הפקודות החדשות

איש במסכת מנתחים מניף דגל שחור על רקע הכנסת, כשממעל עננים כבדים. התצלום הזה, שצילם אתמול אוהד צויגנברג, מלווה את הכותרת הראשית של "הארץ": "תקנות לשעת חירום יגבילו את תנועת האזרחים; זינוק במספר החולים". נוסח הכותרת נשמע לקוני, כמעט מתבקש מאליו. העורכים אמנם שומרים על הפאסון החדשותי, אבל ממסגרים אותו באופן שישדר לקוראים שהפקודות החדשות שהוציא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינן לגיטימיות.

בשער העיתון, בצמוד לתצלום מההפגנה שנערכה מחוץ לכנסת, נדפס טור של גידי וייץ. "קו ישיר עובר בין ההתבצרות של יולי אדלשטיין בלשכת יושב ראש הכנסת ובין מיתת הנשיקה של הפרלמנט לבין תיקים 2000 ו-4000, שבהם מואשם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים", כותב העיתונאי שחשף את "תיק 4000". יוסי ורטר, בטורו השבועי, מוסיף: "בחסות הסכנה, הפחד והחרדה, האיש שאיבד את המעצורים מזמן משתכר מהקורונה ומוצא בה הזדמנות להעצים את מעמדו ולדחות את קצו המשפטי. על הדרך, הוא רוצה לחסל את שרידי המבנה הדמוקרטי של ישראל".

"אם התוכנית של נתניהו (כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום; א"ב) היתה מתממשת במלואה, כלי התקשורת היו עוסקים כעת אך ורק בחרדת הקורונה, והמעשה המחפיר של אדלשטיין היה זוכה אולי לדיווח לקוני בעמוד מודעות האבל או בשולי המהדורה", ממשיך גידי וייץ. "העיתונות החופשית, אמנם חלשה יותר, נותרה האויבת המיתית של נתניהו. מול הניסיון שלו לרסק את שאריות האיזונים והבלמים, בחסות בהלת הקורונה, היא מחזיקה עדיין את קו הביצורים האחרון לפני הגלישה לתהום. ראש הממשלה, אדם מרחיק ראות, זיהה ראשון את האיום הזה".

כנגד המסגור הביקורתי של "הארץ", שני העיתונים הנפוצים בישראל ממלאים את תפקידו של המשטר. ב"ידיעות אחרונות" זה קורה באופן הישיר והבוטה ביותר: "אל תצאו מהבית", מצווה הכותרת הראשית, שמספקת פרשנות מוקצנת של ההוראות החדשות (שאינן אוסרות על יציאה מן הבית). מי שידפדף פנימה ייתקל בכותרת שמסבירה מדוע יש לציית ("צו השעה"), ולצדה פרשנות בצורת סטמפה: "נשארים בבית".

ב"ישראל היום", כשירות לאזרח ולראש ממשלתו, מונים את הגבלות התנועה החדשות בשער, אחת אחרי השנייה. הכותרת הראשית סתומה אך חד-משמעית: "הגבלות התנועה". הדיווח המלא נושא את הכותרת "תקנות החירום – הצלת חיים", ציטוט מתוך דברים שאמר אמש נתניהו בנאום משודר.

כנגד הדגל השחור משער "הארץ", ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מדפיסים בשער דגלי ישראל. "יום העצמאות עוד רחוק, אבל זה הזמן להוציא את הדגלים מהארונות ולתלות אותם על החלונות, על המרפסות, על הגגות. הניפו את הדגל שלנו ומלאו את הארץ בסולידריות ובאחדות. ואם לא הספקתם לקנות השנה דגל, קחו את הדגל שהדפסנו בעמוד האמצע של העיתון", כתב אתמול בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", בשער החינמון. ב"ידיעות אחרונות" הפגינו סולידריות, ויישמו את קריאתו הבוקר (אם כי ללא קרדיט).

ההבדל העיקרי בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" הוא עמדות הפרשנים. ב"ישראל היום" הם מציגים חזית אחידה. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הקצו אתמול את הכותרת הראשית לטור ביקורתי במיוחד של נחום ברנע, שהתריע מפני רמיסת הדמוקרטיה הישראלית. "בחירות מרץ 2020 הן הראשונות שבהן מפלגת השלטון לא מקבלת את הדין", כתב ברנע. "זה התחיל מיד לאחר סגירת הקלפיות, כאשר מקורבי ראש הממשלה פתחו בקמפיין ברשתות החברתיות נגד ועדת הבחירות המרכזית והשופט שעמד בראשה, בטענה שהבחירות זויפו. זה היה שקר מודע, פייק ניוז מתוצרת בלפור, כפי שאחד מהם הודה אחר-כך.

