציבור ודוברות?".

"מול הקורונה, ישראל נחלקת לשתי מדינות: החרדים – וכל השאר", קובעת הכותרת הראשית של "הארץ", שמתנוססת מעל מאמר מאת עמוס הראל. "מגמת הבלימה באוכלוסייה היהודית שאינה חרדית ניכרת כבר קרוב לשלושה שבועות. היא החלה מעט לאחר ראש השנה. הירידה בתחלואה אצל הערבים, פרי מאמץ מוגבר של העיריות והמועצות והיענות ציבורית מרשימה, החלה כמעט במקביל.

"לעומת זאת, שיעור הבדיקות החיוביות בקרב נבדקים חרדים אמנם החל לרדת, אך נותר גבוה מאוד – שלשום (רביעי) הוא היה 24%. התחלואה המזוהה בקרב החרדים גבוהה פי חמישה מאשר באוכלוסייה הכללית. [...] פריקת העול המוחלטת בקרב חלקים בציבור החרדי עולה בחיי אדם, וגם בהחמרה ניכרת של העומס על מערכת הבריאות הארצית. אפשר לשער שבטווח הרחוק יותר יהיו לה גם השלכות חברתיות ופוליטיות. עלול להתפתח כאן גל של האשמות כלפי החרדים, שכמו בעבר, יהיה מי שיתרגם אותו להון אלקטורלי".

בהמשך המאמר ממחיש הראל את האחריות המשותפת שיש לשלטונות על רמת התחלואה הגבוהה בחברה החרדית. "מחר, במוצאי שבת, יתקיימו חגיגות שמחת תורה. אהרן רבינוביץ חשף השבוע ב'הארץ' סדרת הסכמות בין משטרת מחוז ירושלים לבין חסידויות קיצוניות בעיר, שהורשו לקיים התכנסויות המוניות בזמן חג הסוכות, כל עוד הדבר ייעשה במתחמים סגורים ובלא תיעוד. החסידויות הללו, ולצדן עוד כמה עשרות ישיבות בבני-ברק ובריכוזים חרדיים ברחבי הארץ, מתכוונות לשוב ולחגוג מחר בערב.

"אולם ההדבקה הנרחבת אצל החרדים תימשך כנראה גם לאחר תקופת החגים. [...] בתוך כך מתרבות העדויות על רבני ישיבות חרדיות שעודדו הדבקה מכוונת בקרב תלמידיהם בתקופת הימים הנוראים. המשטרה, העיריות והמטה של הפרויקטור, פרופ' רוני גמזו, עומדים בקשר עם הקהילות החרדיות השונות, ובהן הקיצוניות ביותר. אבל מלבד הפגנות כוח דורסניות וחסרות תוחלת של השוטרים, אין ניסיון אמיתי להכתיב להן מדיניות".

ומה אומרים החרדים? היומון החרדי היחיד שהגיע לידינו הבוקר הוא "המבשר". הכותרות המרכזיות אמנם עוסקות במשבר הקורונה, אך הן אינן מגויסות למאבק במגפה. בכותרת הראשית מוגשות לקוראים חדשות טובות על ירידה בשיעור הבדיקות שתוצאתן חיובית (העובדה ששיעורי התחלואה בחברה החרדית גבוהים בהרבה מבאוכלוסייה הכללית אינה מוזכרת שם). כותרת בולטת אחרת מבשרת ש"אגודת ישראל באמריקה עתרה נגד סגירת בתי-הכנסת על-ידי עיריית ניו-יורק".

כותרת שלישית ("ירק לבאר ממנה שתה") מגנה את פרופ' מוטי רביד, מנהל בית-החולים מעייני הישועה בבני-ברק, שאולץ להתפטר אחרי שמתח ביקורת חריפה על יחסה של החברה החרדית למגפת הקורונה בראיון לכאן רשת ב'. "בדבריו טען רביד כי במדינת ישראל לא היה עד כה קהל שפורק עול כמו המגזר החרדי, ש'הורג אנשים', בהתעלמות המאורגנת לטענתו מכללי הזהירות אל מול נגיף הקורונה", מציין המחבר האנונימי.

