עיתונאות מושחתת

מדינת ישראל עומדת בפני מערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה, וקוראים קבועים של הטורים הפוליטיים כבר יודעים מזמן מדוע: הכל בגלל ביבי, שמסרב לקבל את הדין ונאחז בכיסא. או בגלל גנץ, הרמטכ"ל הסרבן, שמסיבותיו האנוכיות לא מוכן לשבת עם נתניהו באותה ממשלה.

ההסברים הללו, שמגיעים מימין ומשמאל, מתארים את המערכת הפוליטית כמין חטיבת ביניים שבה הכל תמיד אישי, וכולם משועבדים לאינטרסים. בדמוקרטיה מתוקנת, הפוליטיקאים עדיין משועבדים לאינטרסים, אבל לא רק. הם גם משועבדים לציבור, ויודעים שאם יבגדו באמון הבוחרים – בבחירות הבאות הבוחרים ינטשו אותם. בדמוקרטיה מתוקנת, אמון הציבור הוא הגורם שמבדיל בין פוליטיקאי רב-עוצמה לתמהוני ממפלגה שלא עברה את אחוז החסימה.

התפיסה של הזירה הפוליטית כחטיבת ביניים משרתת פוליטיקאים ציניים: היא משדרת לציבור הבוחרים שכלום לא תלוי בהם, ושהפוליטיקה היא פרופסיה נשגבת עם חוקים פנימיים שאיש מלבד הפוליטיקאים לא יכול להבין. וגם כשנראה שהם פועלים ממניעים מושחתים – תאמינו להם, יש לזה הסבר הגיוני וכל מה שצריך הוא להפעיל קצת את שרירי הספק. כדי שזה יקרה, הפוליטיקאים זקוקים לעיתונות שתטשטש ותסחרר את סדר היום, ותשכנע את הציבור שמה שנראה כמו שחיתות הוא בעצם התנהלות נורמטיבית.

השיטה שבה העיתונות מנרמלת שחיתות קדמה לבנימין נתניהו, והיא תישאר כאן גם אחריו. אפשר לחלק אותה לשלושה חלקים מרכזיים: מחילה, השכחה ושיתוף פעולה. נתחיל עם החלק הראשון.

1. מחילה

בנימין נתניהו מפעיל "מכונה פוליטית אימתנית" שמעולם לא היתה כמותה וספק אם תהיה בעתיד, כותב בן כספית ב"מעריב". ראש ממשלת ישראל, הוא מתריע, רוצה "לרסק את המדינה, את מוסדותיה, את השלד הממלכתי שלה, את האמון שרוחשים אזרחיה לחוק, לסדר, למשפט, לכללי המשחק". דברים כדורבנות. אבל כספית, בכיר עיתונאי "מעריב", לא באמת דואג לאמון שרוחש הציבור לחוק ולסדר. הוא בסך הכל משתמש בטיעון הדמוקרטי הזה כדי לנגח את נתניהו, מושא הביקורת המרכזי שלו בשנים האחרונות.

ההוכחה נדפסת בשער העיתון, בהפניה בולטת: "מיוחד ל'מעריב' ול'ג'רוזלם פוסט': ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בטור שבועי". קוראים שלא נולדו אתמול יודעים שלפני נתניהו כבר היה כאן ראש ממשלה שניצל את מעמדו הציבורי, נתפס, הואשם ואף הורשע בשחיתות, ישב בכלא ועד היום לא נטל אחריות מלאה על מעשיו. לפני שנתיים וחצי יצא מבית-האסורים. כעת הוא מקבל טור בשני העיתונים היומיים של איל התקשורת אלי עזור, שסולל את דרכו אל המחילה.

ההפניה לטורו של אהוד אולמרט בשער "מעריב", היום

ההפניה לטורו של אהוד אולמרט בשער "מעריב", היום

כספית עצמו תומך במהלך, ואף הגן עליו בפני המבקרים. "הוא ישב בבית-הסוהר. הוא היה ראש ממשלה (לא רע), איבד את עולמו, נענש, שילם ויצא. אני נגד להחרים אותו ומעניין אותי מאוד מה הוא אומר כמומחה פוליטי", צייץ אתמול בטוויטר, והוסיף: "העובדה שהורשע בעבר צריכה לגרום לחרם נצחי? לא חושב ככה".

בטור עצמו, אגב, אין עניין. הוא עבש וסטרילי (אין סתירה) כמו נאום טיפוסי של הפוליטיקאי החלול שחתום עליו: קצת פוליטיקה, קצת ביטחון, קצת פערים חברתיים, מס שפתיים בדמות דאגה למערכת הבריאות ולחינוך – וכמובן, השסע בעם והאחריות של נתניהו. זה לא באמת משנה. אולמרט היה יכול גם לכתוב טור על עוגות גבינה וטיפים להארכת חיי הפטרוזיליה. כל מה שחשוב בטור שלו הוא דיוקנו הקטן בשחור-לבן, שמשובץ בפינה העליונה מימין, כתובת האימייל לתגובות והכותרת "אהוד אולמרט". כמו "בן כספית", "קלמן ליבסקינד", "יהודה שרוני" וכל בעל טור אחר בעיתון. אהוד אולמרט, בעל טור. עוד כמה שבועות, כשממש ייכנס לזה, יהיה אפשר אפילו לכנות אותו "עיתונאי".

