פוליטי-מדיני-פלילי

"אפילו במציאות הישראלית המבולגנת, שבה סיפורים חדשותיים מסעירים ששלטו בכותרות הראשיות ימים ארוכים מתפוגגים בפוף כמו בועת סבון (נעמה מי?), היעלמות 'עסקת המאה' מהשיח הציבורי היא תעתוע של ממש", כותב יוסי ורטר בפתח טורו השבועי ב"הארץ".

"לפני כשבוע עוד דובר על התוכנית האמריקאית כעל רעש אדמה בדרגה 8; אזורי, מדיני, ובעיקר פוליטי. כדרמה, אירוע היסטורי בקנה מידה של הכרזת המדינה, שלא רק יעצב מחדש את המזרח התיכון, אלא גם יאתחל מחדש את מערכת הבחירות המאוסה והמשמימה הזו. איפה היא היום?".

אם לשפוט לפי גליונות סוף השבוע, התשובה ברורה. בניגוד לרושם שנוצר אצל ורטר, עסקת טראמפ עדיין עומדת במרכז העיסוק העיתונאי, מ"ישראל היום" ועד "הארץ", מ"ידיעות אחרונות" ועד "בשבע". פרשנויות, כתבות, בעד, נגד – כולם עוסקים בה.

רוב העיסוק מתרכז במישור הטקטי: אלו שמעוניינים בסיפוח ובטרנספר של ערביי המשולש דוחקים בפוליטיקאים להתחיל ביישום התוכנית עוד לפני הבחירות. אלה שמתנגדים לה – במוצהר או במרומז – מבקשים דחייה. בשני הצדדים, כך נראה, מניחים שאחרי הבחירות התוכנית כבר תיזנח ותישכח.

סיקור ענייני, שמתרכז בסעיפי התוכנית, קשה למצוא – אבל לא בטוח שזו בעיה. אם אכן מדובר בסחריר מנותק מהמציאות וחסר סיכוי, תמרון יחצני אלים של נשיא אמריקאי בעל תאוות שליטה ואדישות לחיי אדם, אין ממש טעם להתחיל לנתח את התוכנית ולהסביר מה טוב או רע בה. ובכל זאת, יש כאלה שמנסים.

תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, יוצא נגד התוכנית במדור המאמרים האחורי של "הארץ". החשש שהוא מעלה מתחבר לתהליכים אחרים שמתרחשים באזור: "פגיעה באינטרס הישראלי האסטרטגי של יציבות ירדן ושיתוף הפעולה הבטחוני עמה, המשרתים אותנו לא פחות מאשר את הירדנים". לדבריו, "החלת החוק הישראלי על הבקעה תעמיד את בית המלוכה הירדני במצב בלתי אפשרי ותסכן את שרידות המשטר. רק עיוורון אסטרטגי יכול להביא להתעלמות מהסכנה שקריסת השלטון בירדן תביא את האיום האיראני לפתחנו, כל זאת במו ידינו".

ב"ישראל היום", העיתון של נתניהו וטראמפ, מתאמצים להדוף את התרחיש הזה. אראל סג"ל, בטורו האישי, מספר לקוראים שהשבוע הוא ריאיין את מתן וילנאי, איש מפלגת העבודה לשעבר ועמיתו של פרדו לארגון הגנרלים היוניים (מתברר שיש כזה דבר) "מפקדים למען בטחון ישראל". כמו פרדו, גם וילנאי התריע מפני השלכות תוכנית טראמפ על ירדן. סג"ל לא קונה את הטיעון, ומכנה אותו "מצחיק".

מלך ירדן עבדאללה עם מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יו"ר הרשות הפלסטינית. רמאללה, דצמבר 2012 (צילום: עסאם רימאווי)

ירדן צצה שוב בחלק אחר של מוסף "ישראל השבוע", בראיון עם עוזי דיין – עוד בטחוניסט (ובכיר לשעבר בענף ההימורים), אבל מהליכוד. את מה שווילנאי ופרדו מגדירים כמסוכן, דיין מגדיר כ"מועיל וחיוני". אמנון לורד, בטור שפותח את המוסף, חוזר על המסר הזה: ירדן, לדבריו, היא בכלל "המרוויחה הגדולה של התוכנית". לורד מסביר: "יהיה לה קו גבול ברור במערב, יציבות בטחונית, כסף אמריקני והמשך הסטטוס קוו של אחריותה על הר הבית".