יעקב א' לוסטיגמן, במאמר נלווה, חובט שוב ושוב ברביד בן ה-83 וקובע שהביקורת שמתח על הציבור החרדי נובעת מכך שרביד הוא זקן סנילי שטוף שנאה (אגב כך מוחה לוסטיגמן על תיוג החרדים כפרימיטיבים מטילי אימה): "האם מדובר ברופא תאב פרסום שלא הצליח לשלוט בתאוותו ונתן דרור לדיבורי ההבל ורעות הרוח רק כדי לזכות בדקותיים של תהילה מזויפת, למרות שידע שהדבר יעלה לו באובדן משרתו באופן מיידי?

"אולי זה בעצם רופא זקן ושבע ימים, שבמשך שנים נצר בלבו את התיעוב שחש כלפי המגזר החרדי, כל עוד נאלץ לעבוד עם חרדים, וכעת כשהבין שהפרישה שלו קרובה מתמיד החליט לירוק יריקה הגונה בבאר ממנה שתה, סתם בגלל שהוא כפוי טובה, ובגלל שהוא תאב פרסום כמובן? אפשרות שלישית, שאני לא יודע אם היא הטובה ביותר או הגרועה ביותר: מדובר ברופא שפשוט הזדקן. יותר מדי הזדקן בעודו בתפקיד, למרות שיכולותיו הקוגניטיביות אולי נפגמו, וחושיו המחודדים הלכו והתקהו.

"אנחנו מאחלים לו כמובן אריכות ימים ושנים, אבל יחד עם זאת אנחנו גם ממליצים לו בחום לגשת לאבחון גריאטרי, ולבדוק אם לא מדובר בסימנים ראשונים של שיטיון בו הוא לוקה. [...] גם במידה ומדובר בדמנציה עדיין צריך לבדוק אם הסיבה שבגינה גורם השיטיון לרופא הנכבד לדבר בצורה מזעזעת כל-כך נובעת משנאה סמויה למגזר החרדי שפעפעה עד לאחרונה מתחת לפני השטח, או בתאוות פרסום שכעת מתגברת ומתפרצת וגורמת לו להשמיע דיבורים שאפילו הוא עצמו לא מאמין בהם, רק כדי לזכות בעוד קצת תהילה".

הפתרון של לוסטיגמן לבעיית הקורונה בחברה החרדית (סליחה, לבעיית השנאה והשיטיון של מבקריה) הוא חרם צרכני. "רוצים לטפל בנו? כלומר, אתם רוצים את הכסף שלנו? בבקשה", הוא כותב. "אנחנו האחרונים שנתפשר על פחות מהרפואה הטובה והמתקדמת ביותר. אבל אנחנו גם לא נתפשר על הגישה. מי ששונא אותנו יוכל לראות אותנו רק דרך ערוצי התקשורת. שם אנחנו מוצגים בדיוק כמו שהוא אוהב: גוש שחור ומאיים של יצורים פרימיטיביים חסרי השכלה".

"ישראל מתאפיינת – או מתהדרת – בקהילתיות ומשפחתיות ואתוס של ערבות הדדית ועזרה לזולת. האם קהילות כאלה מגלות יותר חוסן בעתות משבר, או שבסוף כולנו אותו דבר?", שאל דרור פויר את ההיסטוריון אלנבלום בכתבה ההיא מחודש מרץ. "יש הרבה דברים שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו", השיב ההיסטוריון. "לא יודע איך מודדים דברים כאלה באופן סטטיסטי. חושש מאוד שהם נרקיסיזם לאומי".

סקופ

"משבר הקורונה הפך את חברי-הכנסת החרדים לחסרי משמעות", מצטט נחום ברנע דברים מפי העיתונאי החרדי יוסי אליטוב. "שלחו אותם כדי שיהוו גשר. הם לא מסוגלים. אריה דרעי לא מפסיק להתראיין. מה הוא עשה? שום דבר. הוא לא הבין את גודל השעה. מצבנו גרוע ממה שהיה בתקופה שלפיד ישב בממשלה. הפכנו מקורבנות המגפה למפיצי מחלות".