"בשלב השני הם הציעו לחברי-כנסת מהמרכז-שמאל לערוק לגוש הימין. כשגם זה לא צלח הם פנו לעזרת הקורונה. התוצאה באמת חסרת תקדים: אין בישראל ממשלה נבחרת, הכנסת הנבחרת מנוטרלת ובתי-המשפט נתונים לחסדו של שר משפטים ממונה. את החלל הענק הזה ממלא אדם אחד: אין ויכוח, אין פיקוח, אין איזון, אין בקרה. לרוסיה דמינו: אמור מעתה, לא בנימין נתניהו – בנימין פוטיניהו".

בן-דרור ימיני, בטור אחר, דיבר על "פיגוע בדמוקרטיה". "פעמים רבות מדי נכתבו אצלנו הבלים על 'קץ הדמוקרטיה' ועל כך שיום יגיע ונתניהו יסרב לפנות את הכיסא. עדיין לא הגענו ליום הזה, אבל ההתנהלות של אדלשטיין, ויש חשש שגם של נתניהו, היא בהחלט סימן מבשר רעות", כתב.

ב"מוסף לשבת", בין הטורים של ברנע וימיני, נדפס טורה העוד-יותר-חריף של סימה קדמון. "ישראל איננה עוד מדינה דמוקרטית מתוקנת", היא קובעת. "בחסות מגפה בינלאומית גנבו לנו את הרשות המחוקקת ושיתקו את הרשות השופטת".

כמו ברנע, גם קדמון מנצלת את הטור כדי להביע תמיכה בשיירת המחאה שעלתה לירושלים, זאת שאנשיה מופיעים בשער "הארץ". ירמי פינקוס, באיור שמלווה את הטור של מאיר שלו, מציג את נתניהו ואדלשטיין צועדים בבית-קברות. בדרך אל הבור הפתוח, יו"ר הכנסת דוחף עגלת גופות שעליה מוטל משכן הכנסת עטוף בדגל ישראל.

ובכל זאת, למרות המסקנות החריפות של בכירי הטוראים (והמאייר), במערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" מסקרים את משבר הקורונה כאילו אין קשר של ממש בינו ובין מצבו האישי של ראש הממשלה. לכל היותר יש "טענות" על כך, בידיעה על "הפגנה נגד מה שהוגדר כ'נסיונות לחסל את הדמוקרטיה הישראלית'", שלוותה ב"מעצרים פוליטיים?" (סימן השאלה במקור).

הכתבים, גלעד כהן וטובה צימוקי, מצטטים את "מארגני המחאה", שגורסים כי "נסיונות החיסול של הדמוקרטיה לא יצלחו" וש"מדינת ישראל שייכת לאזרחיה, לא לדיקטטור בהתהוות". ב"ישראל היום" מקבלת ההפגנה ידיעת תצלום קצרצרה ואנמית בעמוד 21.

את הטור הבוטה ביותר נגד נתניהו אפשר למצוא, כרגיל, אצל בן כספית. "הדמוקרטיה הישראלית מתה בחסות הקורונה", נכתב בראש טורו של בכיר כותבי "מעריב". "מנסים לחטוף את הדמוקרטיה הישראלית ולהלאימה לטובת צרכיה של משפחה אחת", הוא טוען. הטור לא זוכה להבלטה בשער: ההפניה אליו נבלעת בין 17 הפניות אחרות, זהות בגודלן. הכותרת הראשית מוסרת על הגבלות התנועה ללא שמץ של ביקורת.

"זה הזמן להכריז נוהל חניבעל", כותב כספית. "הצטברות האירועים של השבועיים האחרונים, כל אחד מהם לא ייאמן בנפרד, לא משאירה מקום לספק. בים, באוויר, ביבשה, בכל דרך ואמצעי: את המטרייה האווירית מספקת מגפת הקורונה, שמהווה אמתלה לריסוק הרשות המחוקקת והרשות השופטת, הכפפת הכללים והעקרונות כולם להחלטותיו של איש אחד וסתימת פיו של כל מי שחושב אחרת".

ב"ידיעות אחרונות" יש מי שחושב אחרת. "יש כרגע מספיק אפוקליפסה לכולם", כותב עמית סגל בשער העיתון. "אין צורך להוסיף לתיאורי הבלהות גם את חיסול הדמוקרטיה. תנוח דעת שונאי נתניהו: הוא יעמוד לדין". הטור עצמו נושא את הכותרת "הדמוקרטיה לא נרמסת" – תמונת מראה לקביעה של ברנע. סגל מסביר בו ש"בית-המשפט לא בוטל והכנסת לא מתה". במה שנראה כמו עקיצה, מי שיהפוך את הדף יגיע לכתבה של יובל קרני על המהלך המלוכלך של אדלשטיין, שנושאת את הכותרת "יו"ר הפרלמת".

הטור של סגל מתיישר עם הטורים שמתפרסמים היום ב"ישראל היום", אבל זה לא מעיד על קונצנזוס בקרב בעלי הטור הימנים. ב"בשבע", שלעומת "ישראל היום" מביע לא פעם ביקורת כלפי נתניהו מימין, עמיתו של סגל לחדשות 12 יאיר שרקי טוען שאדלשטיין ביצע "מהלך מביש" ו"פגע אנושות" במעמד הכנסת, ומותח ביקורת גם על צעדי החירום.

