"תפילה" היתה כותרתו של שיר שפורסם באחד העמודים האחוריים של "ידיעות אחרונות" ב-8 בפברואר 1982. היו בו 18 שורות: "אלוקים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו, אל תחדל מסופות הרעמים, ממטרות העוז, מהעננים הנמוכים, מסערות השלג, מנחלי הבוץ. אל תחדל אף לרגע. בשל כך אולי לא תהיה עוד בצורת, מפלס המים במדינת ישראל יעלה – וכמה מאות בחורים צעירים יהיו חבים לך את חייהם". בתחתית השיר הופיע שם מחברו: איתן הבר.
הבר היה במשך כ-25 שנה הכתב הצבאי והפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות". הוא הוציא מתחת ידיו אלפי ידיעות וכתבות, פרשנויות ומאמרי דעה, עשרות ספרים, ולימים גם נאומים הנשמרים בפנתיאון הישראלי. אך אז, ב-1982, בחר לחזור לרגע אחד לימי ילדותו, שבהם שלח שירים ל"הצופה לילדים".
היתה זו דרכו להתריע, מבעד למסך איסורי הצנזורה, על הסכנה הגלומה בתוכנית "אורנים הגדולה" של שר הביטחון אריאל שרון: לפלוש ללבנון, לסייע לנוצרים לתפוס את השלטון ולחסל את הנוכחות הפלסטינית אצל השכנה הצפונית. הגשמים והרעמים בשיר שיקפו את ההערכה שכל עוד החורף נמשך לא יוכלו כוחות השריון של צה"ל לנוע בהרי הלבנון.
שרון, כצפוי, לא התרשם מאזהרתו הפיוטית של הבר ודרש מצה"ל לשלול מהעיתונאי את תעודת הכתב הצבאי שלו. הרמטכ"ל, רב-אלוף רפאל איתן, התנגד. אך במערכת "ידיעות אחרונות" שררה דאגה רבה מיחסו של שרון להבר. העורך הראשי דב יודקובסקי הטיל על העיתונאי ישעיהו בן-פורת משימה: לשכנע את שרון לחדול מהחרם שהכריז על הבר.
ישעיהו (שייקה) בן-פורת, 1962 (צילום: משה פרידן, לע"מ)
שרון האזין לפנייתו של בן-פורת, אך לא ויתר. הוא טען שהבר מסב נזק בלתי הפיך למערכת הביטחון, ושהוא משרת גורמים בצה"ל ומחוצה לו המבקשים לפגוע בשר הביטחון ובתפקודו. במערכת לא הרפו: לשם כך ירדה לחוות שקמים של שרון משלחת נכבדה: המו"ל נח מוזס, העורך יודקובסקי וגם בן-פורת. החרם נותר בעינו, אך הבר, כמו עיתונאים נוספים, לא חדל מלרמוז על הסכנה הגלומה במלחמה נרחבת בלבנון. זה לא הספיק כדי לבלום את המלחמה. שרון ניסה לממש את תוכניתו ארבעה חודשים מאוחר יותר, עם פרוץ מה שכונה "מבצע שלום הגליל" בתחילת יוני והפך בהמשך למלחמה שהותירה את ישראל בבוץ הלבנוני עוד 18 שנה.
בניגוד למצב ששרר בתקופותיהם של רוב שרי הביטחון לפני ואחרי מלחמת לבנון, יחסיו של שר הביטחון שרון עם רוב הכתבים הצבאיים היו יחסים עימותיים, מתוחים ועכורים. אך ליחסיו עם הבר היתה מורשת ארוכת שנים של יריבות: בשנים הראשונות לעבודתו ב"ידיעות אחרונות" נדרש הבר להתחרות מדי יום בכתב הצבאי של "מעריב", אורי דן, שהיה מקורבו וחברו האישי של שרון.
הבר הגיע ל"ידיעות אחרונות" ב-1960, לאחר שסיים שירות סדיר וקבע בשבועון צה"ל "במחנה". העורך יודקובסקי קיבל אותו לעבודה בהמלצת הקריקטוריסט רענן לוריא. באופן רשמי, יודקובסקי נשא אז בתואר "מרכז המערכת". תואר העורך נשמר לד"ר הרצל רוזנבלום, כותב מאמרי המערכת. כפי שתיאר זאת הבר שלושים שנה לאחר מכן, באותם ימים "ידיעות אחרונות" היה "עיתון צהריים חסר אמינות וחסר חשיבות. 'מעריב' היה אז הגדול מכולם, בתפוצה, בהשפעה, בכל".