הבוקר, כמה שעות אחרי פרסום הטור ב"ידיעות אחרונות", אליטוב צייץ מעין הכחשה: "במסגרת שיחה עם נחום ברנע צוטטתי כמי שאמר דברים שאינם מבטאים את הירתמותו של אריה דרעי למיגור הקורונה במגזר. זוהי ההזדמנות להבהיר: מהרגע הראשון, דרעי גילה מנהיגות אחראית כשהוביל לבדו את המערכה במגזר, והוא ראוי להערכה רבה על כך. צר לי שהדברים לא באו לידי ביטוי, ושגיאות מי יבין".

"בגליון סוכות של 'משפחה' מסתתר סקופ", כותב ברנע בחלק אחר של הטור. "בטור שכתבו אליטוב ואבי בלום מסופר שראש השב"כ, נדב ארגמן, דיווח בתחילת המשבר לקבינט, בסודי סודות, שיש בעיה – הטכנולוגיה של השב"כ לא מסוגלת לפרוץ לטלפונים הכשרים של החרדים. 'אין לנו שום יכולת לאכן אותם', אמר. ביררתי את הסיפור עם גורם מוסמך. הידיעה נכונה, הודה.

"לחרדים יש שני סוגים של טלפונים כשרים: מכשירים ישנים, דמויי קונכייה, ממורשת נוקיה, וסמארטפונים שהוגבלו בשימוש. בסוג השני השב"כ יודע לטפל. בראשון נבצר ממנו. שרי הקבינט בחרו להתעלם מהבעיה. 'נתניהו גילגל את עיניו לשמיים ועבר לנושא הבא', כתב העיתון. 'באותם רגעים בחרה מדינת ישראל לוותר על 15% מאזרחיה, להפקיר את החרדים ולהפוך את המגזר למדגרת קורונה'".

מחאת 2020

המחאה נגד נתניהו, שהתחדשה אתמול במאות נקודות ברחבי הארץ, מסוקרת הבוקר ב"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב". ב"הארץ" מדגישים את הארכת ההגבלות על קיום הפגנות, בשני העיתונים האחרים מתרכזים בפגיעה במפגינים. "בתל-אביב הושלכו עליהם ביצים, בצומת בר-אילן הותקף מפגין בגז פלפל", נמסר לקוראי "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" לא מוצאים לנכון לדווח על עצם קיומן של ההפגנות נגד מושא הקיום של החינמון.

כתבת השער של "מוסף כלכליסט" היא רצף של שיחות עם עורכי-דין שמייצגים את אנשי המחאה מול מאמצי המשטרה לשבור אותה. אחד מהם, עו"ד דניאל חקלאי, חולק עם הכתב יוגב כרמל את התופעה החמורה ביותר בעיניו: "הפרקטיקה של השתלת סמויים בתוך הקהל, כמו במשטר הגנרלים בארגנטינה. [...] אתה משתיל סמויים אצל סוחרי סמים וארגוני פשע, לא בהפגנה. לאחד העצורים הראו תמונות שלו מלפני ההפגנה עם בת הזוג שלו – צילמו אותו לפני, ובעצם שידרו לו, 'סימנו אותך ותיזהר מאיתנו'. זה בלתי נתפס".

איתות כפול מהבריון החדש בשכונה

ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מעריב", "דה-מרקר" ו"גלובס" נדפסת בסוף השבוע הזה מודעה זהה מטעם חברת האנרגיה הבינלאומית שברון. "שברון גאה להצטרף למשק הגז הטבעי המתפתח בישראל ובאזור", נכתב בה בקטן, על רקע תצלום גדול שבו נראות שתי נשים (אחת מהן עוטה כיסוי ראש) על חוף הים, פוערות את פיותיהן בצחוק.