"הפגיעה האנושה ביותר באמון הציבור היתה ההחלטה על צווי המעקב הסלולריים והשימוש ביכולות המיוחדות של שירות הביטחון הכללי כדי לעקוב אחרי אזרחים חולים ומבודדים", כותב שרקי. "ייתכן מאוד שהצעד הזה יסייע להציל חיי אדם ולהאט את קצב ההתפשטות של הנגיף, אבל אי-אפשר להכריז על צעדים כאלה בהצבעה טלפונית של ממשלת מעבר באחת וחצי בלילה, בלי פיקוח של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

"זכויות אדם וזכויות הפרט הן לא עסק לשמאלנים בלבד. מה שיתאפשר עכשיו בחסות הקורונה עלול להיות תקדים מסוכן שיאפשר לגורמים לא נבחרים שימוש בכוח וביכולות ששמורות לטיפול בטרוריסטים גם נגד אזרחים מהשורה. לתשומת לב כל מי שהזהיר מפני ה'דיפ-סטייט' במהלך החורף האחרון".

הסיפור שלנו

אופיר דור, שמאז שובו מסין מפרסם ב"גלובס" טור שבועי על המעצמה הדרקונית, כותב הפעם על יחסה המחמיר לתקשורת הזרה: גירוש של 13 עיתונאים אמריקאים מעיתונים שנחשבים ביקורתיים יחסית כלפי המשטר. "העיתונאים המערביים שיישארו במדינה יפעלו מעתה בחשש מתמיד מגירוש", כותב דור. "התוצאה תהיה הרבה פחות מידע אמת ביקורתי שייצא מסין, מה שיאפשר לסין להבליט באופן בלעדי את הגרסה שלה לאירועים, או כמו שהנשיא שי [ג'ינפינג] מכנה זאת – לספר את 'הסיפור הסיני'". הסיפור הסיני, אגב, מסופר גם כאן בישראל.

ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום", כותב אריאל בולשטיין על הסיפור של רוסיה: מצד אחד נתונים רשמיים על מיעוט נדבקים, מצד שני ציבור שלא מאמין לממשלה ולתקשורת ובטוח שהקטסטרופה כבר כאן (לקוראים לא נמסר אם בולשטיין עדיין נמנה עם צוות היועצים של נתניהו, שאליו גויס בשנה שעברה).

"שופרי הקרמלין בתקשורת לא מפסיקים בימים האחרונים לפמפם מסר שנועד להטיל דופי בדמוקרטיות מערביות ובדרכי הטיפול שלהן באיום, שמוצגות פעם כרכרוכיות מדי ופעם כנוקשות מדי", כותב בולשטיין. "אחדים מתועמלני השלטונות מרחיקים לכת וחוזים שהעולם כבר לא יחזור להיות כפי שהיה לפני המגפה, ושהחברה המערבית תבין בדרך הקשה שערכי חירות הפרט צריכים לסגת מפני הקולקטיביזם המסורתי של רוסיה". ברקע לכך, מציין הכותב, עומדת יוזמת חקיקה שתאפשר לפוטין להישאר בתפקידו גם אחרי התקופה שנקבעה בחוק.

באופן שאין לתארו אלא כמוזר, המסר שלפיו העולם כבר לא יחזור לקדמותו הוא אחד המוטיבים המרכזיים במאמר ארוך שמפרסם הבוקר בועז ביסמוט לרוחב רוב כפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום". "וירוס הקורונה מזרז את המעבר לעידן הבא באופן מהיר יותר, קטלני יותר ואכזרי יותר", כותב העורך.

"זה רק מלמד את הדור שלנו פעם נוספת שהכל יכול להיות, והכל עוד יכול לקרות. ראינו את קריסת ברית-המועצות, את אסון התאומים, את ערפאת זוכה בפרס נובל לשלום, מטוסים אירופיים מפציצים בלב אירופה (קוסובו), וגם ראש ממשלה נרצח ונשיא מצרי מודח על-ידי הרחוב, ובדרום-אפריקה נבחר נשיא שחור. חשבנו שראינו הכל. ואז באה הקורונה ללמד אותנו שכל מה שאתה חושב שיכול להתרחש – קורה".

ישראל היא לא רוסיה של פוטין, אבל ברור מדוע דווקא השופר הכמעט-רשמי של ראש הממשלה מתגייס כדי לשכנע את קוראיו שאנחנו חיים בזמנים קיצוניים שאחריהם הכל יהיה אחרת: רק כך ניתן להצדיק את הרמיסה הבוטה של חירויות הפרט ואת ריכוז העוצמה חסרת התקדים בידי נתניהו. גם נתניהו עצמו חזר ואמר בימים האחרונים שהציבור יצטרך "להתרגל למציאות חדשה".

אבל התעמולה של ביסמוט ו"ישראל היום" מורכבת יותר. לצד התחזיות על סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, היא כוללת גם מינון מוגבר של "חדשות טובות" מהסוג שישכנע גם פסימיסטים מושבעים שאמנם הכל ישתנה – אבל בעצם הכל בסדר. הכל תחת שליטה.

