אנו בעיצומה של סימולציה אכזרית וכואבת לשיבוש מערכות, שממחישה לנו כיצד נראית התמודדות עם רכיב קטלני עליו אין לנו שליטה, כזה שטורף סדרי יום ותוכניות כלכליות, מגמד ומגחך קונפליקטים, ועל הדרך חושף את חולשתן של תשתיות הרווחה והבריאות ברחבי העולם, גם במקומות שלא סבלו מהזנחה פושעת כמו בישראל. בעידן הקורונה המתרחש עלינו, אנו נאלצים לטבול את רגלנו בנהר הסטיקס ולהציץ אל תוככי השאול שאנו מורישים לילדינו.
השיח שתובע מאיתנו משבר הקורונה בואך משבר האקלים והמשבר האקולוגי הוא שיח על שאלות חדשות וקשות אל מול תרחישי העתיד. עד לא מזמן הבקשה מהמנהיגים, פסיבית בעיקרה, היתה שיוציאו ראשם מהחול, יקשיבו למדענים, יביטו אל השריפות באמזונס, באוסטרליה, אל המים הגואים בוונציה, אל הנגיפים וגלי הפליטים שבדרך ויבינו כי מדובר בסימפטומים דרמטיים פרי דינמיקה אקולוגית מורכבת, המאיצה את עצמה, ומובילה לקטסטרופה גלובאלית.
אולם עתה ההבנה הזו אינה מספיקה לנו. ההמחשה לעתיד הדיסטופי שלפנינו, שהעניק לנו נגיף, שינתה בן לילה את הנרטיב הפוליטי של האפשרי והבלתי–אפשרי והעלתה את רף הדרישות והציפיות מהמנהיגים שלנו ומעצמנו.
דרמת הקורונה היא טעימה מן הצפוי להתגולל עלינו: ספירלה מואצת של אירועים קיצוניים שהם תולדת התחממות אקלימית והרס מערכות אקולוגיות, שיש בכוחם לשתק ולהכניע את הכלכלה, הן המקומית והן הגלובלית
כמו משעשעי-חך המוגשים על ידי השף כדי להכיננו לארוחה ולהכיר לנו במעט את סגנונו, כך דרמת הקורונה היא טעימה מן הצפוי להתגולל עלינו: ספירלה מואצת של אירועים קיצוניים שהם תולדת התחממות אקלימית והרס מערכות אקולוגיות, שיש בכוחם לשתק ולהכניע את הכלכלה, הן המקומית והן הגלובלית. הקורונה חשפה את מה שידענו אך ניסינו להסתיר מעצמנו – עד כמה דקיקה ופריכה מעטפת החיים שבנינו, ואיך במעשינו, בחיכוך ההרסני ההולך וגובר שלנו עם הטבע, אנו פורמים אותה עד דק.
ככזו, הקורונה היא פרולוג לעידן-הבלתי-נתפס (the age of the unthinkable) בו השלטון המרכזי יתערער, תשתיות חיוניות יקרסו, וכלכלות יצטמקו וייסגו כנשוכות–נחש אל קרבי הבור שהן כרו לעצמן. על רקע זה מהבהב חזק מתמיד הדד–ליין שהציבו לנו מדעני האקלים, לפעול להפחתתם של 76% מפליטות הפחמן בעשור הקרוב, וזאת כדי להרחיק אותנו מדרמות אפוקליפטיות שתביא עימה עלייה ממוצעת של מעל ל-1.5 מעלות צלסיוס.
מהפנט וכואב להביט בחריקת הבלמים של המטאבוליזם התעשייתי אליה אנס אותנו נגיף הקורונה. כמו משיכה איטית של ידית המעצור בספקטקל קינטי עצום של האמן השוויצרי ז'אן טינגלי, משתתקות המגה-ערים, בוחנות בחשש את כושר הנשיאה המוגבל של תשתיות הבריאות, את איתנות החגורה החקלאית המזינה אותן, את חוסן שרשרת האספקה, וגם את מי שהותרנו מחוץ למעטפת – את חסרי הבית ומבקשי המקלט. מביש-מזלם של האחרונים עוד נלמד כי העדר סולידריות יכול להרוג, וכי חוזקה של השלשלת החברתית הינו כחוזקו של הרכיב החלש ביותר בה.