מדי בוקר בשעה 11:00, כאשר היה השליח יענק'לה מניח את ערימת גליונות "מעריב" בבית "ידיעות", עצר הבניין את נשימתו. "היה אפשר לחתוך בסכין את האוויר. 'מעריב' היכה כל יום ב'ידיעות אחרונות'. והשאלה היחידה שנותרה בכל בוקר היתה: במי הפעם. מי יוזעק לחדרו של דב (יודקובסקי), מי יצטרך להסביר, לתרץ, להבטיח ש'יהיה בסדר'. ומכולם היכה עד אז ב'ידיעות אחרונות' הכתב הצבאי של 'מעריב', אורי דן – עיתונאי חרוץ".
איתן הבר (מימין, עם שפם) רושם דברים מפיו של ראש הממשלה לוי אשכול לפני צאתו לביקור מדיני בלונדון, 1965 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
הקשר עם שרון סיפק לאורי דן שפע של ידיעות בלעדיות מתוככי הצבא. ואילו הבר, ככתב חדש בשטח, צריך היה למצוא מקורות משלו. אמנם היתה לו היכרות קרובה עם האלוף יצחק רבין מתקופת שירותו ככתב "במחנה", אבל רבין לא היה מקור להדלפות.
רק לאחר זמן הצליח הבר לבסס לו מקורות טובים. אחד מהם, כך סיפר לפני שנים אחדות, היה גנדי, רחבעם זאבי. בין שרון לגנדי היתה יריבות עזה, ושני הכתבים הצבאיים המתחרים נהנו מכך. ב-1963 יצא אורי דן לפריז כשליח "מעריב". התחרות בין שני העיתונים נמשכה, אך הבר כבר רכש לעצמו מעמד וקשרים בתחום.
אחת הידיעות הבולטות הראשונות שלו ככתב צבאי עשתה לה כנפיים, כלשונו, בכל יחידות צה"ל: "מס הכנסה גבה רבע מיליון לירות בטעות מאנשי הקבע". כך כתב על כך הבר בחוברת שהוציאו הכתבים הצבאיים ב-1990: "למדתי לקח ראשון: האנשים, גם קציני צה"ל, קרובים אל עצמם וכיסיהם. כל ידיעה על תנאי השירות חשובה בעיניהם כמו ידיעה על עסקת נשק סורי חדשה. אולי יותר". ידיעות וכתבות מעין אלה, המדגישות את ההיבט האנושי ונוגעות בחייהם של הקוראים, סייעו ל"ידיעות אחרונות" לכרסם אט-אט במעמדו של "מעריב".
דב יודקובסקי (צילום: משה שי)
כמו כתבים אחרים שהגיעו ל"ידיעות אחרונות", גם הבר התנסה בסדרות החינוך שהעביר יודקובסקי. פעם סיפר כיצד בראשית דרכו העביר ידיעה למערכת, וזמן קצר אחר-כך הוזעק לחדרו של העורך. יודקובסקי נופף בידיעה שהחזיק בידיו וקרא בקול זועף קטעים ממנה. אחר-כך מעך את הדף והשליך אותו לפח האשפה. ברוח רגועה יותר הסביר לו, מיד אחר-כך, כיצד היה עליו לכתוב את הידיעה באופן מעניין ובהיר. כך למד הבר את "נוסחת דב": "ניסוח פשוט ומובן, כתיבה 'בגובה העיניים', חשיבות התיאור החזותי, ומעל הכל יצירת 'עיתון שיתקבל באותה מידה בשכונת התקווה ובסלונים של רמת-אביב'", כפי שתימצתה זאת עדי מרקוזה-הס בספרה "העיתון".
בתוך זמן קצר הפנים הבר היטב את כללי הכתיבה והיה לאחד המיישמים הבולטים של "נוסחת דב". כך תרם לעליית הפופולריות של "ידיעות אחרונות" בקרב קהל שלא קרא את "הארץ" או "דבר", וגם לא את "מעריב".
