לינוי בר-גפן, עיתונאית ומרצה, ממגישי "יהיה בסדר" בגלי צה"ל. בעבר עבדה בתפקידים מגוונים בכלי תקשורת שונים (רשת, קשת, ערוץ 10, ynet ועוד).

בואי נתחיל במספרים, או יותר נכון בספירת ראשים: את מרוצה ממה שאת רואה באולפנים מבחינת חלוקה לגברים ונשים מבין המרואיינים, העיתונאים ומשתתפי הפאנלים?

אני לא עוקבת באדיקות אחרי המשדרים הטלויזיוניים, אבל יחסית לתקופות מלחמה יש כאן יותר איזון, פשוט כי יש יותר נשים שעוסקות ברפואה מנשים גנרליות. ועם זאת, מספר הנשים עדיין נמוך יותר ביחס למספר הנשים העוסקות ברפואה, אולי כי ההנהלות עדיין בדומיננטיות גברית. כך גם לגבי שאר המשרות הבכירות שמיוצגות על המסך: ראשי רשויות, שרים, אנשי כלכלה וכדומה.

אני חייב לומר לך שמההתבוננות הלא מדעית שלי נדמה שיש הבדלים בין הערוצים, לא רק בהיבט של מרואיינים אלא גם מבחינת הנשים מתוך המערכת באולפנים.

וואלה? מה ההבדלים שאתה מזהה?

אני רואה יותר נשים בתאגיד ופחות ב-12 למשל, מבחינת הרכבי הפאנלים. 

השאלה אם מראש בתפקידים הרלבנטיים בסיקור הזה היו נשים. יש כתבות בריאות, יש כתבות כלכלה, יש כתבות מקומיות. העניין הוא שבסיפור הזה יש פתח גדול יותר למרואיינים מאשר לכתבים או כתבות, כי כאן צריך באמת להבין את הנושא.

נכון - השאלה אם הן מקבלות את רוב זמן המסך או ששוב מדובר בפרשנים גברים, צבאיים ופוליטיים. 

לפני זמן קצר סיימתי שיחת טלפון עם חוקר מאוד בכיר מעולם הרפואה. הוא מתעצבן כשהוא רואה את שפע הפרשנים מקשקשים דברים שנראים לו כמו שטויות גמורות. הוא ציין באוזניי שדווקא בגלל החשש של נשים להתראיין, הוא שמח כשהן כן מתראיינות, כי החשש הזה בדרך כלל נובע מתחושה ש"אולי אני לא מומחית מספיק טובה", כך שאם מישהי הגיעה - היא כנראה יודעת על מה היא מדברת.

אבל זה תמיד כך לא? לי גם קשה יותר לקבל הסכמה של מרואיינות להתראיין במדור הזה.

נכון, אבל אם בשיגרה אנחנו מוכנים לספוג בולשיט ארוז בהרבה ביטחון עצמי, עכשיו זה קריטי.

אם אני מפקיד בידייך את המפתחות לעריכת המהדורה המרכזית, איזה מוצר היית מביאה למסך?

או-ווה, זה חתיכת תיק. יש כאן פתח, שבמידה מסויימת מנוצל אבל אפשר אפילו יותר, להדגים לציבור עד כמה המיומנויות שנתפסות כ"נשיות" הן קריטיות: פתאום אנחנו אבודים בלי חמלה, תשומת לב לפרטים, דאגה לחלש. פתאום מקצועות כמו מורה, אחות, מטפלת סיעודית, קופאית ורופאה נראים משמעותיים בהרבה. פתאום גם נהיה ברור שאנחנו לא תגמלנו את המקצועות האלה היטב. יש כאן פתח לשינוי.

אנחנו בהתלהבות מהדיגיטל, מהאפשרות "להילחם" בקורונה, לעשות אדפטציות גבריות לסיפור הזה, אבל בסוף מי שמטפלת בחולה זו בד"כ אישה. הנה תראה אפילו עכשיו בסיפור "הדאגה למשק": מי יהיו האחרונים לחזור למעגל העבודה? הנשים שידאגו לחולים שבבית. הרי הנכים יהפכו לנכים קשים יותר בלי טיפול, הילדים יחזרו אחרונים למסגרות, אז מי ישאר איתם? הנשים.