העיסוק הער בתוכנית טראמפ מאפשר להצביע על קו פרשת מים בתולדות "ישראל היום". החינמון שהוקם למען בנימין נתניהו עדיין משרת אותו, אבל בשנים האחרונות הוא גם משרת את הנשיא האמריקאי – שכמו נתניהו נעזר במו"לים שלדון ומרים אדלסון בדרך לכיבוש ההנהגה. ב"ישראל היום" של הימים שקדמו לטראמפ ולתיקי החקירה, נתניהו היה מנהיג חזק ובלתי מעורער שמוריד את המעצמה הגדולה בעולם על ברכיה, מישיר מבט אל הנשיא אובמה וחורץ לשון.

נתניהו של ימינו, עם הכשלונות בבחירות וכתב האישום הפלילי, הוא יצור אחר לגמרי – ואפילו ב"ישראל היום" כבר ניכרים האותות. כעת, מי שקובע את הטון הוא הנשיא האמריקאי החדש, שמצפה ממנהיג הפרובינציה המזרח תיכונית לקבל את מפת הדרכים שלו ולהגיד תודה.

אפילו אמנון לורד, שהיה מוכן להפיץ תיאוריות קונספירציה כדי לשמר את מעמדו של נתניהו, מכיר בכך. "נתניהו נקלע למצב שבו הנשיא טראמפ הוא המושל בחלוקת הקלפים, והוא לעומתו, לפתע, בעמדת שחקן המשנה", כותב לורד, ומציין בעצב גלוי שיש סיכוי "סביר, אם לא גבוה" שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

בניגוד לנתניהו, טראמפ נמצא היום בשיא כוחו. בועז ביסמוט, העורך, קובע במוסף שעבר על טראמפ "שבוע מצוין" ומנבא לו ניצחון בבחירות. "הגיע הזמן לחגוג", מבשרת כותרת שנדפסת בשער החינמון. לצדה נדפס תצלום של טראמפ אוחז בגיליון של ה"וושינגטון פוסט" – העיתון שהוא מתעב – שנושא כותרת ראשית המודיעה על נצחונו במשפט ההדחה שנערך בסנאט.

אולי הגיע הזמן לחגוג, אבל ב"ישראל היום" עושים את זה בהצנעה: בפינת השער, שמובילה לעמוד 21, לידיעה לא ארוכה במיוחד שמורכבת ברובה מציטוטים של טראמפ. גם כאן נדפס תצלום של טראמפ אוחז בעיתון שמדווח על זיכויו – הפעם USA Today, העיתון שעל שמו נקרא "ישראל היום". אתמול, כששאר העיתונים דיווחו בהבלטה על הזיכוי, ב"ישראל היום" אפילו לא נתנו לכך הפניית שער.

ההחלטה להצניע התפתחות חיובית מובהקת עבור טראמפ אולי נראית מוזרה, אבל היא לא: לאורך כל ההליך, ב"ישראל היום" גימדו והעלימו את הגילויים והטענות שהוטחו בטראמפ, והתייחסו לאימפיצ'מנט כאל טקס פוליטי שמארגנת האופוזיציה (כפי שאכן היה). מבחינת "ישראל היום", הליך ההדחה הוא נון-אייטם, וכך גם המידע שנחשף על טראמפ בחקירות. כל עוד אין הרשעה, אפשר לעצום עיניים ולדמיין שמדובר בשקרים ותיקים תפורים. בדיוק כמו בפרשות נתניהו.

הכותרות הראשיות

"13 חיילים ושוטר נפצעו בשורת פיגועים; שני פלסטינים נהרגו בגדה", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מסכמים זאת בשלוש מלים: "טרור ללא הפסקה". ב"מעריב" בוחרים בכותרת דומה, אך מוחלשת: "הטרור והכוננות".

ב"ישראל היום" מנמיכים את הלהבות – ומוותרים על המלה "טרור". "כוננות גבוהה: 'שלא ינסו אותנו'", נכתב שם בכותרת הראשית, שכמיטב המסורת כוללת ציטוט שלא ברור מה מקורו והאם בכלל נאמר מחוץ לכותלי המערכת.