"אנחנו מייחלים לשותפות מתמשכת, לשיפור איכות החיים ולשגשוג כלכלי וחברתי עבור תושבי ישראל באמצעות הפקה ואספקה של אנרגיה בת השגה, יעילה ונקייה יותר", נמסר לקוראים. "מאז ומתמיד שמנו את טובתם של אנשים בראש [כך במקור], וכך נמשיך לעשות גם בעתיד. זאת הסיבה שאנחנו קוראים לעצמנו חברת האנרגיה האנושית".

בניגוד לרושם שניתן היה לקבל מהמודעה של חברת האנרגיה האנושית, שברון לא עומדת להקים בישראל תחנות דלק, או להיכנס לשוק הגז הביתי, או להתחיל לשווק דודי שמש. לאזרחי ישראל לא יהיה שום ממשק ישיר איתה. שברון נכנסת למשק הישראלי משום שרכשה את חברת האנרגיה האמריקאית נובל-אנרג'י, השותפה המרכזית במונופול הגז הטבעי. לשברון יהיה לקוח גדול אחד, חברת החשמל. ובכל זאת, החברה הבינלאומית מוצאת לנכון לפנות לציבור הרחב, להודיע על בואה ולהצהיר: We come in peace.

המודעה של שברון (לחצו להגדלה)

המודעה של שברון (לחצו להגדלה)

המודעה התדמיתית של שברון, שכאמור לא מוכרת שום מוצר לציבור הרחב, היא איתות. האיתות הזה נראה כאילו הוא מכוון לקהל הקוראים, אבל הקהל העיקרי שלו הוא בעלי העיתונים. בשברון מאותתים להם שגם כעת, כשנובל-אנרג'י מפנה את הבמה, ממשיכת דרכה ערוכה ומוכנה להמשיך לשפוך כסף על התקשורת – ומקווה (קריצה) ליחס הולם.

המלל השיווקי של שברון, זה שמעלה על נס ערכים כמו שותפות ושגשוג, ייראה מוכר למי שעקב אחרי איתות נוסף ששיגרה החברה לאזרחי ישראל. במה מדובר? הנה רמז: "חברת שברון שמחה להיות שותפה למדינת ישראל כדי לתמוך באסטרטגיה שלה לפיתוח משאבי הטבע שלה לטובת המדינה. אנחנו נמצאים בתחילת דרכנו בישראל. תוך כדי בניית מערכות היחסים שלנו עם בעלי העניין בארץ, אנחנו בטוחים שהם ייווכחו ששברון מחויבת לבניית אמון ומערכות יחסים הדדיות, מועילות וארוכות טווח".

הציטוט הזה נלקח מתגובה שהפיצה אתמול החברה בעקבות אירוע חדשותי. היום הוא מתפרסם בשוליה של ידיעה כלכלית שמפרסם גלעד צוויק ב"ישראל היום". "חברת החשמל: לחקור את נובל-אנרג'י ומנהליה", נמסר שם בכותרת. "טוענת: דלק ושברון, המפעילות את [קידוח הגז] תמר, מונעות ממנה את מימוש ההסכם על מחיר מוזל לגז הטבעי והפסיקו את הזרמתו". במלים אחרות: ענק הגז שמח להיות שותף של הישראלים, אבל עד שיתמלאו תנאיו הישראלים יכולים להגיד שלום לגז שלהם.

אבי בר-אלי, בטורו השבועי ב"דה-מרקר", מרחיב: "ביום שני השבוע שיגר נציג נובל-אנרג'י לחברת החשמל מייל לקוני שבו הבהיר ביובש כי הזרמת הגז למשק הישראלי תופסק אם החברה הממשלתית לא תתחייב לשלם תמורתו למונופול 3X – ותחת זאת תעז לשלם 2X למתחרהו. במלים אחרות, חברה זרה – שנרכשה בתחילת השבוע על-ידי ענקית האנרגיה האמריקאית שברון – איימה להחשיך את ישראל ככל שזו תתעקש לאפשר תחרות.