החומרים שיגלגלו את המנהיגות הנוכחית אל שולי ההיסטוריה יהיו לא רק שחיתות, הסתה חסרת אחריות, הזנחה של תשתיות חיוניות ומהלכים אנטי דמוקרטים, אלא גם הבנה ציבורית רחבה כי מנהיגות כזו אינה יכולה לקחת אותנו למקום אליו אנו חייבים להגיע
מנקודת מבט סביבתית, תוצאות הלוואי לצעדים שננקטו להקטנת קצב התפשטות המחלה, נדמות מעודדות, אך לא כך. הסתגרותנו ונסיגתנו מהטבע, המהירות שניערנו מעצמנו סדר יום תאגידי לטובת בריאות הציבור והפחתת פליטות הפחמן אמנם כלולות במרשם להבראתנו האקולוגית, אולם הן גם אשליה אופטית מתפוגגת, שלא נכון להתבשם בה. מהלכים אלה הינם ריאקטיבים, מוגבלים בזמן, ולא יהיו עמידים אל מול מחירי נפט נמוכים ותחושת פוסט–טראומה ציבורית. לא תגובתיות היסטרית תכניע את מנגנון השוק המוביל אותנו לאסון, אלא הפנמה מערכתית ממסדית, שלפנינו מצב חירום גלובאלי ונדרשת טרנספורמציה מבנית עמוקה ומהירה.
בעידן הפוסט–אפוקליפטי שלמחרת הקורונה, כאשר גלגלי המכונות ישובו לנוע, לא ניתן יהיה עוד להכחיש כי חווינו את סיומו של עידן. הצריבה התודעתית של איום גלובאלי בעל מאפיין אקספוננציאלי לא תימחק, ואיתנו ישארו לא רק ה-telecommuting, העבודה מהבית ואחוות השיתוף, אלא גם דרישה ציבורית זועמת להחלטות אגרסיביות היום, כדי למנוע את ההיסטריה מחר.
בישראל של אחרי-הקורונה יוטח על השולחן הצורך בשינוי מאז'ורי של סדר היום ותידחק מנהיגות האתמול. החומרים שיגלגלו את המנהיגות הנוכחית אל שולי ההיסטוריה יהיו לא רק שחיתות, הסתה חסרת אחריות, הזנחה של תשתיות חיוניות ומהלכים אנטי דמוקרטים, אלא גם הבנה ציבורית רחבה כי מנהיגות כזו אינה יכולה לקחת אותנו למקום אליו אנו חייבים להגיע.
השינוי הנדרש אל מול אסון האקלים וההתמוטטות האקולוגית דורש חזון, שפה, שותפים וחיבורים חדשים. מנהיגות שקשרה עצמה לשימור וטיפוח קונפליקטים אזוריים, לזריעת שנאה על פני סולידריות חברתית, ולהעדפת האינטרס התאגידי על פניו של זה הציבורי, היא מנהיגות מסוכנת שאינה מבינה את האתגרים שלפניה.
גם פוליטיקת מרכז, המבועתת משינוי גדול, המדברת בשבח רפורמות פרגמטיות, הדרגתיות, הנמתחות על פני עשורים, ומהללת צעדים קטנים ואישיים, מסתירה מאיתנו את היקף הטרנספורמציה הנדרשת ומרחיקה אותנו משינוי סיסטמי. זו וגם זו, נעדרות רצון פוליטי לשידוד–מערכות, ולכן הן עלולות להובילנו לאסון.