שחיתות

אולמרט. אהוד אולמרט, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שהורשע בפלילים ונשלח למאסר, עושה היום עוד צעד בדרך חזרה אל מעבה הזירה הציבורית. אחרי שהפך למרואיין מבוקש וקיבל טור קבוע ב"מעריב", כעת הוא עומד לצאת לאמריקה לסדרת הרצאות. תשומת הלב התקשורתית שמופנית אליו כרגע נוגעת לפגישה שיקיים שם עם מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יו"ר הרשות הפלסטינית – שעוררה ביקורת חריפה בשל התחזית שהשניים ינצלו את ההזדמנות כדי להביע התנגדות לתוכנית טראמפ.

אהוד אולמרט בבית-המשפט (צילום: דוד ועקנין)

ב"ישראל היום" ממסגרים זאת כ"פעולה נגד המדינה" – מונח ממשפחת הבגידה, שמוכרת לאולמרט מהכרעת הדין נגדו. ב"ידיעות אחרונות", העיתון ששירת את אולמרט בעקביות כשהיה בשלטון, מכנים זאת בכותרת "פגישה תמוהה". הכתבת, מורן אזולאי, מציינת ש"אולמרט השתחרר מהכלא בחודש יולי 2017 אחרי 16 חודשי מאסר בגין שורה של עבירות שחיתות ואינו נושא היום בשום תפקיד רשמי".

ב"מעריב", העיתון שבו אולמרט מפרסם טור שבועי (דל וחלול), ההלבנה שבקעה מעמודי הדעות זולגת אל עמודי החדשות. "אולמרט ואבו-מאזן ייפגשו בניו-יורק וידונו בתוכנית טראמפ", נמסר בכותרת האינפורמטיבית לצד תצלום של אולמרט ועבאס לוחצים ידיים ב-2008, בסוף ימיו כראש ממשלה. הכתב, אריק בנדר, מביא תמצית מדברי הביקורת, אבל לא מזכיר את ההרשעה והמאסר.

אלקין. בראש שער "הארץ", ליד הכותרת הראשית, מדווחים גידי וייץ וחיים לוינסון על מה שעשוי להתברר כפרשת שחיתות שלטונית חדשה. כוכביה הם השר זאב אלקין מהליכוד ומתניהו אנגלמן, מבקר המדינה. אלקין, הם כותבים, היה "איש המבצעים" של נתניהו כשהריץ את אנגלמן לתפקיד: הוא זה שהצליח לגייס ח"כים משני צדי המפה הפוליטית כדי להצביע בעד המינוי, וגרם לו להתממש.

לפי הכתבה, ייתכן שאנגלמן גמל לאלקין, ו"הטיל עליו קנס מזערי, אף שנקבע כי הוא קיבל תרומות אסורות בסך יותר משישה מיליון שקלים כשהתמודד על ראשות העיר ירושלים". את הכסף קיבל אלקין מבעלי הון כדי לכסות את החובות שאליהם נקלע בתום מסע הבחירות הכושל.

כחלון. עמית סגל, ב"מוסף לשבת", מציג את "גרסת כחלון" למסרונים האינטימיים שהוחלפו בין שר האוצר לאתי כרייף, השופטת מפרשת "מין תמורת מינויים". בתכתובות, שנחשפו באתר "המקום הכי חם בגיהנום" ובחדשות 13, כתבה כרייף לכחלון שהיא לבד בבית וממש רוצה "להרים את נטל הראיה" איתו – ניסוח שבתודעה הציבורית מיד פוענח כדיבור מיני.

שר האוצר, משה כחלון (צילום: פלאש 90)

סגל מציין שכחלון אמנם קידם את מועמדותה של כרייף למשרת שופטת – אבל השבוע אמר למקורביו, "תהרוג אותי, אני לא זוכר מי יצר את הקשר ביני ובין כרייף", והוסיף: "לא אני המלצתי עליה. זה היה אפי נוה".

כתב "המקור" איתי רום, שחשף את הפרשה יחד עם שרון שפורר, צייץ הבוקר בטוויטר: "1. כחלון הוא שהתקשר לנוה, אמר שתומך בכרייף וביקש שנוה יתמוך. 2. הנשיאה והשרה שקד העידו שתמכו בה גם לבקשת כחלון. 3. כחלון הוא שהעלה את שמה בוועדה, שבה בדרך-כלל נהג לשתוק".