"בעולם העסקי יש קוד: לא מאיימים על לקוחות, ודאי לא על לקוח ממשלתי – ולא מנהלים סכסוכים על גבם של אזרחים תמימים, בדיוק כפי שלא חודרים למרחב הפרטי של חברי דירקטוריון הלקוח. אבל בריון נשאר בריון – ודאי אם הוא לא נענש על כך. [...] במקום לגנות את נובל-אנרג'י, להפקיע את רשיונותיה בגין האיום לנתק את צינור החמצן למשק ואז לשלוח שוטרים שיפשטו על משרדיה בחשד לעבירת סחיטה באיומים ולהפרת דיני הגבלים – ראש הממשלה המתין עשר שעות, ואז התרפס בפני שברון והודה על סיועה הבדיוני 'להוציא את הגז מהמים'".

אם המשבר יחריף ויגיע למצב שבו המדינה והמשק מוכי הקורונה ייפגעו באופן ממשי מההתנהלות הכוחנית של שברון, יהיה מעניין לראות אילו כלי תקשורת יצטרפו לקו שמתווה בר-אלי – ואילו יעדיפו להמשיך למכור מודעות, זמן שידור וכנסים לבריון החדש ולסתום את הפה בנוגע למעלליו.

חדשות כזב (1)

בן כספית, ב"מעריב", כותב על פיסה של חדשות כזב שהופצה בימים האחרונים במעגלים הסובבים את ראש הממשלה: ליאת בן-ארי, התובעת במשפט נתניהו, המציאה שיש לה אחות, ושהאחות הזאת הלכה לעולמה, כדי להפסיק את הפגנות הימין נגדה ביישוב מגוריה.

הדוגמאות שמספק כספית הן פוסט פייסבוק של עורך-דין (שמאז נמחק) ושאילתה מרומזת ששדרן הרדיו אבי רצון שלח למשרד המשפטים. בפנייה למשרד המשפטים, רצון מטיל ספק בעובדת מותה של האחות ודרש לקבל את שמה, מקום הקבר, תאריך קבורתה ומידע מפורט על אודות משתתפי ההלוויה והשִבעה.

כפי שנחשף באתר "העין השביעית" לפני כעשור, בעבר קיבל רצון תפקיד בכיר בתקשורת הודות להתערבות ישירה של נתניהו. כיום הוא משדר בתחנת הרדיו הביביסטית גלי-ישראל, לצד מגישים דוגמת אלי ציפורי, התועמלנים ארז תדמור ויערה זרד, ויאיר נתניהו.

"אין לה אחות". עו"ד אילן ציאון בטוויטר, 29.9.2020

"אין לה אחות". עו"ד אילן ציאון בטוויטר, 29.9.2020

בטורו, בן כספית מדבר עם ניר סרוק, בנה של המנוחה, שחולק פרטים על הדינמיקה של השקר. אחד המפיצים, אומר הבן, היה עורך-הדין אילן ציאון (כספית מגדיר אותו כ"אחד הביביסטים הבולטים"). "הוא כתב שאמא שלי פשוט לא היתה. אין דבר כזה. עכשיו, מצד אחד זה נשמע מטורלל, מצד שני לפוסט הזה היו 1,600 שיתופים ואלפי תגובות. אי-אפשר להאמין שזה קורה. הוא קובע בנחרצות שלליאת בן-ארי לא היתה אחות, אתה מבין? שלא ישבנו שבעה. איך אפשר להילחם בזה? בני משפחה וחברים שלי מנסים להגיב שם ולהסביר שזה שקר, אז הם חוטפים שיימינג וקללות שאי-אפשר להאמין. זה פשוט מטורף".

חדשות כזב (2)

ב"מוסף הארץ", עומר בן-יעקב כותב על כזבי עומק ועל השימוש בהם בקמפיינים פוליטיים. מומחה סייבר הולנדי שמצוטט בטור מתייחס להשפעה נלווית של עליית הדיפ-פייקים: הרחבת מרחב ההכחשה. "אם בבחירות הקודמות שמענו הקלטה של טראמפ אומר שאפשר לתפוס נשים אתם-יודעים-איפה", הוא אומר, "הרי שהיום היועצים שלו כבר יכולים להגיד: זה לא נכון. והיום, בשונה מאז, ההכחשה תיראה סבירה ואמינה לחלוטין. וזה ההבדל הגדול".