האויב הגדול שלנו אינו המנהיגות שאין לנו, קבוצות אינטרסים או תקשורת המפמפמת חרדות על פי גחמותיה שלה, אלא אנו עצמנו. אנו לא רק מהססים מלדרוש את השינוי שהשעה דורשת, אלא שאנו נבהלים ממנו
מילים רבות הושחתו על אי-היכולת שלנו לקלוט את משמעותן של אזהרות מופשטות לגבי אסון אקולוגי עתידי ועל כישלונו של דמיוננו לתרגם דו"חות מדעיים לאפשרות מוחשית של מחסור וקריסה. אולם כעת, כאשר הקורונה מיטיבה להמחיש לנו כיצד נראית אותה התפתחות לא ליניארית, וגם את רמת הפאניקה שמולידה אי–וודאות, עלינו לזהות את אבן הנגף שעומדת כרגע בדרכנו.
קל ומפתה להצביע על העדר מנהיגות ורצון פוליטי כגורמי המפתח החוסמים שינוי, בהיותם מתמקדים בסכסוכי האתמול ומתעלמים מאיומי המחר. אולם סדר היום הפוליטי האנכרוניסטי שלנו נשען על השמרנות שלנו וניזון ממנה. אנו נזהרים מלבחון את דפוסי השימוש שלנו בטבע גם אל מול פרוגנוזה סופנית. מטלטל לראות את המאמץ שאנו עושים להשטחת העקומה בכדי לקנות זמן יקר להתמודדות עם הנגיף המתפשט, בהשוואה לגמגום המאלתר שלנו, ארוך השנים, לנוכח אסונות אקולוגיים מתעצמים, כאלו המוליכים אותנו לעבר אובדנה של הציוויליזציה.
האויב הגדול שלנו אינו המנהיגות שאין לנו, קבוצות אינטרסים או תקשורת המפמפמת חרדות על פי גחמותיה שלה, אלא אנו עצמנו. אנו לא רק מהססים מלדרוש את השינוי שהשעה דורשת, אלא שאנו נבהלים ממנו. יותר מהקורונה, אנו פוחדים ממהפכה. אנו נמנעים מלחשוב בגדול, כאשר השינויים היחידים שאנו מגלגלים בראשנו, אל מול התסריטים הקשים האפשריים, קשורים לדפוסי הצריכה הפרטיים שלנו ולא מעבר להם. צודקת נעמי קליין בקובעה שהניאו-ליברליזם חינך אותנו לראות עצמנו כצרכנים – נקודת מבט צרה שמעמעמת את הצורך הבהול בהנעתו של שינוי סיסטמי רחב.
הטרנספורמציה הדחופה שעומדת על הפרק משוועת לשינוי רדיקלי של משקי האנרגיה, התחבורה, החקלאות, התעשייה, הבנייה והכימיקלים ולניהול אקולוגי של הנכסים הטבעיים המשותפים. מדובר בניתוץ איקונוקלסטי של העיוורון האקולוגי של תרבותנו, של כלכלה החופשית מאחריות ושל המודל האדנותי ביחסינו עם הטבע.
היה זה פוקו שכתב כי כל תקופה בהיסטוריה מכוננת לה את האמת שלה וממנה היא גוזרת את התנאים שיקבעו מה ייכנס לשיח ומה יישאר בחוץ. תנאים אלה משתנים בתנודות עמוקות ופתאומיות. הכניסה הדרמטית של העקומה האקספוננציאלית לשיח וההבנה שהגיעה עם הקורונה כי קריסה של התשתיות שלנו הינה אפשרית, הינן הזמנה מטלטלת לחשיבה נועזת, לניסוח מחודש של האתיקה שלנו, ולעדכון המותר והאסור החדשים.
זהו רגע היסטורי שיכול להתברר כאיקוני בתולדות הציוויליזציה. השיח החדש נמצא לפתחנו. רק ימים יגידו האם ניצלנו את הרגע, או שמא שוב סירבנו להאמין כי שינוי כזה אפשרי, סירוב שיוביל אותנו לֹמפגש בלתי נמנע עם נמסיס, אלת הנקם שתעניק לנו כגמולנו.