"אלה ימים שבהם אנחנו מבינים כמה טוב לנו בסך הכל בחיים, אף שאנחנו כל-כך אוהבים להתלונן. מה לא היינו נותנים כדי לשבת סתם כך בבית-קפה או לצפות בכדורגל עם חברים, או סתם ללחוץ יד של חבר?", כותב העורך לקוראיו.

תחת הסלוגן "מנצחים את הקורונה" מתפרסמות בחינמון שלל ידיעות שנושאות כותרות כמו "אין מדינה שמחלצת את האזרחים שלה כמו ישראל" (ציטוט של טייל ישראלי בפרו), "נדבקו בנגיף הנתינה" (שליחי חב"ד חילקו חבילות לנזקקים), "סולידריות של דגלים" (על "יוזמת 'ישראל היום' להפגנת אחדות"), "סולידריות בזמן חירום: הרשויות מקלות בתחום קנסות החניה", "מצדיעים לצוותי הרפואה: מפגן של מחיאות כפיים" ו"תודה בשלט רחוק".

אראל סג"ל, בטור שנושא את הכותרת "להיפרד מהווירוס, להישאר יחד", מהדהד את המסר של ביסמוט ומערכת החדשות. "בזמן מלחמות לא עלינו ובעת מבצעים, החברה הישראלית מתעלת את כל ה-OCD שקיים בה לעזרה והתנדבות. סולידריות בין ימין ושמאל", הוא כותב. "סולידריות מרחוק נשמע אוקסימורון, אבל באירוע ההיסטורי שאנחנו חווים כנראה שצריך להתנתק, לשטוף ידיים כמוכי שיגעון ולקוות ליום שאחרי".

ביסמוט כבר יודע מה יקרה ביום שאחרי, ומי יוביל אותנו אל הניצחון. "את הקורונה ננצח, והניצחון יהיה מוחלט אם נלמד לסמוך על עצמנו. אבל עד אז נאהב איש את רעהו מרחוק. וגם נלמד להגיד תודה לרופא, לשכן הנחמד, לשליח, ואפשר גם לראש הממשלה – אלא שכאן זה אולי לבקש יותר מדי מחלק מאיתנו, שסובלים מנגיף אחר: נגיף ה'רק-לא-ביבי', שממשיך למנוע ממשלה".

ככה זה ב"ישראל היום". עם כל הכבוד לאזרחים המדהימים של מדינת ישראל, הכל מתחיל ונגמר בביבי.

חברה וכלכלה

"אם המדינה לא תחזיק מעמד והחזרה לשגרה תתמהמה – הפגיעה עלולה להגיע לממדים של 1973 [מלחמת יום כיפור]. זו לא תהיה רק פגיעה כלכלית. גם המרקם החברתי ייקרע", כותב עמירם ברקת ב"גלובס". "כרגע הרוב הגדול של הציבור מגויס למטרה. ככל שזה יימשך, הסולידריות והפחד מהמחלה יתפוגגו ואת מקומם יתפוס הכעס. אנשים לא יסכימו להישאר בבית".

אמנון לורד, ב"ישראל היום", לא מסכים עם הניתוח הזה. "למרות הדכדוך, אנשים בישראל מורגלים למשמעת", הוא כותב בטורו. מה שאצל לורד הוא תעודת כבוד הופך אצל דרור פויר לסכנה ברורה ומיידית. "המהירות בה אנו מסתגלים, מסכינים ומרכינים ראש אל מול המציאות היא כמעט בלתי נתפסת. אומרים לנו ואנחנו עושים, לא מטילים ספק", כותב פויר בכתבה שמתפרסמת ב"G", מוסף סוף השבוע של "גלובס".

הכתבה של פויר נפתחת בשיחה ארוכה עם פרופ' רוני אלנבלום, היסטוריון סביבתי, שאומר לו כך: "תימצא תרופה לקורונה, אני מודיע לך. ייקח כמה זמן שייקח, אבל אני מדבר על טווחי זמן אחרים. ארבעה חודשים זה כלום מבחינת ההיסטוריה, אבל מבחינתנו, החיים, זה המון זמן – הרבה אנשים לא יוכלו לעבוד ולא יוכלו לחיות. והזמן הזה הוא מה שחשוב לחיי האדם. פה האדם מתפרק, פה הוא שונא, פה הוא פוחד, פה נוצרת אצלנו שריטה עמוקה בביטחון העצמי.

"מה שאני רוצה להדגיש זה את קוצר הזמן שבין שפע, אמיתי או מדומה, לבין מצב שחברה עוברת את סף החוסן או חוששת שהיא מתקרבת אליו. אנחנו עוד לא שם, לדעתי, אבל הפחד קיים. [...] הקורונה לא שונה מרעב גדול במובן הזה שהיא מביאה אותנו לחרדות הכי בסיסיות שלנו. אני מתחיל לפחד מבן הזוג שלי, מבת הזוג שלי. אני לא יודע כלום, אם אחיה או אמות, אם השיעול הקטן הזה הוא סתם או שהוא מכת מוות, אם הילדה שחוזרת הביתה מביאה איתה משהו שיהרוג אותי וכך הלאה".

