יוסי מלמן הוא פרשן לביטחון ומודיעין ב"הארץ" תסריטאי וסופר. זוכה פרס סוקולוב לתקשורת כתובה לשנת 2009.

מה לדעתך הסיפור העיתונאי הגדול ביותר של התקופה הנוכחית? 

הסיפור הגדול הוא כמובן הקורונה, השני הוא קץ הפוליטיקה כפי שהכרנו אותה. מה שקרה כאן הוא יום הכיפורים של הפוליטיקה הישראלית. הבגידה של מרבית המפלגות, בוודאי במרכז ובשמאל, בבוחריהם והציניות של הפוליטיקאים, שלא רק שנעלמה אצלם הבושה, אלא שהם מתהדרים במערומיהם.

ברור שאלו שני הסיפורים המשמעותיים, אבל בתוך גבולות הדיווחים של הקורונה והתהפוכות הפוליטיות - מה הדיווח החשוב או המשמעותי ביותר.

בעניין הקורונה יש שני תתי סיפורים. האחד: התפקוד הגרוע של נתניהו בניהול המשבר. עד היום אמרו דברים קשים על ראש הממשלה: לא אמין, חרדתי, נרקסיסט, חסר אמפתיה לזולת ועוד. אבל המשבר הנוכחי חשף או שמא ניתץ את המיתוס, שהוא כבוגר MIT עם תואר שני במנהל עסקים, מבין בכלכלה ובניהול. לעניות דעתי הניהול שלו את המשבר, הוא טקטי ולא אסטרטגי ובסגנון של מיקרו ניהול.

הדבר השני החשוב הוא המיליטריזציה של המשבר: האזנות שב"כ, גיוס המוסד להשגת ציוד רפואי במפרץ ובערב הסעודית והכנסת הצבא. לפי שעה טרם אושרה בידי היועץ המשפטי לממשלה ההצעה לפיה חיילים חמושים אמורים לפטרל ברחובות.

נתניהו אוהב ליצור את ההילה של דרמטיות וחשאיות. גם ראש המוסד, יוסי כהן, אוהב מאוד להיות באור הזרקורים. ובכל מקרה המוסד הוא מקדם מכירות טוב לא רק בישראל, אלא בכל העולם

ומהו ה"נון סטורי" הבולט ביותר בזמן האחרון? סיפור שתפח הרבה מעבר למימדיו הראויים?

התככים הקטנים של הפוליטיקה. מי אמר מה ולמי. כמובן שלצד זה ישנם הסיפורים שלא מדברים עליהם מספיק: הרגיעה הביטחונית בעזה ובגדה, בצד הדאגה מפני העתקת משבר הקורונה לשטחים שעלולה להתפוצץ לנו בפנים. ויש גם את ירידת איראן מהשיח. זה דבר מובן: המשטר בטהרן עסוק במשבר הקורונה שנחת עליו בלי שיש לו יכולות התמודדות מספיקות.

בקשר למעורבות המוסד והשב"כ: כמי שמסקר את הגופים האלה באופן שוטף, האם מעורבותם במשבר הקורונה הכרחית? האם אין כאן נסיון יתר לגלוריפיקציה של מאמצי איסוף הציוד כשבסך הכל מדובר בפעולות רכש מתוך תקציבים חסויים וגמישים שלא כפופים תמיד למגבלות רכש של מוסדות אחרים?

תשובתי מורכבת. לגבי המוסד יש כמובן גלוריפיקציה. אלפי בני אדם וארגונים - מדענים, ספקים, סוחרים, רופאים, חברות היי-טק וסתם מתנדבים - עושים ימים כלילות כדי לסייע ולקושש ציוד בגלל המחדל הנורא של הימ"חים, כמובן באשמת נתניהו. אך רק המוסד זוכה לכותרות, וזאת כאשר תרומתו לעניין היא לא גדולה: היכולת שלו היא להפעיל את קשריו ב-140 מדינות שיש לו עמם קשרים ואולי לרכוש ציוד בסעודיה ובמפרץ שמן הסתם נרכש בסין.

לגבי השב"כ, עדיף היה שלא תהיה כל מעורבות שלו וגם השב"כ לא היה נלהב לעניין. בלית ברירה החליטו לעשות שימוש באמצעים הטכנולוגיים שברשותו. חובה היה לפחות לקבל את ההחלטה על פי חוק השב"כ ואת אישור היועמ"ש ולא באמצעות תקנות לשעת חירום. אני מאמין שהשב"כ לא ינצל לרעה את המצב, אך נקבע תקדים וזהו מדרון חלקלק. בעקר אורבת הסכנה בהפעלת השב"כ בהוראת פוליטיקאים. ראש השב"כ היום, נדב ארגמן, הוא אדם ראוי, אמין ויסודי, אך מחר עלול להתמנות מקורב לשלטון.

