קחו למשל את מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 12 ב-20 לחודש, ערב ההכרזה על האיחוד בין גנץ ללפיד. יונית לוי מגישה, עמית סגל באולפן, ולצדו דפנה ליאל. לשאלת יונית, סגל מפרשן את המצב ומשתף את הצופים בתובנותיו על ההסתברות שייצא עשן לבן ממרתון המתנהל באותה שעה בסביון בין נציגי יש-עתיד לחוסן-לישראל. כדי להמחיש את המתרחש ולהזליף קצת דרמה עובר השידור לכתב המהדורה עופר חדד, שנמצא ליד ביתו של הלל קוברינסקי, המשדך בין שתי הרשימות. חדד מדווח מהשטח.
לאחר מכן מגיע תורה של דפנה ליאל. היא מביאה את תגובת אבי גבאי למגעי גנץ-לפיד. העלילה מקבלת תפנית: דבריו של יו"ר מפלגת העבודה מובאים אמנם במו פיו לשאלות שמציגה לו אמנם דפנה ליאל במו פיה, אך לא בראיון באולפן, או באתר ציבורי כלשהו שאליו הזדמנה הכתבת כדי להושיט לעברו מיקרופון ומצלמה.
לא, גבאי משיב לדפנה ליאל בכנס של אתר Onlife, שבו חילטרה ליאל כמנחה ומראיינת. במלים אחרות, ליאל מדווחת בערוץ החדשות המרכזי תחת הכובע המוכר שלה (והמוצלח, יש לומר) ככתבת ופרשנית, כשהיא מסתמכת על תיעוד ויזואלי שנלקח מחלטורה שעשתה במסגרת אחרת. גילוי העריות המקצועי הזה מגיע לשיאו כשיונית לוי אומרת לה בסוף הציטוט מדברי גבאי: "זה מה שהוא אומר לך הערב" – ובכך מערבלת לחלוטין מין בשאינו מינו, ויוצרת רושם מטעה אצל הצופים כאילו ליאל ריאיינה את גבאי כנציגת חברת החדשות לצורך הכנת כתבה למהדורה המרכזית.
בהמשך מדווח יאיר שרקי על הלחצים שמפעיל בנימין נתניהו על מפלגות הימין הקיצוני להתאחד. הוא מביא תמונות וקולות מתוך דיון במרכז הבית-היהודי שמתכנס באותו ערב בפתח-תקווה, ומשבץ בסקירתו תגובה שהשמיעה השרה איילת שקד על מאמצי האיחוד האלה, באותו כנס של Onlife – בתשובה לשאלת המנחה, דפנה ליאל. ומיהו יאיר שרקי? – לא רק הכתב החרוץ והאמין של ערוץ 12, אלא גם חלטוריסט שהשתתף כמראיין בכנס שקיים העיתון "בשבע" ב-11 וב-12 בחודש.
באותו כנס ריאיין עמית סגל את נפתלי בנט וחילץ מפיו כמה התבטאויות תוקפניות נגד נתניהו. בערב, עופר חדד הגיש במהדורה המרכזית כתבה על העימות המילולי המסלים בין גנץ לנתניהו ושילב בדיווחו מובאה מצולמת מהדברים שאמר בנט לסגל באותו כנס; כנס שבו חדד עצמו שימש כמנחה ומראיין בפאנל שבו השתתף המפכ"ל הקודם, רוני אלשיך; פאנל שבו השמיע אלשיך דברים שהזינו כתבה של ירון אברהם ששודרה באותה מהדורה; מהדורה שבה הציג ירון אברהם את דבריו של אלשיך ככאלה שנאמרו "בראיון לעופר חדד" – כאילו נאמרו לו במסגרת תפקידו העיתונאי בערוץ 12, בעוד שהם נאמרו לו במסגרת עיסוקו החלטוריסטי אצל "בשבע".
בין אם החלטורות הללו מניעיהן כספיים ובין אם הם אידיאולוגיים (שותפות דעה של עיתונאים עם האכסניות שבהן הם מחלטרים) – הערבוביה הזו מזיקה, אם לא פסולה ממש. כאשר הצופה אינו יודע להבחין מתי הכתב או הפרשן המוכר לו מהמרקע ממלא את תפקידו העיתונאי ומתי הוא משרת אינטרס זר (עסקי, רעיוני או פוליטי), הוא מועד לאבד את האמון בערוצי התקשורת המרכזיים, שתפקידם לתווך לו את המציאות באופן הוגן. העיתונאים שמשתפים פעולה עם טשטוש הגבולות הזה קולעים את עצמם לסתירות ולניגודי עניינים שמוטב להימנע מהם מלכתחילה מאשר לתרץ אותם בדוחק בדיעבד.
שהרי כתבים, פרשנים ושדרים שמתעלמים מהקושי הגלום בקפיצה הזאת על שתי החתונות נכנסים למלכודת אתית ולפיתויים העלולים להכשיל אותם. הם חושפים את עצמם לחשדנות הציבור: מתי הם עיתונאים חסרי פניות, ומתי הם אנשי תקשורת בעלי עניין המונעים משיקולים זרים. מתי הם משקיפים הוגנים על הזירה הפוליטית, ומתי הם שחקנים פעילים בתוכה בתחפושת עיתונאית. מתי הם חותרים להגיע לחקר האמת, ומתי הם כלי משחק בידי אלה שמעוניינים להציג לציבור תמונת מציאות בדויה.
כשעיתונאים-מחלטרים נדחקים לפינה בגלל הסתירה הגלומה בעצם התנהלותם הכפולה, הם נוטים להזדהות עם האינטרס החלטוריסטי על פני מחויבותם המקצועית – ותעיד על כך התנהלותם של שלושת העורכים הראשיים של העיתונות הציונית דתית, שלא דיווחו לקוראיהם על השתתפותם בישיבה שבה הודיעו השרים בנט ושקד לפרק את הבית-היהודי.
תעיד על כך תגובתה של העיתונאית נחמה דואק להתפרצותו של ניר גונטז' לאירוע "שבתרבות" שבו ריאיינה את אביגדור ליברמן. גונטז' ניסה להציג לו שאלה נוקבת ("היכן הכסף של בתך"), ודואק קראה למאבטחים לסלק אותו מהבימה כשהיא אומרת: "אתה לא תפריע לי, אתה חצוף, זה לא עיתונאי מה שאתה עושה, אני אשאל מה שאני רוצה". גם מי שאינו מחבב את סגנונו הבוטה של גונטז' אינו יכול להתעלם מסדר העדיפויות שהפגינה דואק.