"אני מספר לאלנבלום על התארגנויות נוגעות ללב של סטודנטים לביקור קשישים, של עזרה למבודדים ואפילו למהגרי העבודה. הוא לא מתרגש", כותב פויר. "כל דבר כזה יוצר גלים בכל מיני כיוונים", אומר לו ההיסטוריון. "בזמן אמת זה מעורר שנאה, הלשנה, ריגול אחד אחר השני, אלימות. קרא את הפרק הראשון ב'דקמרון' של בוקאצ'ו, שחי בתקופת המוות השחור בפירנצה ומתאר מה קורה לאנשים כשברור שאין יותר מה שמגן עליהם. הכל קורס. אנשים נהיים איומים: אלימות, רצח, ביזה, מה שאתה רוצה. המחקרים שלי מראים שבתקופת משבר נפוצים מקרים של פגיעה בחלשים והרבה פגיעות על רקע מגדרי".

"אתה רואה את הקורונה מגיעה לתרחישים כאלה של מחסור ורעב גם אצלנו, בישראל?", שואל פויר, ופרופ' אלנבלום משיב: "אני היסטוריון, לא עתידן. אבל אני בהחלט יכול לראות אנשים שמפחדים להיכנס למקומות מסוימים ולהביא לשם מזון – משם כבר תדמיין לבד – או לחשוב על אנשים שמנסים לעבור ממקום למקום בניגוד לפקודות העוצר, ואז מה? אתה יכול לראות את הזכויות נפגעות, את העולם כולו הופך לסין, שם היה דיכוי אלים של קורונה.

"אתה סוחב אותי לעתיד, אבל אני בעבר: מצבים של מתח וחוסר מזון לא הולידו דברים טובים. נגיד את זה ככה. מה שאמרת, 'בואו נתאחד באהבת האדם ובסולידריות': תמיד היו אנשים שאמרו את זה, אבל אנשים מפחדים ואנשים כועסים. כרגע החרדה היא אינסופית. וירוס הפחד הוא מחיר איום לשלם".

"כמה זמן, לפי ההיסטוריה, ייקח לנו להתאושש?", שואל פויר. "זה תלוי", עונה ההיסטוריון. "אם הכל חוזר לשגרה, נשכח מזה תוך דקה כמו ששכחנו מבאג 2000. במשך כל ההיסטוריה אנחנו מאמינים שהכל בעולם מתקדם ליניארית. כמה שיעורים אנחנו צריכים לקבל כדי לראות שזה לא נכון? תיקח לדוגמה את היהודים באירופה ב-1910: אמנציפציה, פוליטיקה וצבא – 25 שנים אחר-כך שחטו את כולם".

פוליטיקה ופלילים

"גנץ מוכן לאחדות כשנתניהו ראשון ברוטציה, גם במחיר התפרקות של כחול-לבן", מדווח חיים לוינסון בשער "הארץ". "תיק המשפטים יועבר למועמד חיצוני", מדווח יהודה שלזינגר בשער "ישראל היום". דיווחים דומים מופיעים גם בשאר העיתונים.

עד כמה מדובר במהלכים אמיתיים, ולא בספקולציות וספינים שנזרקו כדי לבעבע בגליונות סוף השבוע? בשלב זה לא ברור. הפרשנים ובעלי הטור מקפידים להתנסח בעמימות ומתנבאים על צפונות לבם של הפוליטיקאים, במקום למסור מה כוללים מסמכי ההבנות (ככל שהם קיימים). בדרכם העקיפה, הם בעצם מודים שהם לא באמת יודעים מה קורה.

ב"ידיעות אחרונות" לא מסתפקים בדיווח על המגעים, אלא גם מנסים לתת דחיפה לממשלת האחדות המיוחלת, באמצעות האם השכולה מרים פרץ, בטור שנושא את הכותרת "למען התקווה, אחדות עכשיו". הטור עצמו מעליב את האינטליגנציה של קוראיו: הנימוקים של פרץ ערטילאיים וכוללים את הכמיהה ל"רגע של שמחה" ול"יכולת לחלום". מה הקשר בינם ובין ממשלת אחדות? לא ברור. בפנייה לנתניהו וגנץ כותבת פרץ: "ברגע שתדעו חדוות עשייה משותפת, תעסקו בעיקר ולא בטפל, תפעלו למען ולא נגד – תגלו שדווקא עתות משבר נושאות בחובן הזדמנויות חדשות ובניין חדש. תגלו כמה אתם חולקים את אותו עבר, הווה ועתיד משותפים, וכמה אנחנו חזקים כשאנו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד".

