האיום הקריטי ביותר על העולם

"הקורונה דחקה הצדה את האיום הקריטי ביותר על העולם: משבר האקלים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של תמר שבק וזאב אברהמי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", העוסקת במתח שבין הרצון להזניק בחזרה את הצמיחה הכלכלית לבין ההתעלמות מהמחיר הקטלני שהמין האנושי עתיד לשלם על אותה צמיחה בדיוק. במסגרת נפרדת כותב עורך המוסף, רועי ברגמן, על הקשר בין הקורונה לסביבה, "ולמה אם לא נדאג לכדור הארץ אנחנו מועדים ליותר ויותר מגפות עולמיות".

כל הכבוד, באמת, לברגמן ול"ממון", שמקדישים מקום למה שאכן יש קונצנזוס מדעי כי הוא האיום הקריטי ביותר על העולם. כל הבוז לשאר העיתונים והמוספים שמעדיפים לבגוד בקוראיהם את הבגידה החמורה ביותר ולהתעלם גם היום ממה שהוא האיום הקריטי ביותר על העולם. אבל מתסכל להיווכח שגם כשבגיליון של עיתון כלשהו נזכרים לעסוק במה שהוא האיום הקריטי ביותר על העולם, הכתבה נדפסת בעמוד 12, אחרי כתבת הצרכנות על איזו מכונת כביסה כדאי לקנות, ראיון עם שר החקלאות הנכנס וזוטות מעין אלו.

זו אינה התבוננות שנועדה לעקוץ את עורכי "ממון", אלא אבחנה מתסכלת שנכונה לכל אורך ורוחב החזית העיתונאית: גם מי שכבר התעוררו מתרדמתם הדוגמטית, התגברו על הפחד מאיומים אמיתיים ומדומיינים, ממכחישי אקלים, זורעי ספק וליצני טוויטר, לא מצליחים עדיין להביא אל קדמת הבמה בכלי התקשורת שהם עצמם עורכים את מה שהוא האיום הקריטי ביותר על העולם. לכתוב שוב האיום הקריטי ביותר על העולם?

סיפוח

"תחת ערפל של אי-ודאות לגבי מפת הריבונות המדויקת מתנהל בהתיישבות ובימין ויכוח סוער בשאלה אם לתמוך בהחלת ריבונות על-פי מפת תוכנית טראמפ", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון "בשבע", חינמון חרד"לי והעיתון הנפוץ במגזר הסרוג. "בינתיים נראה שההתנגדות לתוכנית משמאל ומימין גורמת לאמריקנים לחשוב שוב, וייתכן שתאריך היעד יידחה".

המודעה ברצועת העמוד שמתחת לכותרת מספרת סיפור ודאי הרבה יותר: "לא לתוכנית טראמפ", נכתב בה באותיות אדומות-שחורות, המזמינות מטעם שלושה ארגוני מתנחלים לכינוס "על מנת להוריד את התוכנית מסדר היום".

בתוך הגיליון, העורך עמנואל שילה מפזר אכן אי-ודאות בטור העורך, אולם הטור של יאיר שרקי פחות אי-ודאי בתארו את פגישת נציגי המתנחלים עם נתניהו: "מה בין החיוכים הנרגשים של אז [עם ההכרזה על תוכנית טראמפ] ובין הצעקות שנשמעו עכשיו בחדר, בין האווירה ההיסטורית בבית הלבן לדאגה ההיסטרית במשרד ראש הממשלה. שעתיים וחצי טעונות הסתיימו עם יותר סימני שאלה משהיו בתחילה. חלק מראשי המועצות טענו ביציאה שהפגישה רק העמיקה את דאגותיהם. הלימונדה הפכה ללימון".

בקעת הירדן, פברואר 2020 (צילום: יניב נדב)

מי שמחפש ערפל של אי-ודאות בעיתון המציג עצמו כעיתון הימין הישראלי אך מתפקד בפועל כעיתונה של משפחת המלוכה הישראלית, יצטרך להביא מכונת עשן מהבית. "התגובה של אירופה תהיה בעיקר סמלית", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" לצד הלוגו "בדרך לריבונות". "לא ניתוק יחסים, לא חרם מוצרים ולא סנקציות כלכליות משמעותיות", מבטיחה כותרת המשנה בכפולת העמודים הפותחת.