את חלק מהצוות של "יהיה בסדר" בגל"צ. את מרגישה שינוי בפרופיל הפניות אליכם בשבועות האחרונים? או שאתם מחפשים בכוונה את הסיפורים עם הקשרי הקורונה?

בוודאי שיש שינוי. פניות בודדות לא עוסקות במישרין או בעקיפין בהשלכות הקורונה. הפניות מאוד מגוונות בהקשר הזה: החל מפניות צרכניות על החזרים על חופשות שבוטלו וכלה בסיפורים שוברי לב על האוכלוסיות הכי מוחלשות שנדפקות בריאותית, כלכלית ונפשית. אין אספקט בעולמנו שלא הושפע מזה, אז דרך הפניות אנחנו לומדים עד כמה.

ומה קורה עם כל השאר?

בתרדמת.

כבר אין מי שלא קיבל זיכוי על נסיעה ברכבת? מישהו שלא חיברו אותו לגז?

אף אחד יותר לא מתלונן על מי עדן שלא הגיעו להחליף בר מים ואף אחד כבר לא תוהה מתי יגיע התו-נכה ממשרד התחבורה.

אבל הבעיות האלה עדיין שם. 

בוודאי.

אז אולי כן כדאי להקפיד על מינון כלשהו של שגרה בנושאים האלה?

יש גם חשיבה על היום שאחרי: מה לעשות עם הפיגור שילדי החינוך המיוחד צוברים בחומר הלימודי, מה לעשות עם תהליכים שהתחילו והופסקו. אבל ממי נבקש תשובות על זה עכשיו?

את לא חושבת שגם במשבר, הרשויות צריכות לתת מענה כלשהו לנושאי השגרה? גם מערכת הבריאות לא השביתה את כל השאר בגלל הקורונה.

מה שכן, ראינו כבר בימים הראשונים למגיפה שכל הגופים שעבדנו איתם קודם ותיפקדו יחסית טוב ועם עקומת שיפור לאורך השנים - מתפקדים טוב גם בחירום. מי שהיו גרועים קודם קרסו. הטיעון "אבל איך אפשר לתפקד טוב במגיפה שאיש לא ציפה לה" הוא תירוץ עלוב, כי הנה - מי שתיפקד טוב קודם, צולח את זה יחסית בסדר.

אי אפשר לבצע תיקונים מבניים במוסדות בזמן קרייסיס. מה שהיה מוזנח קודם - התפורר מול הפנדמיה. אבל קודם, במשך שנים, צעקנו את זה (ולא רק אנחנו). עכשיו ראינו איך מה שחרדנו שיקרה קורה. מה, לא ידענו שמשרד החינוך לא יצליח לתת מענה? ידענו. לא ידענו שמשרד הבריאות חולה? ידענו. אמרנו. וגם ידענו שביטוח לאומי (שחשוב לציין: הוא לא קובע את הכללים, הוא גוף מבצע) משתפר כל הזמן והנה גם במשבר הזה ביחס להיקף הבעיות שמובאות אליו הוא יחסית בסדר.

ברייקינג: כרגע הודיעו בחדשות שברבש ייכנס לבידוד משום שישב ליד ליצמן, חולה הקורונה, באולפן. 

חשבתי שהאולפן בנווה אילן זה הבידוד שלו.

יש דבר כזה עודף פרשנות או מנת יתר של זמן מסך?

כן.  אבל אני מודה שהתמכרתי לערוץ הכנסת. מבחינתי כל ישיבת ועדה שם היא תכנית תחקירים. סופסוף יש תועלת בזה שעיתונאים הגיעו לפוליטיקה. עופר שלח יודע לתשאל מצוין.

ואת מרוצה ממה שאת רואה שם?

מאוד.

ברמת התוכן או ההגשה?