העבר, ההווה והעתיד של נתניהו כוללים משפט בגין שורה של עסקאות מושחתות (בעבר) שעלולות להוביל אותו (בהווה) למאסר בפועל (בעתיד). בדרך, כפי שעולה היום לא רק מטורים של שמאלנים ואנטי-ביביסטים מוצהרים, ראש הממשלה פוגע קשות בדמוקרטיה הישראלית ומאיים לצבור עוצמה חסרת תקדים שתאפשר לו להיות מעל החוק.

הטור של פרץ ודומיו מתייחסים ל"פלונטר הפוליטי" כאל סבך רגיל של יריבויות ופרוצדורות, שבו לוקחים חלק פוליטיקאים שאפשר לסמוך על המלה שלהם, כאילו לא הובילו רק לפני שנייה את המדינה למשבר חוקתי חמור. נתניהו מביא איתו לשולחן הדיונים נדוניה אפלה ומטרידה. מה בדיוק יש לו במשותף עם איש הפלקט בני גנץ?

אלוף בן, בטור חריף שמתפרסם ב"הארץ" (וזוכה לחיזוק במאמר המערכת), עושה את המהלך המתבקש וקושר את הקצוות: "כניעה ללא תנאי להמשך שלטונו של נתניהו, בגידה בכל מה שכחול-לבן ייצגה בשנה האחרונה, והסכמה מובלעת למה שמייצג בלוק הימין בראשות נתניהו – פירוק הדמוקרטיה לטובת שלטון יחיד נצחי. מפלגת דגל לבן, זה השם הראוי מעתה לגוף הפוליטי בראשות גנץ".

באורח פלא, התרחיש הזה הוא גם התרחיש שעשוי להציל את מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס, שעומד למשפט לצד נתניהו. אורן פרסיקו, בטור שפורסם כאן אתמול, הסביר כיצד זה עשוי להתרחש. "התקשורת ודעת הקהל קצת שכחו מהסיפור, אבל הוא ממשיך להעסיק את נתניהו", כותב היום אלוף בן, ומתנבא: "אפשר להעריך שהוא ינקוט אסטרטגיה דו-שלבית. קודם שבירת האלטרנטיבה לשלטון, דרך צירוף גנץ לממשלה. ואז, כשמשבר הקורונה יחמיר ואולי יהיו גם קורבנות בנפש, קיפול היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט לעיכוב ההליכים במשפט – בנימוק שטובת הציבור מחייבת את נוכחותו של נתניהו בהנהגת המדינה. הנה, גם יריביו הסכימו לזה ובאו לממשלתו למרות שלושת כתבי האישום.

"כמו גנץ, גם היועץ יסביר שהנסיבות השתנו, שמול סכנת חיים המונית, חשוב שנתניהו יהיה ליד ההגה הלאומי ולא יבזבז זמן על התגוננות מאישומים על שינוי הכותרות ב'וואלה'. מוזס ואלוביץ' יבקשו שיניחו גם להם, כהגנה מן הצדק, אם הנאשם מספר אחת יוצא נקי. מופרך? הזוי? לא יעלה על הדעת? בדיוק כמו שכניעת גנץ נראתה מופרכת רק לפני שבועיים, אחרי שהתברר הישגו בבחירות. אבל מה לעשות, הנסיבות לא מה שהיו אז, והן ימשיכו להחריף ולהצדיק עוד פגיעות בדמוקרטיה ובשלטון החוק".

מלה של פלוצקר

הקריאה של "ידיעות אחרונות" להקמת ממשלת אחדות חוזרת על עצמה בטור של סבר פלוצקר, שנפתח ב"אמרתי לכם": "כך נכתב במדור זה ב-6 במרץ: 'ממשלת חירום רחבה חיונית עכשיו כי עת מלחמה היא. [...] אזרחי ישראל לא יסלחו לפוליטיקאים שלא ימצאו ברגעים אלו את העוז לתמורה וימשיכו להתנהל כתמול שלשום, שוקעים בחשבונותיהם הקואליציוניים'".

עת מלחמה? הנה עוד משהו שכתב פלוצקר, אבל שלושה שבועות קודם לכן: "אם את או אתה לא גבר ממוצא סיני בן 60 ומעלה ששהה בחודש האחרון בקרבת מחוז חוביי בסין, ההסתברות שלך לחלות בנגיף קורונה (המכונה רשמית Covid 19) נמוכה בהרבה מהסתברות לזכות בפרס הראשון בלוטו. והסיכון שלך למות ממנו אפסי. ולהוכחה: מחוץ לגבולות סין נרשם עד כה מקרה אחד של מוות מהנגיף".

והנה משהו שכתב פלוצקר כעבור שבועיים: "השנה חלו עשרות מיליונים בארצות-הברית בשפעת 'רגילה', ומתו קרוב ל-60 אלף. בלי פאניקה, בלי סגירת גבולות. באיטליה, לפני שנה, אובחנו עד סוף פברואר כ-750 אלף נגועים בשפעת, ומתו ממנה 90–100. גבולותיה לא נסגרו, התחבורה הציבורית לא הושבתה והתיירות פרחה. את נגיף הקורונה נושאים עד כה 350 איטלקים, ומתו ממנו 12".