מפיצי מחלות

ל"ידיעות אחרונות" מצורף היום עוד מוסף מתעתע למראה שנושא את הקרדיט "מחלקת מוספים מיוחדים". האם מדובר במוסף מערכתי? מצד אחד, העורך הוא הכתב הכלכלי הוותיק גד ליאור. מצד שני, הרוח שיווקית, ובין שלל הטקסטים שתורם ליאור משובצות כתבות קנויות מטעם גורמים שונים. אחת מאותן כתבות היא "ראיון ראשון" עם אדם בשם ג'וזף גרובר, שנושא את הגילוי הלא-נאות "הכתבה מטעם פיליפ-מוריס".

גרובר מוצג כמנהל משאבי האנוש של פיליפ-מוריס בישראל. הוא מדבר על ה"ייעוד" וה"חזון" של החברה, על "חדשנות" ו"אחריות תאגידית" ועל התנדבות למען "אנשים במצוקה, בדגש על קשישים וניצולי שואה". "אנחנו הופכים לחברה חדשנית, זריזה, דיגיטלית, ממוקדת לקוחות וצרכנים ומבוססת מדע ודאטה – יותר דומה לפרופיל של חברת סטארט-אפ", מסביר המרואיין.

אבל רגע, מה בדיוק מייצרת פיליפ-מוריס שהופך אותה לחברה כה אחראית וחדשנית, אך גם מלאת חמלה? מי שיחפשו את התשובה בכתבה הקנויה יעלו חרס. פיליפ-מוריס היא כידוע יצרנית סיגריות, אך הפרט הזה לא מוזכר שם אפילו בקצה זנבו של רמז יופמיסטי.

מתוך מוסף "תעסוקה וצרכנות" של "ידיעות אחרונות", 9.10.2020 (לחצו להגדלה)

מתוך מוסף "תעסוקה וצרכנות" של "ידיעות אחרונות", 9.10.2020 (לחצו להגדלה)

הראיון הקנוי עם איש הסיגריות, כמו הנכונות של "ידיעות אחרונות" להדפיס אותו במוסף שעליו חתום עיתונאי כלכלי בכיר, הוא בדיחה עצובה: תאגיד שמייצר מוות ומחלות, שבעולם מתוקן אנשיו היו נשלחים לחפש לעצמם מקצוע אחר, משווק את עצמו כחוד החנית של החברה ואף מעז לומר שאצלו "הלקוחות במקום הראשון" (מלים שהודפסו ברצינות מלאה וציניות חסרת בושה).

אגב כך נחשפת לקונה בחוק הישראלי שאוסר לפרסם סיגריות. בלחץ המו"לים, החוק בארץ עדיין מתיר לפרסם בעיתונים מודעות (דלות ועם אזהרות) למוצרי עישון – אך הוא אוסר לפרסם את המוצרים המזיקים באמצעות פרסום סמוי לסוגיו, כמו ה"ראיון" עם גרובר. ואולם, ההגבלות מתייחסות באופן ספציפי לפרסום שנועד לקדם צריכה של מוצרי עישון, ולא לפרסום תדמיתי שמהלל את החברות שמייצרות אותם, כמו במקרה הזה. לטיפולם של המחוקקים.

עושים לביתם

ב"מוסף הארץ", אלון עידן קוטל את דני רופ בעקבות ראיון שער עמו שפורסם ב"7 לילות" לאחר פיטוריו מחדשות 13: "בישראל, 90% מהזמן מזג האוויר מסתכם ב'חם מהרגיל' או 'מעונן חלקית עד בהיר'. בשביל זה להשקיע 120 אלף שקל בחודש?". כאן באתר "העין השביעית" קטל אותו שוקי טאוסיג בסקירה של יום שישי שעבר, מהזווית של משבר האקלים. משתי הקטילות נשמט פרט חשוב לגבי הראיון: למעשה, זה לא היה רק ראיון. זה היה גם פרסומת עצמית ל-ynet, אתר החדשות של משפחת מוזס, שבו רופ בדיוק החל להגיש תחזית יומית.