גם וגם. זה ערוץ עם נורא מעט משאבים ולכן אני לא מצפה ממנו למה שאני מצפה מהערוצים המסחריים, אז ביחס לעלות הוא בהחלט נותן עבודה מצויינת, גם בשידורים מהוועדות וגם בתכניות האולפן.

 את מזהה שם סימני התערבות או עריכה שאולי מושפעת מתכתיב מוסדי?

לא שמתי לב למשהו כזה. אני בעיקר צופה בדיוני הוועדות והוועדות די נשלטות ע"י האופוזיציה. לא חושבת שעאידה תומא סלימאן קיבלה כ"כ הרבה זמן מסך אי פעם. לא חושבת שאי פעם ידעתי מי היא יוליה מלינובסקי בכל כך פרטנות. אבל משום מה הן לא מוזמנות לאולפנים המסחריים...

משום מה....

מקווה שהנימה הסרקסטית עברה כאן.

עכשיו כשכתבת את זה אין ספק.

אבל אנחנו ב"יהיה בסדר" כן נותנים להן במה.

‏לסיום אי אפשר בלי כמה מילים על שידור ציבורי. 

מה לגבי השידור הציבורי?

תגידי את - בדרך כלל זמני משבר הם נקודות הפריחה וההצדקה שלו.

אני מודה שלא עקבתי אחריו במהלך המשבר בכלל.

ואולי זאת בדיוק התשובה...

ראיתי 12, 13 וכנסת. הרגלים... אבל ברדיו אני קצת עוקבת וחבל לי שהורידו את התכנית של גילי תמיר. תמוה בעיני ממש. היא עוסקת בזכויות סוציאליות וזה נושא קריטי עכשיו. ראיתי שהיא פתחה שידורי פייסבוק. אנחנו ב"יהיה בסדר" התרחבנו סופסוף לחמישה ימים בשבוע, מקווה שזה יימשך. יש לנו חומר גם לשבעה ימים. אנשים צריכים פותרי בעיות בתקופה הזאת.

אם לא בממשלה, אז לפחות ברדיו.

נכון. בכל מדיום.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לימי הבידוד

"the movies that made us" ‏בנטפליקס. הסיפור מאחורי ארבעה סרטים כיפיים - "ריקוד מושחת", "מת לחיות", "שכחו אותי בבית" ו"מגרשי השדים". בימים כתיקונם לא הייתי, כנראה, מקדישה לזה אפילו זמן בדיקה, אבל כנראה שהתחושה שהעולם הולך להשתנות גורמת גם לי לעשות איזה "ויש" על ההיסטוריה של הזוטות. בסדרה ארבעה פרקים, שכל אחד מהם מוקדש לסרט אחר ומספר על התלאות שעברו היוצרים בדרך להבאת הרעיון שלהם לאקרנים: דחיות, ביטולים, סטארים עם גינוני פרימדונה (מאיפה לג'ניפר גריי הייתה את החוצפה לדרוש בלוקיישן שממוקם באמצע שום מקום "אני רוצה צלחת גבינות!"?), אולפנים שעובדים בנוסחאות מקובעות ואלוהים אדירים כמה סקסיזם.

"לשרוד את אר קלי 2" - סדרת ההמשך לדוקו שחשף ב-2018 את ההתעללות השיטתית והמושתקת של קלי בנערות צעירות. נחשפות עדויות חדשות, גם כאלה שמבקשות להסביר איך קלי הוא תוצר עגום של התעללות מינית שחווה בילדותו.

התוכנית "זה מגיע לכם" של גילי תמיר בתאגיד (רשת ב'). למרות שמתבלבלים בין התכנית שלה ל"יהיה בסדר", אלה תכניות שונות. תמיר מתעסקת בזכויות סוציאליות בעוד ש"יהיה בסדר" מתעסקת בעוולות בירוקרטיות. כך או כך, בימים אלה וגם בשיגרה לציבור יש מספיק בעיות לפרנס גם עוד עשר תכניות כאלה, אז מי ייתן וירבו.

מוקד סיוע door2door - מתנדבים שמביאים לאנשים הביתה תרופות, מזון וציוד.