היום מדווחים העיתונים כי מניין המתים באיטליה עקף את זה של סין, ועומד על למעלה מ-3,400 נפש. מותר אפוא להתייחס לתחזיות הפוליטיות של פלוצקר כמו אל תחזיותיו המדעיות.

יצחק תשובה

ב"גלובס" וב"דה-מרקר" מקדישים כתבות גדולות לטייקון האנרגיה והנדל"ן יצחק תשובה, שעסקיו ספגו בשבועות האחרונים פגיעה קשה שקירבה אותם לקריסה. בשתי הכתבות מצטייר תשובה כמהמר חסר אחריות שעשה טעויות פטאליות, ורק במזל – בעקבות מציאת הגז במאגר תמר – לא ירד מעל המפה הכלכלית כבר לפני עשור.

"מי שמכור לאוויר הגבהים לא יפסיק רק כי נפל פעם", מאבחנת שלומית לן ב"גלובס". אדם המכונה "בכיר לשעבר במגזר הציבורי", שמתראיין אצל שוקי שדה מ"דה-מרקר", אומר לו כך: "איפה שלא תזרוק אבן – אקדמיה, ממשלה, משרדי עורכי-דין, תקשורת – כולם יודעים שיום אחד אתה עשוי לקבל עבודה אצל תשובה. בימים האלה סביר להניח שתתחיל לשמוע דיבורים על 'הכוח העליון של הקורונה', ושאסור לתת לתשובה ליפול. זה כמובן קשקוש. הווירוס קשור רק באופן קלוש למשבר שלו".

האבחנה על כוחו של תשובה כמעסיק פוטנציאלי של בכירים קשורה, יש להניח, גם לתת-הסיקור של המשבר הכלכלי החמור שאליו נקלע. אם לשפוט ממקרים קודמים של טייקונים קורסים שזכו לאִתרוג – נוחי דנקנר ואליעזר פישמן, למשל – סכר הביקורת ייפרץ רק כשבזירה הכלכלית יבינו שהקריסה סופית. כשיתחילו לצוץ כתבות כאלה ב"ידיעות אחרונות" וחדשות 12 (גוף תקשורת שתשובה ומשפחתו הם בעלי מניות מרכזיים בו) ניתן יהיה לקבוע בוודאות שהטייקון גמור.

משבר העיתונות המודפסת

עוד שלושה שבועות יצוין בישראל חג הפסח. בזמנים רגילים, קוראי העיתונים היו עומדים בסוף השבוע הזה מול גליונות שמנים המתפקעים מפרויקטים וראיונות חגיגיים – אבל בעיקר ממודעות ועלוני פרסום. הקִדמה הטכנולוגית והשינויים בהרגלי צריכת המידע גרמו למפרסמים לזנוח את עיתוני הדפוס, אבל פעמיים בשנה, לקראת פסח וחגי תשרי, במשרדי הפרסום נזכרים באוגדני הנייר הנושנים וחוזרים לקנות מהם מודעות.

השנה, המשק המושבת והאי-ודאות הולידו מראה עגום: העיתונים דקיקים, אפילו ביחס לסופי שבוע רגילים. ב"ידיעות אחרונות", שוויתר השבוע על המוספים היומיים, מוציאים היום מהדורה מלאה – אך רזה. ב"7 לילות" מסתפקים ב-20 עמודים בלבד. "7 ימים" נראה דווקא כבד מהרגיל, עד שמגלים שמקור המשקל הוא כמה אינסרטים פרסומיים שנושרים לרצפה עם הפתיחה. "ידיעות תל-אביב", שבדרך כלל אחראי לחלק גדול מהמשקל, מחזיק היום רק 24 עמודים וכולל גם את מהדורת רמת-גן.

ב"הארץ" מאחדים את המהדורה השבועית של "גלריה" עם מוסף הספרים, הצטמצמות שתימשך בשבועות הבאים. ב"גלובס", כמו בשאר ימי השבוע, מוסף "שוק ההון" נבלע בקונטרס החדשות. "ישראל היום" ו"מעריב" מרזים גם הם, וכך גם "מקור ראשון". העורך, חגי סגל, מזכיר בשער את הירידה בפרסום, אבל מתגאה שכל המוספים שרדו. "בשבע", החינמון החרד"לי רב-התפוצה ועתיר המודעות, יוצא השבוע במהדורה צנומה במיוחד ומעורר תהייה מתבקשת: מה דינם של חינמונים, שמופצים במרכזי אוכלוסין, בימים שבהם הרחובות מתרוקנים?

את התשובה אפשר למצוא בשער "ישראל היום", בפינה העליונה משמאל: במקום 400 אלף העותקים שרגילים להדפיס שם מדי שישי, הפעם הודפסו רק 350 אלף. אפשר לשער שרבים מהם ילכו השבוע לפח. בסיבוב בלתי מייצג ברחוב (מחלקת ההפצה של "ידיעות אחרונות" שוב כשלה במשלוח הגיליון, ואילצה את הח"מ לרכוש עותק במרכול) לא נראה זכר למחלקי העיתונים בסרבלים האדומים וכובעי "ישראל היום". "בהתאם להוראות משרד הבריאות, ישנן כמה נקודות הפצה שהוקפאו או שונו", מעירים בחינמון, בידיעה שנושאת את הכותרת "'ישראל היום' איתכם בכל מקום ובכל זמן".

