הידעתם שאתמול, ב-3 בספטמבר, חל יום הולדתו של עו"ד יהודה רווה? אם לא ידעתם, סימן שהחמצתם את טקס הפתיחה של "ועידת המשפיעים" שערכה חברת החדשות (חדשות ערוץ 2 לשעבר) בבנייני האומה בירושלים. תמי רווה, שהיא יו"ר הדירקטוריון של חברת החדשות, היתה ראשונת הדוברים בכנס, ובדבריה שילבה את פריט המידע על יום הולדתו של בעלה.

בכך הוכיחה רווה את כישוריה לזהות מידע בעל חשיבות ציבורית – תנאי חיוני למי שעומד בראש ארגון חדשות מרכזי. הגברת רווה הזכירה גם את הוריה, יהודית וגדעון האוזנר, ועשתה זאת באותה נימה של רצינות שבה הבטיחה לשמור על חופש הביטוי של חברת החדשות. היא גם בירכה על קיום הכנס בירושלים, והצהירה שהיא קשורה לעיר בעבותות עזים.

הח"מ, ירושלמי נטוש שכמעט כל ידידיו ומכריו ערקו מהעיר (גם הזוג רווה מתגורר עתה בתל-אביב), ישב משתאה מול דבריה של יושבת-ראש הדירקטוריון: מה טיבה של "ועידת המשפיעים"? האם נועדה להיות התוועדות מקצועית של אנשי תקשורת? בימת ראיונות ודיון בעניינים שעל סדר היום הלאומי? או אולי רק מפגש חברתי בין ידוענים המתחככים ממילא זה בזה? ההמשך לא סיפק תשובה ברורה.

אזכורה של ירושלים בפי רווה זירז את המנחה, כתב ומגיש החדשות עופר חדד, להזמין את ראש העיר ניר ברקת לשאת דברי ברכה. ברקת חפן את ההזדמנות במלוא אגרופו. הוא לא השמיע דברי נימוסים שגרתיים, אלא נשא נאום פוליטי בוטה, מכוון לבוחרי הפריימריס בליכוד, שבו הילל ופיאר את הצלחותיו בניהול העיר, הפריח נתונים על שגשוגה בתקופת כהונתו וקרא לעקירתו של משרד אונר"א ממחנה הפליטים בשועפט.

"ועידת המשפיעים" של חברת החדשות היתה מיצג. מיזם מובהק של עידן התוכן השיווקי – שבו תועה הציבור בין אמת לשקר, בין עובדות של ממש להעמדות פנים, ובין מידע הוגן למסרים קנויים

תיאורה של ירושלים בפי ברקת, בעיקר הגרסה שמסר על השיפור העצום שחל כביכול במצבם של תושבי מזרח העיר, לא כל-כך תאם את המציאות כפי שחווים אותה אלה המתגוררים בה, אבל נניח לכך ברגע זה. מה שהטריד אותי היתה עדיין התהייה המחריפה והולכת: מה פשר הכנס הזה? אם זה מפגש חברתי של ידוענים, יש מקום לדבריה של תמי רווה. אם זה אירוע עיתונאי, מדוע מקדם המנחה את ניר ברקת בדברי חנופה ("החותם שהותיר ברקת על העיר") ומתיר לו להשמיע ללא הפרעה מונולוג מגלומני?

התמיהה לא שככה בשעות הבאות. לאחר ראיון עיתונאי סביר שניהלה יונית לוי עם נשיא המדינה, רובי ריבלין, עלה לבימה מי שהוגדר כ"אמן החושים" ו"המנטליסט" ליאור סושרד. על רקע סרטוני פרסומת שהיללו את להטוטיו והציגו את מופעיו בכל קצות תבל ניהל מגיש החדשות עודד בן-עמי דו-שיח עם הקוסם. בן-עמי הסכים לקבל על עצמו את תפקיד הצופה המשוטה שסושרד מפיל בפח פעם אחר פעם. ואני שאלתי את עצמי: הזהו עודד בן-עמי המגיש חמור הסבר? ומה זיקתו של מופע להטוטים לכנס של חברת החדשות?

עיון נוסף בסדר יומו של הכנס לימד כי יוזמיו ומארגניו בחרו לשלב מופעי בידור גם במושבים העיתונאיים שתכננו. וכך, בצד דיונים וראיונות עם שרים, קצינים בכירים ובעלי תפקידים רמים בשירות הציבורי, עלו על הבימה בדרנים, זמרים, שחקנים ושפים. זו אולי החלטה לגיטימית שנועדה להבטיח רייטינג גבוה לאורך זמן, אבל היא מותירה בעינה את השאלה: מה התפקיד שמילאו עיתונאי חברת החדשות בהצגה הזו? האם היו עצמאיים בהחלטותיהם, או שהושפעו מציפיות מנהליהם?

רוב הראיונות שבהם צפיתי התנהלו כיאות, ונראה היה שהמראיינים אינם עושים הנחות מיוחדות לבני שיחם. ואם היו פה ושם מופעים חלשים (אמנון אברמוביץ' מול השרה איילת שקד, קרן מרציאנו מול מירי רגב) – הם לא היו, מן הסתם, מכוונים. אלא שהרושם הכולל שהותיר בי הכנס היה של מופע יחסי-ציבור בוטה, לא של התנהלות עיתונאית משובחת.

המרואיינים והדוברים הצליחו, ללא קושי של ממש, להעביר את מסריהם. אלה היו מסרים יחצניים, תעמולתיים, אינטרסנטיים, שהגיעו לקהל רחב: באולם, בשידורים חיים ממושכים מול המרקעים, מסכי המחשב והטלפונים הניידים, וכן בדיווחי החדשות ששולבו בתוכניות האקטואליה בערוצי הטלוויזיה של קשת ורשת.

מה שמחזיר את השאלה לראשיתה: מדוע התגייסה חברת החדשות למיזם התקשורתי הזה, שהדיף כולו ריח ציני של תועלתנות, מסחרית ופוליטית, ומדוע נתנו לכך יד עיתונאי הערוץ? השאלה מציקה במיוחד כאשר מעיינים בדיווחים שהופיעו באתר הזה בשבועות האחרונים, שמהם עלה שחברת החדשות גייסה נותני חסות לכנס והבטיחה להם בתמורה נוכחות אוהדת בסדר יומו, בדיוניו – וגם בסיקורו.

חברת החדשות אינה גוף העיתונות הראשון שקופץ על עגלת הכנסים, אפיק הכנסה שבשנים האחרונות הופך יותר ויותר דומיננטי בענף. ההצטרפות של חברת החדשות לתעשייה הזאת היא נקודת ציון בתהליך קריסתה של העיתונאות הראויה, זו שידעה להפריד בין דעה לידיעה, בין מידע לפרסומת, בין דיווח לבידוח. "ועידת המשפיעים" היתה מיצג. מיזם מובהק של עידן התוכן השיווקי – שבו תועה הציבור בין אמת לשקר, בין עובדות של ממש להעמדות פנים, ובין מידע הוגן למסרים קנויים.