מדיניות העמימות

כל העיתונים מדווחים ללא הבלטה יתרה כי 23 בני אדם נהרגו בתקיפה ישראלית בסוריה. הכתבים, שמתבססים כולם על דיווחים זרים, מציינים שכמה מההרוגים סורים, והיתר איראנים. כנהוג במקרים כאלה, באף אחד מהדיווחים לא מוזכר ניסיון של הכתבים לאמת את המידע מול גורמים ישראליים – שבדרך כלל מעדיפים לשמור על עמימות בכל הנוגע לתקיפות מעבר לגבול הצפוני.

ב"מעריב", שמקדיש למתקפה את הידיעה הנרחבת ביותר, הכתבים יאסר עוקבי ואריק בנדר מתחכמים לעמימות וטוענים כי ראש הממשלה נתניהו "רמז" על התקיפה בכנס בחירות שקיים אתמול ברמלה.

מורשת השב"כ

"מה מתעקש השב"כ להסתיר בפרשת קסטנר, גם 63 שנים אחרי הרצח?", תוהה כותרת שנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ". "האם חנקו את קסטנר בבית-החולים? האם המדינה שלחה את הרוצח? בשבוע הבא ידון בג"ץ בעתירה לחשיפת מסמכי הפרשה".

הכתב, עופר אדרת, מזכיר את הקשר בין השב"כ לזאב אקשטיין, האיש שירה בישראל קסטנר וגם הודה והורשע ברצח, אך "טוען גם היום כי היה בזירה אדם נוסף, אשר לא נעצר". אדרת גם משוחח עם ד"ר נדב קפלן, היסטוריון שעומד מאחורי העתירה. "לפי החומר שאסף קפלן, שבשלב זה טרם אומת בידי מקורות אחרים, אח בבית-החולים מצא את קסטנר מת במיטתו כשעל פניו כרית שמעידה על מאבק פיזי שקיים עם אדם אחר", הוא כותב.

"לצד זאת, בחינת התיק הרפואי של קסטנר, כך טוען קפלן, 'מציבה שאלות שמעלות חשש תיאורטי שמא התיק שוכתב במידה מסוימת'. כדי לא להיגרר למחוזות תיאוריות הקונספירציה, הוא מבקש משב"כ לחשוף את החומר שברשותו, אשר יאפשר, בתקווה, לאמת או להזים את הטענות על מעורבותו ברצח". בידיעה נמסר כי לדיון שיתקיים ביום שני הקרוב בבג"ץ יתייצב גם "רוני", שמו הבדוי של ראש אגף המורשת בשב"כ.

הבעיות הישנות של "גלובס" החדש

כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", מציגה מגמה: "לחברות הייטק שעוסקות בתחומים 'רעילים' – כמו הימורים, פורנו וסייבר התקפי – קשה יותר לגייס עובדים, בגלל ההיבט המוסרי, החשש מהסתבכות עם החוק – וגם בגלל הבושה". המתכנת רן בר-זיק, שמפרסם טורים באתר "הארץ", מספר לכתב שחר סמוחה שהוא אישית דחה פנייה מפייסבוק משום שמדובר בעיניו ב"חברה רעה".

"ישראל היא מקום מאוד-מאוד פרקטי, ואני חושב שדיבורים על ערכים תמיד ניגנו פה כינור שני אם לא שלישי או רביעי לעומת השורה התחתונה, אבל עכשיו יש שינוי", אומר בר-זיק. מרואיין בשם עמי, שמוצג כ"מנהל מוצר בכיר בחברה גדולה", מוסיף: "כשאני מסתכל על קורות חיים של אנשים ורואה שהם עבדו בתחום הפורנו או ההימורים, זה מבאס אותי וגורם לי לשאול את עצמי שאלות לגבי אופיו של אותו בן אדם".

עורך-דין שמתראיין בכתבה, דן אור-חוף, מוסיף עוד רובד: לצד הבושה והבעיה המוסרית, עובדים של חברות ריגול דוגמת NSO עלולים להסתבך בפלילים – ולספוג פגיעה לא רק בקורות החיים שלהם, אלא גם בחירותם האישית.

"יכול להיות שאם נתת למשטר כלי שמאפשר לו לבצע פשעי מלחמה, תושת עליך אחריות לזה – וזו עשויה להיות אחריות אישית", הוא אומר, אך מסייג: "עד כמה זה סיכון אמיתי? אני לא בטוח, כי התוכנות שחברות סייבר התקפי מוכרות ללקוחות שלהן אינן נשק להשמדה המונית שברור שכל שימוש בו יהיה בגדר פשע".