שני מאמרי הדעה באותם עמודים, הנדפסים לצד הצהרת העקרונות הקבועה – "להיות הוגנים ומאוזנים" – מציגים את מלוא קשת הדעות ביחס לסוגיית הסיפוח: מצד אחד אריאל כהנא מבטל את החששות לתגובה בינלאומית שלילית משמעותית ואף מאיים על ה"פקידים" באירופה שאם יעזו להתנגד לסיפוח, ישראל תיקח את "מצבורי הגז האדירים בים התיכון" ותמכור אותם לרוסיה, וגם תשלול מהאירופים את ההזדמנות לבנות כאן תשתיות תקשורת דור חמישי (כהנא לא מאיים על האירופים בשלילת הסיוע ואיסור לבקר במוזיאון ישראל. קם על צד ימין).

מנגד, ממש מהקצה השני של המפה, אפשר לומר אפילו שמנקודת הקיצון ההפוכה בתכלית, קובע גרשון הכהן שהסיפוח הוא הזדמנות היסטורית, כי אין משקל להתנגדות לתוכנית משמאל וישנם פתרונות להתנגדות מימין.

בין מספר גבוה אחד למספר גבוה אחר

"60 אלף עסקים עשויים להיסגר בחודשים הקרובים. אלו סיפוריהם של 40 שכבר נסגרו", נכתב בכותרת השער של "גלובס". בכותרת המשנה לכתבה עצמה, של אלה לוי-וינריב, נכתב כי "החשש הוא שהנתונים יהיו גבוהים יותר". בכתבה עצמה מדובר כבר על הערכות לגבי סגירתם של "בין 60 ל-100 אלף" עסקים. הכתבה מצטטת מחקר של ארגון העצמאים להב, נתוני למ"ס, סקר של רשות החדשנות, "הערכת מרכז מאקרו לכלכלה מדינית" ואת "אביר קארה, מייסד תנועת 'אני שולמן'".

מכל סלט הציטוטים כלל לא ברור מהיכן מגיע המספר 60 אלף, איך הוא קופץ ל-100 אלף, מה הקשר שלו לקורונה, ומה בדיוק היחס שלו לשנים קודמות. "קארה אומר כי לאנשים רבים הטענות נשמעות כמו נבואות זעם, אבל זו המציאות", כותבת לוי-וינריב. במקום להביא לנו את סיפוריהם של 40 עסקים, עבודה עיתונאית שאפשר היה לעשות באמצעות ילד מחובר לווטסאפ, עדיף היה שבעיתון (הכלכלי!) "גלובס" היו מנסים לחקור את המציאות הכלכלית הנוכחית ולספק תמונת מצב עדכנית ומנומקת.

הפגנת עצמאים, מאי 2020 (צילום: מרים אלסטר)

הבידוד והסגר יצרו משבר כלכלי שכמותו אנחנו מקבלים מדי עשור לערך באופן מחזורי למדי. משבר מביא איתו סיוע ממשלתי, וסיוע ממשלתי מביא איתו מאבק על כספי הסיוע. ב"גלובס" החליטו להתגייס לקמפיין של ארגוני העצמאים, אג'נדה לגיטימית ובוודאי עדיפה על זו של כלי תקשורת הנוהגים להתגייס לקמפיינים של מיליארדרים ממונפים. אבל גם קמפיין צריך לעמוד על עובדות ונתונים, לא על ציטוטים של בעלי אינטרס והערכות מעורפלות.

אגב, בגיליון החדשות היו יכולים להיעזר בראיון מהמוסף שאפילו לא הגיע לשער. "סגרתי לאנשים את העסק ביום אחד, והם היו צריכים לחכות חודש וחצי" הוא הציטוט של מנכ"ל משרד האוצר היוצא שי באב"ד בראיון לעמירם ברקת, שנבחר לכותרת. "מודה בראיון פרידה שהסיוע שהמגזר העסקי נזקק לו בשל הקורונה לא הגיע בזמן", נכתב בכותרת המשנה.

הבעיה עם התקשורת

בהמשך הראיון שואל ברקת את באב"ד על ההבדלים בין הסקטור הפרטי לציבורי. באב"ד, שלפני שהפך פקיד ממשלתי עבד בצים, חושב ש"יש הרבה מאוד חוסר יעילות בסקטור הציבורי" ואין לקיחת אחריות ("Accountability"). מעניין לקרוא את התיאורים של באב"ד, שמתאימים (כפי שהוא עצמו מציין) לכשלים בהתנהלות בפסגת הסקטור הציבורי – אצל נבחרי הציבור עצמם.