המראיין של רופ, רז שכניק, מגיש היום ב"7 לילות" עוד כתבת מגזין שוודאי לא תזיק לעסקים של המוזסים: ראיון עם משה ופנינה אדרי, "הפאואר קאפל של עולם הבידור", שחולשים על "היכלי קולנוע, ערוצי טלוויזיה וחברות תקליטים". בראיון מונה שכניק את שלל נכסיהם של האדרים ומזכיר כבדרך אגב שהם שותפים בחברה בשם ADD. לקוראים לא נמסר, אבל סוכנות הטאלנטים והתוכן ADD היא העסק של הדס מוזס, בתו של מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, ובעלה ירון ליכטנשטיין.

האינטרס הספציפי שעומד מאחורי הכתבה נשזר בה באלגנטיות של גורילה: "אחרי חצי שנת קורונה הם כבר איבדו הכנסות של עשרות מיליוני שקלים", טוענים ב"ידיעות אחרונות", וכעת דורשים המרואיינים שהמדינה תכניס יד לכיס ותפצה אותם. "באוצר נתנו 200 מיליון שקל למוסדות תרבות שנתמכים ממילא על-ידי המדינה, ומה עם העסקים הפרטיים שלנו, שהושקעו בהם מאות מיליוני שקלים?", תוהה משה אדרי. ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים את קריאתו בהבלטה, בציטוט המודגש הראשון של הכתבה.

לחיזוק הבקשה מובהר שצמד אנשי העסקים אינם נמנים עם התרבותניקים הלא ממושמעים האלה שיש להם ביקורת על ראש הממשלה (אחיו ושותפו המנוח של משה אדרי, לאון, היה שכנו של נתניהו ונהג לאפשר לו לקיים פגישות בביתו בקיסריה). להפך. שכניק שואל אותם על נתניהו ואחריותו למשבר הקורונה, אבל הם מפנים את האשמה לציבור ולמערכת הבריאות.

"ההפגנות נושאות אופי פוליטי לחלוטין, היו שם דברים בוטים מדי והמפגינים רק רוצים להוריד את ביבי", מתלוננת פנינה אדרי, ומוסיפה סניטה: "ראש ממשלה מחליפים בקלפי. הזכות לדמוקרטיה היא בטח לא הזכות לפגוע בבריאות הציבור". משה אדרי, מיד לאחר מכן, מבקש לדבר על "השלום עם האמירויות" ומביע את רצונו להרים הפקות ישראליות בדובאי. אשתו פנינה נכנסת לתפקיד שרה נתניהו ומעירה: "זה עוד אחד מפירות השלום שמנסים לגמד אותו, ולא לפרגן להישגים האלה רק בגלל שביבי הביא אותם".

ענייני תקשורת

הבר. בסוף טורו השבועי, נחום ברנע כותב על עמיתו איתן הבר שהלך השבוע לעולמו. "הוא לימד אותי הרבה, גם על עיתונות, גם על הדרך שבה עובדת הממשלה", כותב ברנע. "הוא סיפר לי פעם מדוע בחר לשבת בחדר הקטן שפונה אל חדר המזכירות, מול חדרו של ראש הממשלה, ומדוע הוא מחזיק את הדלת שלו פתוחה.

"כל מי שמוזמן לראש הממשלה, מקדים ובא, אמר. הוא מתיישב באקווריום, בחדר ההמתנה, ומחכה לתורו. הוא מציץ אל חדר המזכירות, רואה אותי ונכנס. מה אתה מתכוון לומר לראש הממשלה, אני שואל. הוא מספר. אחר-כך מזמינים אותו פנימה. כשהוא יוצא, הוא לא ממהר ללכת. הוא מתעקש לספר חוויות. וכך אני יודע גם את הדברים שראש הממשלה לא מתכוון לספר לי". כאן, באתר "העין השביעית", כתב עליו אתמול רפי מן.