להנהגה, אולי לנתניהו עצמו, יש אינטרס לשוות למאמצי רכש פקידותיים הילה של חשאיות ומבצעים מיוחדים? מה הם יכולים להרוויח מזה?

כן. נתניהו אוהב ליצור את ההילה של דרמטיות וחשאיות. גם ראש המוסד, יוסי כהן, אוהב מאוד להיות באור הזרקורים. ובכל מקרה המוסד הוא מקדם מכירות טוב לא רק בישראל, אלא בכל העולם.

יוסי כהן, ראש המוסד, וראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

אם נחזור לרגע לסיקור החדשותי של מהלך הדברים - אילו קולות חסרים בעיניך בשטף הדיווחים הנוכחי?

קולם של הקשישים. יש תחושה שאוטוטו יניחו אותם לגורלם כמו שעושים הילידים האסקימוסים או לפחות שכפי שמיוחס להם. חסרים גם קולותיהם של המובטלים. ובעיקר חסרה תקווה. מנהיגות נמדדת לא רק בשרטוט תרחישי אימים של יום הדין - עשרת אלפים מתים - אלא גם בנטיעת תקווה. את זה לא נתניהו, כמובן שלא שר הבריאות ואפילו הממשלה לא עושים. התנהלותו של נתניהו מובנת. הוא חרדתי ומזכיר את השורק בלילה שהשריקה מרגיעה בעקר אותו מפחדיו. הוא גם מבקש להטיל אימה בציבור כדי לקדם את מטרתו להגביר את אחיזתו בשלטון. אך מדוע אין קולות אחרים של תקווה - רופאים, מדענים, אנשי רוח. האנושות עברה כבר תקופות קשות יותר, גם במאה ה-20.

בימים האחרונים אנחנו שומעים קולות ביקורת הולכים וגוברים על התפקוד של המערכות השונות, על המאבקים הפנימיים ועל העדר המוכנות. האם באמת ניתן לקרוא כרגע את תמונת המציאות באופן שמאפשר ביקורת איכותית? האם אנחנו לא נמצאים בשלב מוקדם מדי לכל אלה?

לא. כל עת ראויה לביקורת. בוודאי כשיש הפקרות, בעיקר בנוגע להתנהלות של הציבור החרדי ופרנסיו. אני לא מקבל את ההשקפה של "שקט, יורים" וגם לא "שקט, חולים".

המגיפה אמנם נחתה בהפתעה, אך מדענים, רופאים, אנשי מדע האקלים ואפילו הסי.אי.איי. הזהירו מפני פורענויות שבני אדם מביאים על כדור הארץ, אלא שלא שמעו להם והפגינו שאננות

אבל ביקורת אמורה להינתן על בסיס מידע מלא, תמונת מציאות אמיתית. מה התועלת בביקורת שלא מביאה בחשבון את התמונה המלאה?

קודם כל, יש די מידע גם ממקורות בחו"ל על המתרחש. אפשר לראות את התנהלות הממשלות, התפתחות המחלה והדרכים להילחם בה. בנוסף לכך, אם יש חוסר במידע, הרי שהוא נובע מרצון המשטר, כמו גם בנושאי הביטחון, לשלוט בזרימת המידע. כך שאם מתלוננים על העדר מידע או מידע לא שלם, יש לתלות זאת בממשלה. מכאן החשיבות בביקורת ובחשיפת המידע, כדי שהציבור יקבל את מה שהוא ראוי וזקוק לו: מידע מדויק, אמין ורחב עד כמה שאפשר.

ועוד שאלה של כפירה בעיקר העיתונאי: אולי ממילא לא היתה שום דרך להתמודד עם אתגר הקורונה? כולם נתפסו כאן לא מוכנים ואולי אי אפשר להתכונן באמת לסיטואציה קיצונית כזו וגם אין לכך הצדקה. הציניקנים וחלק ממומחי הכלכלה יסבירו שאין צורך לקנות אלפי מכונות הנשמה שיחלידו בימ"חים, רק כדי להנשים אלפי קשישים פעם במאה שנה. 

אני כופר בכך מכל וכל. המגיפה אמנם נחתה בהפתעה, אך מדענים, רופאים, אנשי מדע האקלים ואפילו הסי.אי.איי. הזהירו מפני פורענויות שבני אדם מביאים על כדור הארץ, אלא שלא שמעו להם והפגינו שאננות. יתר על כן, חוסר ההיערכות במדינות רבות בעולם (גרמניה, איטליה, ספרד למשל - בניגוד לסין שדווקא נערכה ומטפלת לא רע במצב, כמו גם איסלנד סינגפור, דרום קוריאה ועוד) נובע מאידאולוגיה כלכלית של קפיטליזים רדיקלי, הפרטות, "היד הנעלמה" של אדם סמית שתארגן את הכלכלה והאמונה הכמעט דתית בסקטור הפרטי.