"בסקטור הציבורי, איזה יעדים יש למנכ"ל? יותר מזה: כשאתה מצביע למפלגה, כמה אזרחים קוראים מה המפלגה מבטיחה במצע שלה ובודקים, בכל שנה, באיזה יעדים המפלגה שלהם עמדה ובאילו לא? וכשהם באים לבחור שוב, כמה אזרחי ישראל בוחרים ככה וכמה בוחרים לפי: 'הוא מדבר יפה', 'הוא נראה לי אמין', 'הוא מבין בביטחון', 'הוא יודע לדבר עם האמריקאים', 'נראה לי שהוא מתאים'?

"כשככה נעשית הבחירה במפלגות אז תגזור מזה כלפי מטה: מה הציפיות מהשרים, מה הציפיות מהמנכ"לים, איזה תוכניות עבודה יש לך, איך אתה נמדד עליהן ואם אתה לא עומד בתוכניות האלה – מה קורה. הלך הרוח היום במגזר הציבורי הוא שאם היועמ"ש מנדלבליט לא לקח אותך לחקירה או מבקר המדינה מתניהו לא הוציא עליך דו"ח – אז אתה עשר של מנכ"ל.

שי באב"ד, ספטמבר 2019 (צילום: פלאש 90)

"מישהו יודע אם ביצעת או לא ביצעת? קח את עבדך הנאמן. אולי עכשיו אחרי הקורונה יודעים מה עשיתי ומה לא עשיתי, אבל לפני הקורונה מישהו יודע מה עשיתי כאן? פיקנטריה יודעים. רב עם זה, רב עם ההוא – אבל מישהו יודע אם מה שעשיתי הוא טוב או לא טוב?".

התשובה של ברקת מהממת: "אולי כי זה מסובך מדי להבין. ויש כל מיני מומחים, שכל אחד מהם אומר דברים הפוכים, ואתה לא באמת יודע למי להאמין. תדמית ופיקנטריה זה משהו פשוט וברור שמדבר לכולם".

"אבל בסוף מה שבאמת משפיע על הציבור זה העשייה!", מגיב באב"ד, בהרמת קול אם לשפוט לפי סימן הקריאה, "המריבות ו'הוא אמר ככה' – זה לא משפיע על אזרחי ישראל. ואני אומר את זה בצער: אף אחד לא מודד אותי על העשייה הזאת. אני יכול לעשות המון ואני יכול לעשות כלום. כל עוד לא הסתבכתי – הכל בסדר".

וכך זה ממשיך: באב"ד מדבר על "השיטה" וברקת שואל מה הפתרון, ובאב"ד קצת מתחמק ("לא יודע אם אפשר לשנות"), וברקת שואל שוב ושוב, ונאמרות המלים "מנגנונים למדידה ולביצועיות" ו"שיטות של מגזר פרטי", ואפילו "קידום מבוסס עשייה וביצוע", וכמובן – להעלות את שכר המנכ"לים. וכל הזמן הזה, שניהם רוקדים מסביב לקרנף המכונם שעל גבו הם דוהרים לפנסיה ולא מעזים לבטא את שמו המפורש.

כי הרי בדמוקרטיה ישנו מנגנון למדידה ולביצועיות של מנכ"לים ושרים, שפועל לפי שיטות של מגזר פרטי. קוראים לזה עיתונות, והיא זו שאמורה להנגיש לציבור את המידע הרלבנטי על מועמדים – כלומר, מה הם עשו ומה הם מתכוונים לעשות, ולא מה הם אמרו ואיזה ניתוח להרמת עפעפיים הם עשו; העיתונות היא זו שאמורה לתגמל שרים ומנכ"לים על ביצועיהם, ולא על הסקופים, הספינים ושאר השוחדים שהם מספקים.

כך יוצא שעיתונאי ותיק ומנוסה ופקיד ציבור בכיר מדברים על כמה שהעיתונות מחורבנת ודופקת את מדינת ישראל, אך אף אחד מהם לא אומר את המלה המפורשת, "עיתונות", או לפחות "תקשורת" (שבטח תיקרא עוד מעט "תעשיית תוכן", רגע לפני שתכונה פשוט "המנוחה").

והעיתונאי פולט, ואחר-כך גם מעלה על הכתב, את המלים "אולי כי זה מסובך מדי להבין", ו"תדמית ופיקנטריה זה משהו פשוט וברור שמדבר לכולם", ולא שם לב, באמת ובתמים, שהוא מדבר על עצמו, ועל הקולגות שלו, שפעם אחר פעם מוכיחים שטראמפ ונתניהו צודקים, והעיתונות, סליחה, התקשורת, כלומר – תעשיית התוכן, היא באמת האויב הגדול ביותר של החברה.