איתן הבר ונשיא ארצות-הברית ביל קלינטון מסייעים לראש הממשלה יצחק רבין לענוב עניבת פרפר. וושינגטון, 24.10.1995 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

איתן הבר ונשיא ארצות-הברית ביל קלינטון מסייעים לראש הממשלה יצחק רבין לענוב עניבת פרפר. וושינגטון, 24.10.1995 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ביסמוט. חיים לוינסון, ב"גלריה" של "הארץ", מקדיש טור לדמותו של עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט. "ביסמוט הוא לא עורך עיתון במובן הקלאסי", כותב לוינסון. "הוא נציג ג'יהאד. הוא אסר מלחמה על מי שמנאץ ומבזה את קודשי ישראל, המשיח – דונלד טראמפ. ביסמוט הוא חייל של טראמפ כמו שאביעד גליקמן הוא חייל של הפרקליטות. ערוך ומוכן להדוף כל אויב שמתקרב".

צהבת. בשער "ישראל שישבת", מגזין סוף השבוע של "ישראל היום", מבליטים כתבה על "הימים הראשונים של ציפי רפאלי בכלא" ומבטיחים שמדובר בחומר "בלעדי" (ערן סויסה). חרף ההבטחה, במוסף המתחרה "7 ימים" מופיעה היום כתבה דומה (שוש מולא) שמבטיחה הצצה ל"חיים החדשים של ציפי רפאלי". ציפי רפאלי היא אמה של הידוענית בר רפאלי, שנשלחה לכלא בעקבות עבירות מס – הלחם והחמאה של עיתונות צהובה, בדיוק כמו מאבקי סרק על בלעדיות חסרת משמעות.

אלן דרשוביץ (צילום: מרים אלסטר)

אלן דרשוביץ (צילום: מרים אלסטר)

דרשוביץ. כתבת השער של "ישראל שישבת" היא ראיון שערכה נעמה לנסקי עם הפרקליט האמריקאי אלן דרשוביץ, מהדמויות האהודות בעיתון ובמילייה של בעליו, בני הזוג שלדון ומרים אדלסון, ופובליציסט אורח בחינמון. "אני נשבע בחיי ילדי ונכדי שהסיפור מומצא לחלוטין, מתחילתו ועד סופו, באופן קטגורי וללא סייג", נמסר מפיו בכותרת. "הסיפור" הוא הטענות למעורבותו בפרשת המין הפלילית של ג'פרי אפשטיין, חבר ולקוח שנמצא מת בתא בבית המעצר.

דרשוביץ מספר על הקמפיין לטיהור שמו, שכולל תביעת עתק בסך 300 מיליון דולר נגד CNN והצהרות על כוונה לתבוע גם את נטפליקס. כאן בארץ הוא הגיש תביעה בסך 4 מיליון שקל, סכום גבוה במושגים ישראליים, נגד יורם לס ותחנת הרדיו שבה הוא משדר, 103FM. לס כבר התנצל והודה ששידר כזבים, אבל מבחינת דרשוביץ זה לא מספיק. הוא מצהיר שהתביעה בעינה עומדת.

בכותרת המשנה מוגדר דרשוביץ כ"אולי הפרקליט הפלילי המפורסם בעולם", ש"מקורב לנשיאים ומייצג מפורסמים". לקוראים לא נמסר ששניים מאותם מפורסמים הם בעלי העיתון, האדלסונים, שגם הסתייעו בשירותיו המשפטיים.

קדימה, תריץ אחורה. יוסי ורטר, בטורו השבועי ב"הארץ", טוען שבבחירות 2006 הליכוד בראשות נתניהו "כמעט נמחק" (והסתפק ב-12 מנדטים בלבד) משום שתפקודו כשר אוצר הבריח מצביעים מהשכבות הנמוכות אל מפלגת העבודה, ש"ס והגמלאים. כפי שציין יובל יועז בטוויטר, סביר יותר שהמצביעים פשוט עברו למפלגת קדימה שהוקמה מעט לפני כן, יחד עם חלק גדול מצמרת הליכוד.