הניסיון למצוא תחומים "רעילים" בקטר ההייטק שמוביל את המשק הישראלי, גם אם קשה לקבוע שמדובר בתופעה של ממש – ראוי לשבח. לעתים קרובות, עצם הניסיון לאתר ולהצביע על מגמה חברתית חיובית נותן לה רוח גבית. כשהמגמה הזאת נמצאת בראשית דרכה, כתבות "תופעה" מהסוג הזה לוקחות חלק פעיל ביצירתה.

הכתבה של סמוחה וההחלטה להבליט אותה בשער משתלבות מצוין עם קו העריכה של "גלובס" החדש, ששינה את פניו אחרי הדחת הצמרת הישנה והבעלים אליעזר פישמן. תחת העורכת נעמה סיקולר והיו"רית אלונה בר-און, בעיתון עושים מאמצים כנים כדי לשכנע את הקוראים שכעת המערכת עובדת למענם – ולא למען האינטרסים הכלכליים של בעל הבית.

השבוע המהלך הזה עלה שלב, עם הקמת "חומת רישום" באתר האינטרנט של "גלובס", שתהפוך בקרוב לחומת תשלום מהסוג שכבר קיים ב"הארץ" (ובאגף המגזיני של ynet). "תשלום עבור תוכן עיתונאי", מסרה בר-און השבוע בהודעה לעיתונות, יאפשר לעיתון "להמשיך לצעוד לעתיד של עצמאות כלכלית" – צעד שיש לו "חשיבות מיוחדת בעידן הנוכחי, שבו עלינו להילחם על איכות התוכן שאנו מספקים לקוראינו, על חקר והצגת האמת ועל נקיון התודעה הציבורית".

שער "גלובס", 6.2.2020 (לחצו להגדלה)

גליון סוף השבוע של "גלובס" הוא המשך ישיר של ההצהרה הזאת. קונטרס החדשות של העיתון הכלכלי מוחלף היום בגיליון מיוחד שנושא את הכותרת "הגיע הזמן לדבר על אמון הציבור בתקשורת". הגיליון עצמו מעניין לקריאה, וכולל גם ממצאים של סקר דעת קהל על סוגיית האמון: מתברר של-35% מהנשאלים יש אמון גבוה ואף גבוה מאוד בתקשורת, ו-45% נוספים חשים כלפיה אמון בינוני. "רוב הציבור דווקא מאמין לתקשורת", מסכמים שם בחצי-פליאה.

רוב הגיליון מורכב מטורים: לצד כמה מכתבי "גלובס" הוזמנו מאמרים משורה של כותבים חיצוניים – גולן יוכפז, אילנה דיין, ברוך קרא, דורון כהן מ"מעריב", אורלי גולדקלנג מ"מקור ראשון", שלושה כותבים קבועים של "העין השביעית" ועוד, שהוזמנו לתת את הטייק שלהם על בעיות האמון של העיתונות. יוכפז, עד לאחרונה מנכ"ל חדשות 13, מכה על חטא בשם הגילדה. "אִפשרנו לפוליטיקאים (מכל קצות הקשת הפוליטית) להשתלח בנו ובמערכות התקשורת שלנו, וכמעט לא יצאנו נגד הנסיונות הבלתי פוסקים שלהם לאייש באנשיהם עמדות מפתח בכלי התקשורת", הוא כותב.

"אִפשרנו (ואולי יותר מדויק יהיה לומר – רבים מאיתנו אִפשרו) לבעלי ההון, כמעט ללא מאבק, לשלוט בתכנים, בדגשים, לצנזר ולהדגיש כראות עיניהם נושאים ואנשים, בזמן שהיה ברור לנו שמאחורי ההוראות הללו עומדים כוחות כלכליים ופוליטיים שאין בינם לבין עיתונות דבר", מוסיף יוכפז. "התהליך היה איטי וזוחל, כמעט לא מורגש, וכל צעד שנעשה בו ניתן היה להסביר מדוע הוא 'איננו התערבות בוטה', וכשכבר היה ברור שקרה משהו נורא – היה מאוחר מדי".

בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" (צילום: יונתן זינדל)

דברים כדורבנות. אבל כאילו כדי לשמור על "איזון", ב"גלובס" הקפידו לתת במה גם לאנשים שאליהם מתייחסים דברי התוכחה האלה. הבולט שבהם הוא בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום". בטור הלבנה עצמית שלא מחדש שום דבר, ביסמוט חוזר על המנטרה הקבועה שלו: החינמון בעריכתו, הוא שב ואומר, הוא בסך הכל ריאקציה אידיאולוגית בריאה לתקשורת השמאלנית של פעם. עיתון ימני, אבל עדיין עיתון. בין השורות אפשר לדמיין אותו לוחש: אני מדגיש, לא מדובר בהרפתקה מגלומנית של מיליארדר קזינו אמריקאי שהקים שופר למען פוליטיקאי המחמד הישראלי שלו ומוכן להפסיד לשם כך מאות מיליונים. מדובר. בעיתון. אמיתי. שמעתם?

רגע צורם נוסף מגיע באמצע טורו של ירון דקל, מפקד גלי-צה"ל שניהל את התחנה הצבאית באופן מחפיר והכניס אליה את אותם שתולים שעליהם כותב יוכפז (דקל גם פיטר את יוכפז, אבל זה כבר סיפור אחר. או שלא?). דקל, כיום איש תאגיד השידור הציבורי, תוקף את "התקשורת" על הטיותיה ונטיותיה ומביא כדוגמה את המקרה של שר האוצר משה כחלון, ש"כל עוד היה ב'צד הנכון' של המטבע זכה לפרגון".

כחלון, טוען דקל, "הצטייר כשומר החומות של בית-המשפט העליון ומערכת המשפט, המחסום האמיתי בפני רצונו של ראש הממשלה לסגור את תאגיד השידור. התקשורת לא עמדה מנגד, והוא זכה ללא מעט שבחים וכתבות מלטפות. אולם מרגע שהצטרף לליכוד ונתן את ידו למהלכי בקשת החסינות של בנימין נתניהו – התהפך הגלגל. כחלון החל לחטוף והוצג בכתבות כשר האוצר הכושל מאז קום המדינה".

על סיפור המעשה של דקל, ככל שהוא בכלל משקף נאמנה את המציאות, אפשר להסתכל גם מזווית אחרת: כל עוד כחלון שירת את הציבור והגן על המנגנונים הדמוקרטיים של המדינה, התקשורת פעלה כראוי ושיבחה אותו על כך. כשהפך את עורו והצטרף למאמצי ההישרדות של פוליטיקאי מושחת שעומד לדין פלילי בעבירות חמורות, התקשורת נותרה נאמנה לציבור – ומתחה עליו ביקורת.

ירון דקל (צילום: יונתן זינדל)

דקל למעשה משרטט כאן את ההיגיון הישן והרקוב שעומד בבסיס העיתונות המושחתת שמשגשגת בגופים כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות": בחר לך מחנה – פוליטיקאי, בעל הון, פונקציונר צללים רב-כוח – ושרת אותו בלי סייג, ולא משנה מה יעשה. הוא עושה חיל? שבח אותו. הוא לא עושה חיל? לא משנה, תמשיך לשבח אותו – ותקוף את יריביו. לפי ההיגיון העקום הזה, דווקא התייחסות עניינית לאישי ציבור ובחינה מתמדת של פעילותם היא צביעות בואכה שחיתות.

לאנשי תקשורת ותיקים ובכירים כמו ביסמוט ודקל מותר כמובן להביע את דעותיהם על העיתונות. הם יכולים לעשות זאת בכלי התקשורת שמעסיקים אותם, וגם במאמרי אורח שמיועדים לבימות אחרות. לא זו הנקודה. הנקודה היא שמסיבה כלשהי, מישהו במערכת "גלובס" חשב שגליון ההתנקות וההכאה על חטא ירוויח מנוכחותם של עיתונאים כמו ביסמוט ודקל, שאחראים לאותה הזניה ופשיטת רגל שממנה העיתון הכלכלי מנסה לברוח.

עיתונים שמתיימרים לפעול בנקיון כפיים יכולים וצריכים לתת חשיפה לאנשים כמו ביסמוט ודקל. אבל החשיפה הזאת צריכה להתבצע כשהם עומדים בצד השני של המיקרופון – כמרואיינים שנדרשים להשיב על שאלות קשות או לספק תגובות לתחקירים על פשעי העיתונות שלהם. ולא כאורחים מכובדים שמוזמנים לשבת עם כולם בטרקלין, לחלוק סיפורי מורשת קרב ולזכות במחיאות כפיים.