לא משום שהיא לא משרתת את הגחמות האובדניות של מנהיגים מטורפים אלא משום שהיא מאפשרת אותן, בכך שהיא מעדיפה שוב ושוב ושוב ושוב לעסוק בתדמיות ובספינים ולשקר לעצמה שזה הדבר הפשוט והברור שמדבר לכולם ושלא מסובך מדי להבין.

קורונה

כשבשיח הציבורי אמרו שקורונה היא לא רק שפעת עם יחסי ציבור, התכוונו שהיא לא שפעת – אבל נראה שכעת מה שלא בטוח הוא שיש לה עדיין יחסי ציבור. הנגיף ששיתק את הכלכלה העולמית מגיע היום לכותרות הראשיות רק ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" דל התפוצה.

הכותרת של "מעריב" מעניינת: "כך ייבאה ישראל את נגיף הקורונה". בכותרת המשנה נמסר: "גורם שעבד עם משרד הבריאות טוען כי השר ליצמן עודד הבאה של אזרחים אמריקאים חסרי ביטוח בריאות שחששו מהמגפה. כרבע מהם התגלו כנשאים וכחולים. מטעמו של ליצמן נמסר: כל הנוחתים בישראל היו בעלי אזרחות ישראלית".

הכותרת של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, נקראת כמו מניפולציה: "הקורונה לא עוזבת: זינוק במספר החולים במערכת החינוך", נכתב בכותרת הגג, אבל מתחת לה, בכותרת הראשית, הכיתוב הוא "14 אלף תלמידים ומורים בבידוד".

אם בעיתון היו מתכוונים להעניק דיווח אחראי ומדויק על המצב האמיתי של מגפת הקורונה, היו יכולים להדפיס את מספר החולים ש"זינק". אבל המספר הזה – 301 – לא מרשים מספיק, אז מדפיסים במקומו את הנתון שאין לו קשר אמיתי למספר החולים, אבל הוא גדול מספיק בשביל הצהובון.

פוליטיקה

בטורו במוסף "G" של "גלובס" חוזר יואב קרני לפרשת דרייפוס בעקבות דפוסי ההתקרבנות האולטרה-ציניים של נתניהו וטראמפ. "את התיקים המופרכים האלה תפרו בשבילי ורק בשבילי, לא לשום אדם אחר ב-244 שנות דמוקרטיה בעולם. לא היה דבר כזה", מצטט קרני פרכה הזויה במיוחד שאמר נתניהו למראייניו ב"ישראל היום". "זה נשמע מוכר מאוד", כותב קרני, "מפני שכך מדבר יום אחר יום דונלד טראמפ. גם הוא קורבן של 'הפשע הגדול ביותר בתולדות אמריקה' (244 שנה)".

"ציוצי טראמפ", ממשיך קרני, "הם ספרות חובה בשביל כל מנהיג בן ימינו. אבל שום מנהיג אינו מוכרח למחזר אותם. נראה בעליל שזהו כבוד השמור למר נתניהו. נשיא ארצות-הברית התחיל לטעון עוד לפני שלוש שנים שהוא קורבן ל'ציד מכשפות' [...] לישראל אין מכשפות, אבל יש דרייפוס, איש קטן וצנום שבו – בלי כוונת דרייפוס עצמו – נכרך גורלו של היהודי המודרני, ונטעם הטעם של אנטישמיות עם פוטנציאל רצחני.

"לא היה איש בודד וחלש מדרייפוס ביום הרשעתו. צריחה בקעה מגרונו כאשר דרגותיו נקרעו במעמד השפלה פומבי: 'הגידו לצרפת שאני חף מפשע'. הוא נגרר משם אל רכבת, שהסיעה אותו אל אונייה, שלקחה אותו אל אי הגזרה המפלצתי, שממנו לא עמד לחזור. זה מר נתניהו, שכוחה של מדינה בידיו? אכן, יהיה צורך לחזור ולהגדיר את המושג 'רחמים עצמיים'".

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נושא דברים זמן קצר לפני התייצבותו לפתיחת משפטו. ירושלים, 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)

"נאום הצרחות השבוע הוא חלק מהניסיון של שקד ובנט לחזור (זמנית) למגזר הדתי לאומי, כותב ידידיה מאיר בטורו ב"בשבע" על חברת-הכנסת איילת שקד ("כמה אני בקמפיין הבחירות דיברתי בפני הציונות הדתית, ואמרתי, והסברתי, שאם לציונות הדתית לא יהיה כוח פוליטי, נתניהו ייקח את מה שחשוב לנו וימכור אותו לחרדים!").

