יונתן כיתאין הוא סגן עורכת מוסף G של "גלובס", לשעבר כתב התקשורת של העיתון וסגן עורך שוק ההון.
בוא נדבר קצת על מה שקורה באולפנים בימים האלה. איך אתה מאפיין את השיח שאתה רואה בפאנלים?
אמרו כבר לפני שהתקשורת - ואגב, אני חושב שזה נכון לכלי תקשורת בכל העולם - עובדת בגדול לפני תבניות או "נהלים". אז עברו לנוהל "מלחמה", שבימים חלשים יכול להיות מופעל גם סביב מזג האוויר נניח, ומעבירים הרבה מאוד שעות של מלל באולפנים.
כלומר אין הבדל בין מלחמה לקורונה למשבר מסוג אחר? הכל תחת אותה שבלונה?
בסופו של דבר מה שיש זה הרבה מאוד שעות של דברת באולפנים. דווקא מבחינה טכנית אני מניח שיותר קשה כרגע לטלוויזיות בגלל הצורך להפריד בין הצוותים וזה שאי אפשר שכולם יהיו במקום אחד. ועוד מורכבות שנוספה היא העובדה שמשבר הקורונה הגיע ממש יחד עם הקמת הקואליציה, וזה כן מצריך מעורכים להתלבט לגבי ליינאפ וסדר עדיפויות. במלחמות או מבצעים קודמים בעבר, שאר הדברים בדרך כלל זזו הצידה, לפחות בשלבים הראשונים.
בהקשר הזה תן לי לאתגר אותך - אני טוען שהליינאפ מת. אין יותר חדשות חוץ מקורונה וגם בזירה הזאת הנושאים מצומצמים וחוזרים על עצמם.
כמו שהזכרתי קודם, בגלל העיתוי של המשבר, זה כן הצריך מעורכי מהדורות לשבור את הראש איפה לשבץ את הדרמה הפוליטית. ראיתי שאצלכם ב"עין השביעית" בדקו איפה כל עורך הכניס את זה.
יש עוד תופעה שהתבלטה באולפנים בשבועות האחרונים. אנחנו עדים לאיזשהו קרב גלדיאטורים בין מחנות. הוא כבר לא תחום רק לאורחים ופרשנים מבחוץ, אלא גם לקהילה העיתונאית באותו כלי תקשורת.
נכון. בגלל שעיתונאים הפכו ל"פרסונות" עם דעות ואיזושהי אג'נדה שהם מטיפים לה ברשתות החברתיות, ולא רק כאלה שמדווחים על מה שקורה, אז במידה מסוימת הם קצת כמו פוליטיקאים שצריכים להישאר נאמנים לקו שבו החזיקו בעבר - ואם לא, יחטפו ביקורת על כך שהם מזגזגים או שטעו. קרב הגלדיאטורים הוא כמובן תוצר בולט של עידן ביבי-או-לא-ביבי, אבל היום הכל במדינה זה ביבי או לא ביבי, גם הקורונה שבעתיד בטח תהפוך לכזאת אפילו יותר ממה שהיא עכשיו.
אגב, המהדורות הארוכות הן גם חלק מאילוץ של הגופים המשדרים. אי אפשר לשדר בימים האלה תוכניות יקרות ומושקעות (חוץ מאלה שהעונה שלהן כבר יצאה לדרך) כי חבל "לשרוף" אותן כי אין פרסום, אז לכולם יש אינטרס שהחדשות ימשכו עוד יותר זמן.
מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח על המערכות העיתונאיות? את קצרת הטווח כולנו יכולים לראות (הודעות על קיצוצים לצד עומס עבודה משמעותי).
כרגע אנחנו בשלב שבו עדיין לא ברור מה תהיה ההשפעה בכלל על המשק ועל כלל מקומות העבודה בעולם. היה אצלנו ב-G ראיון עם בכיר במשרד רו"ח על איך המשרד מתנהל במשבר והוא אמר משהו כמו: "אחרי שזה ייגמר נצטרך לבדוק אם יש הצדקה להחזיק שטחי נדל"ן כ"כ גדולים למשרד. אולי אפשר לעשות הרבה יותר מהעבודה מהבית". אז על בסיס העיקרון הזה אני בטוח שגם מערכות תקשורת יבדקו את עצמן ואת נהלי העבודה שלהן בעידן שאחרי.
וזאת הערכה שמקובלת עליך? עיתונאים ממילא עובדים ועבדו יותר מהבית ומהשטח.
כן, אני מניח שזה יתן דחיפה למגמה שכמו שציינת כבר ממילא קורית במידה רבה. אבל באמת שנורא קשה להעריך כי אנחנו לא יודעים אם המצב הזה יישאר איתנו עוד חודש-חודשיים או עוד חצי שנה-שנה.