דקל לא הספיק להפוך את גלי-צה"ל ל"ישראל היום", אבל מהנזקים שגרם התחנה לא השתקמה עד היום. המקרה של ביסמוט ו"ישראל היום" כמובן מובהק יותר. אם העיתונות היתה הייטק, גופים כמו "ישראל היום" היו חברות ההימורים, הפורנוגרפיה והריגול שלה, כאלה שאיש מקצוע מהסס פעמיים אם לעבוד בהם, בידיעה שהם יכולים להרעיל את קורות החיים שלו. ב"גלובס" החדש פספסו הזדמנות לסמן את הקו הזה.

וככה התחלנו לשתות ערק

הראיון המוצלח של סוף השבוע מתפרסם ב"7 לילות", מוסף הבידור והתרבות של "ידיעות אחרונות". המראיינת, אנה בורד, משוחחת עם האחים יונה ויואל רוזנקיאר, יוצאי קיבוץ יחיעם שמשתפים כעת פעולה בסדרה "הקיבוצניקים". האחים מדברים על הסדרה ועל עבודתם המשותפת בסרט היוצא דופן שקדם לה ("הצלילה"), אבל החלקים המעניינים ביותר בראיון עוסקים בעוני, או לפחות בתודעת עוני.

"היה פעם איש גדול ביחיעם, נתן פלאש, האקונום, זה שאחראי על כל האוכל, הקניות", מספר יונה רוזנקיאר. "הייתי מסתובב איתו בקלנועית, והוא עשה לי מבחן אם אני אהיה אקונום טוב. הוא אמר, 'יש שני סוגים של ריבה באותו גודל. אחת מדהימה, טעימה, השנייה גועל נפש, משהו כימי. שתיהן עולות אותו דבר, מה אתה מביא?'. אמרתי לו, 'את הטובה', אז הוא אמר לי, 'אתה תהיה אקונום גרוע! הריבה הטובה תיגמר תוך דקה, אתה צריך להאכיל את הקיבוץ הזה לאורך זמן'".

בהמשך הראיון הוא מספר על התקופה שבה עבר לתל-אביב כדי לעבוד על התסריט, וגם יישם את מה שלמד בקיבוץ: "בהתחלה היה לי בדירה נקניק, ואני אמרתי לעצמי שבתכלס אני נורא אוהב את הנקניק, אז הייתי כל הזמן גומר אותו. אני שונא טונה, אז הייתי אוכל אותה מעל הכיור ואומר לעצמי, 'רק תחזיק את זה 20 דקות ויהיה לך שובע של לפחות שמונה שעות'. ומה שותים אחר-כך? אם נשתה ויסקי זה ייגמר בשנייה, אם יש משהו שאנחנו שונאים זה ערק. וככה התחלנו לשתות ערק".

עושים לביתם

את השער האחורי של "ידיעות אחרונות" כובשת היום ידיעה יחצנית שנושאת את הכותרת "במבה של ילדה". התירוץ: חברת אסם החליטה להדפיס על גבי אריזות החטיף איור של פעוטה במקום התינוק המפורסם, לרגל יום האשה הבינלאומי. כדי להצדיק את ההתמסרות למסע יחסי-הציבור, הכתבת מירב קריסטל מפנה "שאלה קשה" למנכ"לית חטיבת החטיפים של אסם: מדוע מדובר רק במהדורה מוגבלת, ולא בשינוי קבוע? למנכ"לית, כצפוי, יש תשובה סדורה ומנומקת.

שרי אריסון (צילום: יוסי זמיר)

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" נדפסת ידיעה גדולה וקנויה על "יום מעשים טובים", מיזם הפילנתרופיה של בעלת ההון שרי אריסון. את הכותרת המתוקה עד חנק ניתן לקרוא גם כמסר מהעיתון ליד שמחלקת את הכסף: "תודה על כל הטוב שתעשו". הכתבת, חבצלת דמארי, טוענת ש"לא פחות משלושה מיליון ישראלים" ייקחו חלק באירועים – נתון שנשמע מופרך למדי. המרואיינים בידיעה: אריסון עצמה ("ואהבת לרעך כמוך"), וגם יו"ר ומנכ"ל עמותת "רוח טובה", שבאמצעותה רכשה הטייקונית את הסיקור החדשותי.