"מכולם בכנסת, למי שקד נטפלת? לציפי חוטובלי. נו, באמת. שקד היתה מתה להיות במקום חוטובלי. כלומר, להיות שרה מטעם הליכוד. חבל באמת שהיא לא שם. זה המקום הכי טבעי לה. הרי לשם מועדות פניה: אחרי ששלטון נתניהו יסתיים, כלומר שלטון שרה נתניהו יסתיים, נראה אותה בליכוד. רק שבינתיים, מה לעשות, צריך את האלקטורט הדתי-הלאומי".

ב"גלובס" כותב דני זקן על ביטול מינויה של פולי ברונשטיין למנכ"לית קרן היסוד, במה שהוא מציג כסיכול ממוקד מצד נתניהו – משום שברונשטיין פעלה נגד הליכוד במערכות הבחירות האחרונות. הכתבה מספקת אולי פך נוסף לתמונה מרובת הפרטים על התנהלותו הפוליטית של נתניהו, אולם מה שחשוב יותר – מספקת עוד נקודה לסימן השאלה הגדול: מדוע גופי השנור הגדולים מתקופת היישוב עדיין פועלים, בלימבו שבין הגופים הממשלתיים והמגזר השלישי, וממשיכים להיות משרצות של ג'ובים פוליטיים, שכר מושחת ושאר גועל נפש.

ענייני תקשורת

עופר חדד, ספטמבר 2019 (צילום: הדס פרוש)

שום אג'נדה. כתבת השער במוסף "אתנחתא" של החינמון "בשבע" היא ראיון עם עופר חדד, "כתב ההתיישבות" של חדשות 12. "הוא כל מה שלא מאפיין איש תקשורת בולט על המסך: בן למשפחה ממוצא מזרחי, בוגר ישיבת הסדר אבל לא בוגר של גל"צ, שמצהיר: 'אני לא משרת שום אג'נדה'", מצהירה הכותרת.

ייתכן שבארגון עד-כאן, שחדד פירסם קלטת מבושלת שלו, היו מוצאים את ההצהרה הזו לא מדויקת; ובארגון שוברים-שתיקה, שהיה צריך להיאבק ארבע שנים כדי שחדשות 12 יפרסמו הבהרה לצד הכתבה המכפישה של חדד נגדם, היו מצהירים שההצהרה של חדד אינה נכונה. אבל האמת העצובה היא שחדד כנראה מדייק, ובאמת אין לו אג'נדה, חוץ מהאג'נדה הרגילה של אנשי תקשורת בימינו: לשרת את הכוח ולהתיישר עם "צורכי המערכת": הנה הוא מזייף מרואיין בשביל להאדיר "סקופ" (גם כשהמטרה היא "ימנית"), מפנק יחצן מושחת, נותן שירותי יחצנות למיליארדר אוקראיני, מחלטר בכנסים ומנחה את מופע התוכן השיווקי של חברת החדשות שלו. ובקיצור, כל מה שמאפיין איש תקשורת בולט על המסך.

עולם כמנהגו. היריבות בין הזרועות השונות של קבוצת "ידיעות אחרונות" היא מסורת ותיקה ששורשיה עוד באיבה העמוקה שרחשה בין חלקיו השונים של העיתון עצמו. ככל שכוחה של הקבוצה נחלש והיא כרעה תחת עול שחיתותה ההיסטורית, נראה היה שהיריבות הזו שוככת במידת מה, יחד עם מעט האוויר שהצליח להתנדף מהאגו המנופח של העורכים והעיתונאים הבכירים בה. אבל הרגלים קשה לשנות: היום לא נמצא בעיתון "ידיעות אחרונות" מי שיחתום על הידיעה החוגגת 20 שנה לאתר ynet, שכבר מזמן החליף את העיתון המודפס בתור הנכס המשמעותי של האימפריה הדועכת של נוני מוזס.