נתניהו כמובן הוא מאמין גדול במשנה זו וגם קבלן ביצוע טוב שלה. אם האידאולוגיה הכלכלית המובילה היתה סוציאל-דמוקרטיה של משק מעורב, של השקעה בתשתיות, אין לי ספק שהיו יותר מיטות בבתי חולים, יותר מכונות הנשמה ויותר רופאים עם ציוד מגן.

ברור שהאנושות או לפחות חלקה, תחזור לשכחה ולעסקים כרגיל, אך יהיו רבים שיזכירו לנו שנדרש שינוי יסודי ביחס לאקלים, לשמירה על כדור הארץ, בשאלות של צריכה המונית מיותרת בשם הקפיטליזם וכמובן אוזלת ידה של אידאולוגיה כלכלית שבכל פעם שהיא קורסת, היא מבקשת סיוע מהסוציאל-דמוקרטיה

כמי שיש לו קילומטרז' עיתונאי ארוך - זה באמת משהו שלא היה כאן אף פעם? מבחינה תקשורתית ובכלל.

כן. מבחינה תקשורתית זה משהו מהפכני. השילוב של מגיפה, אימה ופחד, מצב נפשי קשה וטכנולוגיה זמינה ומתקדמת, הוכיחו שאפשר לעבוד מן הבית ואנחנו עוד נראה את התוצאות כשהמגיפה תובס. התקשורת תשתנה מן הקצה אל הקצה. משרדים של עיתונאיים וכלי תקשורת יסגרו. תקציבים יקוצצו, נתח הפרסום לא יחזור להיות מה שהיה. יתברר שאפשר לעבוד גם לאחר המגיפה בסגנון שהתרגלנו אליו במהלכה, בלית ברירה.

כלומר אתה כופר גם בהנחה שהזיכרון האנושי חלש והסדר הישן יחזור לשלוט, גם בתחום העיתונות?

לא כופר שהזיכרון האנושי נוטה להדחיק ולשכוח, אך מקרה בסדר גודל כזה, בוודאי בישראל הקטנה, הוא אירוע מכונן. ממש כמו מלחמת העולם הראשונה ומה שהיא עשתה לדור שלם - "הדור האבוד" של צעירים שהותשו בתעלות ובבוץ.

עובדה שעד היום, מאה שנים ויותר לאחר התפרצות "השפעת הספרדית", עדיין זוכרים אותה כמשהו רחוק, אך חשוב. ברור שהאנושות או לפחות חלקה, תחזור לשכחה ולעסקים כרגיל, אך יהיו רבים שיזכירו לנו שנדרש שינוי יסודי ביחס לאקלים, לשמירה על כדור הארץ, בשאלות של צריכה המונית מיותרת בשם הקפיטליזם וכמובן אוזלת ידה של אידאולוגיה כלכלית שבכל פעם שהיא קורסת, היא מבקשת סיוע מהסוציאל-דמוקרטיה. הקפיטליסטים מתעשרים על חשבון הציבור וכאשר יש משבר, הם מבקשים מהסוציאל דמוקרטים לחלץ אותם. אני מקווה שהלקח ילמד הפעם.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לימי הבידוד

סדרת הטלוויזיה "אימפרית הפשע" (Broadwalk Empire),  על התפתחות הפשע המאורגן בארה"ב בשנות ה-20 של המאה ה-20.

הספר "המרגל והבוגד" של בן מקנטייר. סיפורו של עריק הקג"ב אולג גורדייבסקי, שהיה קצין בכיר בקג"ב, וגם מרגל של אם-איי-6, השירות החשאי הבריטי.

"ליופי ונשגב לבו ער; שאול טשרניחובסקי – חיים"  מאת עידו בסוק. הספר עוסק, על סמך חומר ארכיוני ומגוון וכתביו של שאול טשרניחובסקי, בסיפור חייו וביצירתו – החל מילדותו ונעוריו, לימודי הרפואה שלו, עבודתו כרופא וחיי המשפחה שלו וכן ביצירתו המשמעותית.

"חרוזים שחורים: אוטוביוגרפיה מדומיינת" מאת אברהם סוצקבר בתרגום בני מר. באמצעות השירים, הסיפורים והדברים מפיו של משורר היידיש, מרכיב בני מר (עורך מוסף "ספרים" בעיתון "הארץ") אוטוביוגרפיה דמיונית של המשורר המספרת את סיפור חייו בקולו שלו.