ב"ממון", המוסף הכלכלי, מקצים גם השבוע עמוד שלם למדור קנוי של בנק הפועלים – המחזור ה-12(!) של "תחרות עסקים קטנים", שנועדה למתג את הבנק כידידותי ליזמים עצמאיים. "מעריב" מקבל כסף מבנק הפועלים כדי להריץ סדרת כתבות אחרת, שבה מנהלים של חברות שונות מקבלים יחסי-ציבור על חשבון הבנק. היום נדפס שם עוד ראיון כזה. ב"דה-מרקר", מהדורת סוף השבוע נכבשת בידי עוד ועוד עמודי "תוכן שיווקי" – שאמנם לא מעוצבים בדיוק כמו כתבות מערכתיות, אך נושאים את הלוגו המתעתע "The Marker Labels".

ענייני תקשורת

בדרום. ב"מוסף הארץ" כותב רועי צ'יקי ארד על "ערב ערב באילת", שנחשב למקומון הראשון בארץ וכעת שרוי במהלך קיצוצים דרסטי. איציק נועם, שייסד את העיתון ב-1962, מספר לו שבמשך השנים התחרה "ערב ערב באילת" ב-35 מקומונים, ויכל לכולם. לדברי ארד, רק אחד מהם נותר כיום: "ידיעות אילת" של קבוצת "ידיעות אחרונות". "'ידיעות אילת' זה עיתון שמלא בהודעות לתקשורת של העירייה", אומר נועם, "כשהן מגיעות אלי הן הולכות לפח".

ביסמוט ב"ישראל השבוע", היום

העורך המעופף שובר שיאים. במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" נדפס היום עוד תצלום של העורך בועז ביסמוט ממסעותיו בארצות-הברית. קוראים קבועים של החינמון (ושל "העין השביעית") יידעו לציין שמדובר בהופעה חמישית בתוך שישה ימים – ככל הנראה שיא אישי חדש.

הסברה. ב"בשבע" מראיין ניצן קידר את העיתונאית שרה ב"ק לרגל הצטרפותה לרשימת ימינה. אחת התוכניות שהיא פורשת לקדנציה העתידית שלה עוסקת בשידור הציבורי.

"אנחנו מממנים את תאגיד השידור הציבורי בהרבה מאוד כסף, והוא יכול להיות כלי הרבה יותר חזק של מדינת ישראל בתחום ההסברה", טוענת ב"ק. "למשל, לבנות ערוצי חדשות באנגלית ובערבית". ערוץ ציבורי בערבית, כידוע, כבר קיים. אבל זה רק בלבול קטן. הבלבול הגדול של ב"ק הוא בין תפקידה של עיתונות ציבורית, שאמורה להיות חופשית ועצמאית ולשרת את ציבור האזרחים, ובין עיתונות ממלכתית שמשמשת שופר של השלטון. עם עמדות כאלה, אולי טוב שהיא פורשת מהמקצוע.

מודעת הפוליטיקאים של חברת "אורות", "בשבע", 6.2.2020

שכונה. במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מתפרסמת גם השבוע מודעה לרכישת קרקע בהתנחלות שאינה קיימת (באותיות הקטנות מבהירה המפרסמת, חברה בשם "אורות", כי "הקרקע הינה להשקעה ואינה זמינה לבנייה מיידית"). במקום תמונת שאטרסטוק גנרית עם כיפות שהודבקו בפוטושופ או איור המחשה של בניין, האלמנט הגרפי הבולט במודעה הוא פוליטיקאים: אביגדור ליברמן, יולי אדלשטיין, משה יעלון, דני עטר, איילת שקד, ניר ברקת, בצלאל סמוטריץ', יואב גלנט ומשה ליאון.

לפחות במקרה של חברי-הכנסת מביניהם, ראוי לציין שגם אם לא קיבלו על כך תשלום – עצם ההשתתפות בפרסומת אסורה.

שינויים. בוקסה קטנה שנדפסת בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מודיעה לקוראים שמהיום, מחיר מהדורת סוף השבוע יעמוד על 17 שקל. מנסחי המודעה, שנדפסה גם אתמול ושלשום, הקפידו לציין שהמחיר "ישתנה", במקום לכתוב חד וחלק שהוא פשוט יעלה (בשקל אחד).