לו היה החינמון מתנהל לפי אמות מידה מסחריות, יש לשער שצמצום התפוצה היה דרמטי יותר. אבל "ישראל היום" יוצא לאור בתמיכתו של שלדון אדלסון, אחד האנשים העשירים ביותר בעולם. השבוע דווח כאן שמשבר הקורונה פגע גם בו: אדלסון נאלץ לסגור את בתי ההימורים שמהם מגיע עיקר הונו, מעשה שגרם לצניחה חדה בשווי נכסיו. האם יישאר נזיל מספיק כדי להמשיך ולהחזיק במפעל התעמולה שלו בישראל? הצגנו את השאלה הזו השבוע לאנשי העיתון, אך ב"ישראל היום", כצפוי, סירבו להשיב.

וב"ידיעות אחרונות"? דיסאינפורמציה. נטע ליבנה, העורך, כותב בשער ש"גם לאחר כניסת תקנות החירום לתוקף, אנשי 'ידיעות אחרונות' – עיתונאים, אנשי הדפוס, ההפצה והמינהלה – כולנו ממשיכים לעבוד עבורכם". המונח "כולנו" מטעה, ולמעשה לגמרי לא נכון. ליבנה לא מגלה לקוראיו שהשבוע הוציאה הקבוצה כ-300 מעובדיה לחופשה כפויה, בהם כ-30 עיתונאים. בניגוד לגופים אחרים, ב"ידיעות אחרונות" החופשה הכפויה היא ללא תשלום.

דווקא בתקופה שבה צריכת החדשות גואה, ויש יותר מתמיד צורך בגורמי תיווך שיסבירו לציבור המבולבל מה קורה ומה יהיה, עיתוני הדפוס מציעים פחות ופחות מידע – ונכשלים במילוי תכליתם הבסיסית ביותר. העלות הגבוהה של הדפסת החדשות על נייר ושילוחן לכל רחבי הארץ מייצרת תלות קשה של העיתונים במפרסמים, ומחדדת שוב את ההבנה שתם זמנו של המדיום המיושן והבזבזני.

ענייני תקשורת

עושים לביתם. המודעות מתמעטות, אבל ב"ידיעות אחרונות" הצליחו למכור השבוע לבנק הפועלים שישה עמודים – במקום עמוד אחד בשבועות רגילים – לצורך מיזם המיתוג הסמוי "תחרות עסקים קטנים". במוכרחון שנדפס בעמודי החדשות מוסבר שטקס הסיום של הפרויקט (מחזור 12) בוטל בעקבות משבר הקורונה. המדור הקנוי של בנק הפועלים ב"מעריב" שורד גם הוא, אבל תופס השבוע רק עמוד אחד, כרגיל.

מקצצים. "ענף הפרסום מתעשת ויוצא מהבונקר: 'דקות הפרסום חוזרות להתמלא'", מדווחת ענת ביין-לובוביץ' ב"גלובס". עם זאת, היא מציינת לקראת סוף הידיעה, "עבור הערוצים המסחריים עדיין מדובר בקטסטרופה כלכלית".

"עובדים בתאגיד השידור הציבורי זועמים על החלטה להוציא עשרות עובדי תאגיד לחופשה בתשלום, כפי שנעשה בכל הסקטור הציבורי", מדווחת כתבת הפרסום והתקשורת של "גלובס" בידיעה אחרת. היא מוסרת שבין העובדים שנשלחו לביתם נמנים גם 15 עיתונאים, ומוסיפה ש"מתכתובות בין העובדים עולה כי חלקם חוששים שבהנהלה מנצלים את משבר הקורונה כדי לחתוך בהוצאות".

התיקונים. ב"בשבע", יאיר יעקבי מקדיש את טורו השבועי למלאכת תחזוקת הילדים בימי המגפה. הוא כותב שאברהם ויצחק ידעו מה הם עושים כשהביאו לעולם שני ילדים כל אחד, ומציין כי יעקב אבינו הביא 12. בשבועון הדתי לא מתקנים אותו: לפי המעשייה התנ"כית היו ליעקב 13 ילדים – 12 בנים ובת.

אלי ישראלי. כל העיתונים מדווחים על מותו של השדרן אלי ישראלי בגיל 71, ומזכירים גם את האופן שבו עזב את גלי-צה"ל אחרי 42 שנות שידורים: בתחנה נתנו נימוק ביורוקרטי, ישראלי טען שהרקע פוליטי וקשור לנסיונות להשליט בגלי-צה"ל קו ימני יותר. ציון נאנוס, בטוויטר, הרחיב על תוכנית הכדורסל החלוצית שייסד ישראלי, "צעד וחצי", ש"שינתה את כל שידורי הספורט בישראל".