תחקיר: לאן נעלמו התחקירים. תחקיר של יניב קובוביץ על פרשייה צבאית מגיע לכותרת הראשית של "הארץ": "לוחמי גולני חצו את הגבול ללא אישור, הסתבכו והרגו סורים. התקרית הושתקה". הכותרת הראשית מפנה לכתבת השער של המוסף, שם נכתב: "זה קרה בלי שאיש ידע: כוח של סיירת גולני החליט על דעת עצמו לחצות את הגבול ולהיכנס לסוריה. בלי פקודות, ובלי סיבה, הלוחמים הקיפו מבנה שבו שהו גורמים סורים וגרמו לתקרית שהסתיימה בחיסול יושבי הבית. זה רק סיפור אחד בקורותיו של צוות שעשה ככל העולה על רוחו תוך סיכון חיי אדם ואינטרסים לאומיים. ופעם אחר פעם, מפקדי החטיבה החליטו: הכוח לא ייענש – והמקרים יטויחו". לא זכור מתי הפעם האחרונה ש"הארץ" פירסם תחקיר בווליום כזה.

ולאן נעלם דרשוביץ? סדרת הדוקו על ג'פרי אפשטיין הפכה חומר צפייה פופולרי בישראל מוטת הנטפליקס והעלתה שוב לכותרות את אחד מגיבוריה: עו"ד אלן דרשוביץ. ב"ישראל היום", שם דרשוביץ, פרקליטו הנאמן של אדלסון, היה כוכב בולט וקבוע, בוחרים באסטרטגיה של טמינת ראש בחול. שמו של דרשוביץ הוזכר בעיתון רק ארבע פעמים מתחילת השנה. גם ב"ידיעות אחרונות" מסננים: אורלי אזולאי מפרסמת ב"מוסף לשבת" כתבת מגזין על דרשוביץ, בעקבות סדרת הדוקו על אפשטיין. אזולאי מזכירה את הקשר לנתניהו, אבל כנהוג ב"ידיעות אחרונות" – הקשר עם אדלסון מוסתר.

מעל ומתחת. יחד עם סגירת מוסף "ליידי גלובס", נראה שבוטל גם מינוי תמוה במיוחד: התואר "עורך מוספי סוף השבוע" שניתן לשי גולדן הוסר ממוסף "G". מלכתחילה לא היה ברור מדוע עיתון קטן והפסדי זקוק לעורך-על של אימפריית מוספים לא קיימת, ועוד כזה שחתום על הזניית מוסף התרבות של "מעריב" (פעמיים) וייסוד מוסף תוכן שיווקי ב"הארץ".

במקום התנצלות. בועז ביסמוט מונה בטורו ב"ישראל היום" מקרי אלימות משטרתית נגד שחורים שאירעו בזמן כהונתו של הנשיא ביל קלינטון. המטרה הלא מוצהרת: לחפות על הצהרתו הבוטחת והלגמרי לא נכונה השבוע בטלוויזיה, שלפיה המהומות שפרצו עקב תקיפת רודני קינג אירעו בזמן קלינטון (הן היו בתקופת נשיאותו של בוש האב).

אגב, אם תהיתם מי אשם ב"הנצחת מצבם" של השחורים בארצות-הברית – אוכלוסייה ילידית שנעקרה ממולדתה וקהילתה, שועבדה באכזריות במשך דורות, חייתה תחת חוקי אפרטהייד גזענים שנמשכו דורות נוספים, נחסמה מרכישת השכלה והשפעה ציבורית ונדחקה לעשירונים התחתונים מבחינה סוציו-אקונומית – ובכן, לביסמוט יש תשובה: תוכניות הרווחה של הממשלים הדמוקרטיים.

כמו כן, אמת היא שקר ובבקשה לרוקן את תכולת הארנקים שלכם אל הכובע שלי, תודה. גליונות של העיתון מוצעים בחינם בפינה.

העלילה מסתבכת. "הוויתור על עלילה והישענות על סצנות אלימות בעונה הנוכחית של 'הישרדות' עלולים להרוס אותה" (כותרת לטור ביקורת טלוויזיה ב"ידיעות אחרונות").

רונן צור ב"ידיעות אחרונות". רביב גולן ומרב בטיטו, במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", מקיימים ראיון שער חגיגי עם רונן צור. "בית הקלפים – גרסת המציאות", נכתב בכותרת. אפשר לכתוב באריכות על הצביעות של המראיינים והמרואיין, השאלות שלא נשאלו והתשובות שלא ניתנו ושאר גועל נפש, אבל יום שישי היום אז נגיד רק שלראיין את רונן צור על הדמוקרטיה הישראלית לא דומה לראיון עם פרנק אנדרווד על הבית הלבן, אלא מזכיר יותר ראיון עם קווין ספייסי על אונס קטינים.