כך, לדוגמה, פתח באוקטובר 1973 טקסט ארוך על אירועי יום המלחמה הרביעי, שבו שילב דיווח, פרשנות ואווירה: "אם לומר את האמת, אִכזב היום הרביעי למלחמה את ציבור האזרחים הישראלים, אשר התרגל במרוצת השנים למעשי נסים ונפלאות של כוחות צה"ל. מתברר כי השריון, חיל הרגלים וחיל האוויר של צה"ל אינם יכולים להדביק את הקצב שקבעה להם העיתונות הישראלית והעולמית, אשר קיוותה לראות את פירות הניצחון כבר שעות אחדות אחרי פרוץ הקרבות. מה לעשות? כך הרגיל אותנו צה"ל". בדיעבד חייבים להזכיר: לכתבים הצבאיים, גם לאיתן הבר, היה חלק מרכזי ביצירת המיתוס של צה"ל כצבא כל-יכול עד 1973.
במרוצת השנים בנה לעצמו הבר מערכת יחסים הדוקה עם בכירי מערכת הביטחון וצה"ל וזכה באמונם. על-פי אחד הסיפורים שנפוצו, הוא פרסם פעם ראיון עם עזר וייצמן מבלי לדבר איתו כלל: הבר כתב לא רק את השאלות, אלא גם את התשובות, ועשה זאת בסגנונו של וייצמן. אחר-כך שלח את הטקסט לאישורו. וייצמן קרא והִנהן, והראיון פורסם.
אורי דן, 1999 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
במרוצת השנים פרסם עשרות ספרים, בדרך כלל עם כותבים נוספים. אחרי מלחמת ששת הימים היה שותף לעמיתיו הכתבים הצבאיים זאב שיף ("הארץ") ואלי לנדאו ("מעריב") בהוצאת הספר "מאת כתבנו הצבאי", שתיאר את מהלכי המלחמה. ב-1973, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, היה בין כותבי הספר "המחדל". היתה זו יוזמה של הבר, עם ישעיהו בן-פורת מ"ידיעות אחרונות" ואורי דן מ"מעריב". לצדם השתתפו בפרויקט גם אלי לנדאו, חזי כרמל, יהונתן גפן ואלי תבור. לדברי בן-פורת, הם החליטו לאמץ מתכונת צרפתית שבה מקבצים קבוצה של עיתונאים ומומחים כדי לעסוק בנושא אקטואלי ולהוציא לאור ספר במהירות, כל עוד הנושא חם.
ב-1976 הוציא הבר לאור, יחד עם הפרשן הצבאי זאב שיף, את "לקסיקון לביטחון ישראל". גם כאן נכונה לו התנגשות עם שרון. האלוף במילואים תבע להוציא מן הספר, לאחר שכבר הודפס, קביעות שהופיעו בערך "מלחמת יום הכיפורים" שלפיהן במהלך הקרבות בסיני שרון "מרד בסמכויות אלוף הפיקוד", "סירב להיענות לפקודות" ו"לא נענה לקריאות בקשר". ב-2003 פרסמו הבר ושיף את "לקסיקון מלחמת יום הכיפורים".
יצחק רבין בחר אמנם לכתוב את ספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות" לא עם הבר אלא עם העיתונאי דב גולדשטיין, איש "מעריב", ולהוציאו לאור ב-1979 בהוצאת ספריית "מעריב". אבל אחר-כך יזם עמו הבר פרויקט עיתונאי עבור "ידיעות אחרונות": שיחות של רבין עם מנהיגים בולטים בעולם – ריצ'רד ניקסון, אלכסנדר הייג, ג'ימי קרטר, הנרי קיסינג'ר, ברונו קרייסקי, ניקולה צ'אושסקו, אנואר סאדאת, פרנסואה מיטראן ועוד. השיחות פורסמו תחילה בעיתון, ואחר-כך בספר. היה זה עוד אחד מן המיזמים שהבר היטיב להגות ולבצע בעיתון, ואחר-כך בתפקידיו הממלכתיים לצדו של רבין. "איתן הבר הפקות", כינה אותו לימים נחום ברנע באחד מטוריו.
פעמיים עזב את עבודתו ב"ידיעות אחרונות" ועבר לצד השני של המתרס כדי לעבוד בצמידות עם רבין. הפעם הראשונה היתה בעת כהונתו של רבין כשר הביטחון בממשלות האחדות של פרס ויצחק שמיר, בין 1984 ל-1990. "לקחת את הבר זה כמו לקחת לי הספה מן הסלון", התלונן המו"ל נח מוזס באוזני רבין.