אספקט שהוא אולי ייחודי לתקשורת זה כל הנושא של המוצר שנקרא פרינט, ובימים אלה הנחיתות שלו מול הדיגיטל עוד יותר בולטת. הוא דורש לוגיסטיקה, עובדי דפוס שלא יכולים לעבוד מהבית, ומשאבים קבועים שאי אפשר לצמצם בהם כמו נייר ודלק. יכול להיות שמהבחינה הזאת, המוצר הזה שהחרב נמצאת מעל הראש שלו כבר יותר מעשור, יקבל את המכה כחלק מהלקחים שאחרי המשבר.
יש דמות עיתונאית שחסרה לך בימים כאלה על המסך? שהיה מעניין לשמוע את התובנות שלה או לקבל דרכה חדשות ופרשנות?
זה לא בדיוק עונה על השאלה שלך, אבל אני חושב שמה שקרה עם נדב איל והאופן שבו הוא "ניכס" לעצמו את הטיפול בתחום של הקורונה, בעיקר בטוויטר, הוא מאוד מעניין. איל הוא הרי לא כתב בריאות, בעולם הישן בתור איש חדשות חוץ הוא אולי היה מביא דיווחים על מה אומרים באיטליה ומה קורה בארה"ב. דווקא טוויטר מאפשר לו מצד אחד לכונן את עצמו כאיזשהו מקור סמכות בתחום ולהשפיע על הרבה אנשים, ומצד שני כן לשמור על איזושהי צניעות, בגלל שהשיח הוא לא פורמלי, ולכתוב דברים כמו 'זה מחקר מעניין שקראתי אבל אני לא איש מקצוע ואולי יש כאן בעיות שאני לא מודע להן'. כשעיתונאי מדווח בטלוויזיה או כותב בעיתון הוא במידה רבה נדרש לדווח בטון של "יודע כל", גם לגבי דברים שהוא רק לפני רגע שמע ממישהו.
גם אלעד שמחיוף עושה לדעתי עבודה מעניינת וראויה לשבח, וגם כאן, בעולם הישן הוא היה אמור לצמצם את הדיווחים שלו למה שקורה באירופה, ובפועל הוא עושה יותר.
ומה אתה אומר על הביקורת שהטיחו בערד ניר בהקשר של שינוי הפוזיציה?
לגבי ערד ניר, אני חושב שרמזתי לזה קצת קודם. הוא התחיל עם איזושהי פוזיציה של ביקורת על מהלכי יתר ופאניקת יתר, והתחושה שאח"כ, לפחות זה מה שאני קיבלתי כצופה, שהוא באיזושהי פוזיציה מתגוננת או לעומתית מול המומחים שהובאו לאולפן. מותר להטיל ספק במומחים, אבל כאן התחושה היתה שיש לו איזשוהי פוזיציה שהוא צריך להגן עליה. שהסיפור יותר מדי מתמקד בערד ניר האיש ובמה הוא אמר בעבר ומה הוא חושב עכשיו, ופחות בתובנות שאיתן הצופה צריך לצאת מהמשדר.
ולסיום אתה יכול לחשוב על שלושה סיפורים שהיית רוצה לקרוא בעיתון בתקופה כזו. אילו סיפורים לא סופרו כאן מספיק עדיין ואלו לא סופרו בכלל?
אני מרגיש שכרגע אנחנו עוד כל כך לא יודעים, שקשה להצביע על משהו ספיציפי שחסר. זאת כל כך "סופה מושלמת" שמשפיעה על כל אספקט בחיים שלנו - בריאותי, כלכלי, חברתי, תקשורתי - שקשה עדיין להבין מה בעצם קורה כאן.
תודה שאתה פשוט לא רוצה שיגנבו לך רעיונות..
חחח. לחלוטין זה קצת מה שעבר לי בראש.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לימי הבידוד
"בקול רם" - סדרה עלילתית על רוג'ר איילס, האיש שהמציא את "פוקס ניוז". גם מהנה לצפייה וגם מעניין להבין טוב יותר את שורשיה של רשת החדשות הפופולרית בארה"ב, שהסיפור שלה קשור בקשר הדוק לעלייתו של דונלד טראמפ.
"פשע במעגל סגור" - סדרה עלילתית של ה-BBC שמתארת בצורה מעניינת לאן יכול להוביל אותנו עידן ה"דיפ פייק". לא נטולת בעיות, אבל מהנה לצפייה.
"דם והונאה בעמק הסיליקון" - דוקו של HBO שמתאר סיפור מרתק ודי בלתי נתפס על חברה שזכתה באינספור כתבות מפרגנות והצליחה להגיע לשווי של 9 מיליארד דולר למרות שהיתה מבוססת כולה על תרמית, שנחשפה בעקבות תחקיר של ה"וול סטריט ג'ורנל".
"מהצד השני" - תוכנית ביקורת תקשורת בתאגיד בהגשת גיא זהר. פינות קצרות וקליפיות שמותאמות לעידן הרשתות החברתיות, והרבה פעמים מצליחות להוציא את האוויר באופן אלגנטי מנפיחות תקשורתיות ופוליטיות.