איתן הבר (מאחור, מביט מטה) מלווה את שר הביטחון יצחק רבין בביקור בחאן-יונס, 1988 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)
את סגנון עבודתו כיועץ התקשורת של רבין תיארה מיכל קפרא בכתבת דיוקן שהתפרסמה ב"מעריב": "יועצים, לפי מוסכמות הפוליטיקה הישראלית, הם הראשים המשתרבבים בקביעות מאחורי כתף השר. הבר, בכוונה גדולה, בחר להותיר את החלל שמעל כתפו של רבין נקי. לא מציץ, לא משרבב, לא מתראיין, לא מצטלם, לא מדבר. בקיצור, מתוך בחירה, הוא לא מוכר לציבור הרחב. אף על פי כן צבר הבר עוצמה עצומה. בזכות קרבתו לרבין, שעשתה אותו לאיש סודו, מעורבותו גדולה בענייני משרד הביטחון. בזכות נסיונו הרב כעיתונאי וקשריו הרבים עם צמרת העיתונות במדינה הוא מחזיק כוח אדיר בידיו".
קפרא הוסיפה: "הבר, הידוע כמניפולטור מתוחכם, התיישב ליד חדרו של רבין בימים שבהם פרשה בטחונית אחת רדפה פרשה אחרת. פרשת פולארד, 'איראנגייט', הלביא, והעיקר – האינתיפאדה [הראשונה] – שכל אחת מהן בנפרד בעלת עוצמה מספקת להכניס נוק-אאוט לכל פוליטיקאי, עברו לרבין מעל הראש".
עיתונאי עלום שם תיאר בכתבה את האופן שבו הצטייר הבר באותם ימים: "הוא לא יועץ תקשורת מקובל, אלא מתעסק ברמה הפוליטית המדינית הגבוהה. הוא לא יושב עם התקשורת ומנסה למכור לה את השר. הוא יועץ שמייעץ לשר על התקשורת. [...] אף אחד לא יזקוף לזכות איתן הבר את האחריות לדימויו של שר הביטחון, אבל אף אחד גם לא יזלזל בתרומתו".
המרואיין האנונימי הוסיף: "הבר בא מתוך התקשורת והוא מכיר את כל החולשות שלה, הפחדים, האהבות, וגם של כל פרט בה. [...] יש לו קשרים עם בכירי העיתונאים בכל המערכות ובטלוויזיה – קשרים הגובלים בחברות הדוקה – המעניקים לו חופש בלתי מוגבל כמעט בתזמון ידיעות לתקשורת.
"אם יש בעיה הכי קטנה ירים הבר טלפון לעורכים הראשיים, למנהל הטלוויזיה. מדי פעם הוא נוהג לכנס חמישה-שישה עיתונאים בכירים לשיחה עם רבין. למרות שהיא לא נועדה לפרסום, היא מקנה למשתתפיה תחושת מעורבות קרובה יותר לעומת עמיתיהם". רבין לא היה הראשון שעשה זאת; קדם לו שמעון פרס, שנהג לקיים פגישות כאלה שנים קודם לכן.
האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בעת כהונת רבין כשר הביטחון, הציבה אתגר מורכב בפני השר וצוותו. בראיון עם נחמן שי למחקר לעבודת דוקטורט על הדיפלומטיה הציבורית של ישראל שיחזר הבר: "האינתיפאדה הראשונה מצאה אותנו לא רק עם המכנסיים למטה, אלא בלי המכנסיים בכלל, ואפילו בלי התחתונים. [...] שנים דיברו על אפשרות שזה יקרה, ועדיין, ב-1987 כולם – למרות מלחמת יום הכיפורים ואפילו מלחמת לבנון – היו בתחושה של היום השביעי של מלחמת ששת הימים".
הבר הבין שאין די בהסברה השגרתית. הוא עשה שני מהלכים. מהלך אחד היה הקמת "פורום דוברים" שכלל נציגים ממשרד ראש הממשלה, משרד הביטחון, משרד החוץ, דובר צה"ל והצנזור הראשי. הפורום נפגש לעתים מזומנות, כתב שי, וקבע דרכי פעולה מחייבות. המהלך האחר היה הצבת שר הביטחון כדובר ראשי.
"זו התבררה כהחלטה גרועה מבחינתנו (מבחינה פוליטית; ר"מ), כי פעמים רבות הוא הופיע על רקע דברים קשים ביותר", אמר הבר. במקום אחר סיפר כי גם כשניסה לעתים לשכנע את רבין לא לצאת לאתר של פיגוע כדי שלא יזוהה אישית עם האירועים הקשים, רבין דחה אותו בתנועת היד האופיינית שלו – ויצא לשטח.
איתן הבר מסייע לראש הממשלה יצחק רבין לענוב עניבה בבית הלבן, לצד הנשיא ביל קלינטון. 24.10.1995 (צילום: הבית הלבן)
כאשר קרסה ממשלת האחדות ב-1990 בעקבות "התרגיל המסריח" – כינוי שטבע רבין לנסיונו הכושל של פרס להקים ממשלת עבודה – חזר הבר ל"ידיעות אחרונות". שנתיים אחר-כך ניצח רבין את שמיר בבחירות, והבר שב לשירות הממלכתי כמנהל לשכתו ויועצו הקרוב.
תחומי האחריות שלו היו רחבים בהרבה בהשוואה לתקופת עבודתו עם רבין במשרד הביטחון. הוא עסק בכל נושא שהגיע לשולחן ראש הממשלה, ובכלל זה משברים קואליציוניים. "הבר לקח על עצמו את התפקיד", כתב נחום ברנע בעיצומו של אחד המשברים הללו. "כל הכישורים הידועים של הבר גויסו לעניין: כושר הפקה; כושר שכנוע; והעיקר – היצירתיות".
יותר מראשי לשכת ראש הממשלה לפניו ואחריו, הבר הבין את החשיבות התקשורתית, במובנה הרחב, בסבך המדיני, הבטחוני והפוליטי – וגם בתחום האישי. לציבור הרחב זכורים בעיקר הנאומים שכתב לטקסים ואירועים, ובראשם הנאום בקונגרס האמריקאי עם חתימת הסכם השלום עם ירדן ביולי 1994: "אני, מספר אישי 30743, רב-אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל ובצבא השלום, אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר לך, מלך ירדן, ולכם ידידים אמריקאים, אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל, וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום".
יותר מכל זכורה ההודעה בחצר בית-החולים איכילוב בתל-אביב בלילה שבו נרצח רבין: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על פטירתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל-אביב. יהיה זכרו ברוך".
לימים לא שכח לציין את תרומתו של אדם נוסף לניסוח ההודעה: השר יוסי שריד, שהציע לשלב בטקסט את המלה "בתדהמה". בהלוויה הממלכתית בהר הרצל נפרד הבר מרבין בהציגו את דפי "שיר לשלום" שנמצאו באחד מכיסי החליפה של רבין, ספוגים בדמו.
איתן הבר לוחש באוזנו של אהוד ברק, ראש הממשלה, בשנת 1999 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
לאחר רצח רבין חזר הבר ל"ידיעות אחרונות", ובעיקר כתב מאמרי מערכת. אך הוא נותר בקשר הדוק עם פוליטיקאים, אנשי צבא בכירים בדימוס ושפע הידידים שרכש במרוצת השנים. בין היתר סייע לאהוד ברק כאשר זה התמודד מול בנימין נתניהו בבחירות 1999. בספרו "אהוד ברק ומלחמתו בשדים" הגדיר רן אדליסט את הבר כ"קופירייטר מיומן של דבר המלך אל הממלכה".
לדברי אדליסט, ברק רצה בו הן בשל מיומנותו זו והן כדי ליצור תחושת המשכיות לרבין ולמורשתו. בליל הבחירות כתב הבר את נאום הניצחון, שנישא סמוך למקום הירצחו של רבין. בטרם יצא להכרזת הניצחון הסתגרו השניים לליטוש אחרון של הטקסט. "הבר, ותיק ורגיל במעמדים מעין אלה, ידע בעיקר מה לא לומר, וברק, שהיה שרוי בעיצומם של עוועי הניצחון, סמך עליו", כתב אדליסט.
לפני כשנה, כשפרש מ"ידיעות אחרונות", העניק ראיונות לכמה עיתונאים. הוא כבר היה חולה מאוד. אתמול (7.10) הלך לעולמו בגיל 80. הוא ייזכר בעיקר בהקשר של עבודתו עם רבין, הנאומים שכתב וכמובן ההודעה המצמררת על מותו של רבין. אך הוא הותיר מאחוריו מורשת עיתונאית ענפה, שבמסגרתה תיעד פרקים חשובים בהיסטוריה של ישראל בידיעות, כתבות מגזין, מאמרים ועשרות ספרים.