עיתון שמעניק טור שבועי לראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים מאבד אוטומטית את זכותו להתריע ולקצוף על טוהר המידות של ראש הממשלה שהחליף אותו. הטור של אולמרט משעמם וחסר תוכן כמו האיש עצמו, אבל המסר שלו חזק מכל מאמר אנטי-ביביסטי שבן כספית אי פעם יכתוב: בעצם, אין לנו בעיה עם שחיתות. יש לנו בעיה עם נתניהו ועם כל מה שהוא מייצג.

2. השכחה

את המקבילה העיתונאית לראש ממשלה שממשיך למשול למרות האשמתו בביצוע עבירות חמורות אפשר למצוא במסדרונות "ידיעות אחרונות". העיתון שבו ממשיך לשלוט ארנון (נוני) מוזס, מו"ל ועורך אחראי שיעמוד לדין לצד נתניהו בשל נכונותו לרתום את אימפריית התקשורת שלו למען המנהיג ולהבטיח שיישאר בתפקידו כמה שירצה. אם רק ישתף פעולה כמובן.

במישור הטכני, "ידיעות אחרונות" הוא עיתון שמעסיק אנשי מקצוע מהטובים בתחומם. בשלוש השנים האחרונות – מאז חשיפת פרשת "תיק 2000" – מיטב היכולות היצירתיות של המערכת גויסו כדי לשדר עסקים כרגיל ולהזכיר לקוראים שוב ושוב ש"ידיעות אחרונות" זה לא רק העיתון הזה שמדברים עליו בחדשות בכפיפה אחת עם מושגים כמו "שוחד" ו"לסובב את הספינה" – אלא מפעל משפחתי שנוסד עוד לפני קום המדינה. הסאבטקסט: תחשבו עלינו מה שתרצו, אבל תזכרו שלא תמיד היינו כאלה.

הנרטיב הזה שקרי כמובן. ל"ידיעות אחרונות" יש היסטוריה ארוכה של שימוש בעיתון לשם קידום אינטרסים פסולים. היא החלה עוד לפני תקופת נוני. במובן מסוים, מדובר אפילו במורשת משפחתית. ובכל זאת, לפחות כלפי חוץ, וכל עוד אף אחד לא זורק לחלל האוויר את המלים "נוני" ו"מוזס" – הפסאדה נשמרת.

זה הרקע שעליו יש לקרוא פרויקטים מהסוג שמריצים שם בשבועות האחרונים – למשל מיזם "השער שלי", שבו ידוענים ועיתונאים מתבקשים לבחור שער היסטורי (הכרזת המדינה, רצח רבין) ולכתוב עליו כמה מלים. "השער שלי" הוא המקבילה של נתניהו לתמונות עם חיילים: ניסיון של מי ששמו התלכלך, ועומד להתלכלך אף יותר במסגרת המשפט שייערך לו, להסתתר מאחורי סמלים אהודים ולזקק מתוכם חופן לגיטימציה.

היום המאמץ המיתוגי של "ידיעות אחרונות" בא לידי ביטוי ב"7 ימים", מוסף הדגל. לקראת חג החנוכה מתרבות המודעות – ובעיתון חזק כמו "ידיעות אחרונות" מנצלים את זה כדי להגיש לקוראים גיליון כפול. אבל החגיגה חלקית בלבד: הגיליון הרגיל של "7 ימים", זה שעוסק בעניינים אקטואליים, שדוף במיוחד ותופס בסך הכל 40 עמודים. הגיליון המיוחד, שמוקדש לנוסטלגיה, עבה פי שלושה ותופס 120 עמודים. הנושא: "בחזרה לסיפורים הגדולים" לרגל 80 שנות "ידיעות אחרונות". בפרפראזה על קריקטורה מפורסמת של זאב אנגלמאיר: העבר מלהיב, העתיד מכאיב.

"לצד היותו 'יומן המדינה', לעיתון יש תפקיד חשוב בהרבה: לחשוף את האמת, לשנות את המציאות, להוציא לאור את מה שמבקשים להסתיר", כותב עורך "ידיעות אחרונות" נטע ליבנה בהקדמה. מי שימשיך לדפדף במוסף (עורך: ליאור בן-עמי) יוכל להיזכר בכמה תחקירים חשובים שפורסמו בעיתון, ובהם תחקיר לוחמי השייטת שצללו בקישון וחלו בסרטן (ענת טלשיר וצדוק יחזקאלי) משנת 2000, וחשיפת הכת שבראשה עמד גואל רצון.

ואולם, ובאופן מוזר, רשימת "הסיפורים הגדולים" של "7 ימים" לא כוללת תחקיר שרבים מוותיקי "ידיעות אחרונות" יגדירו כהישג הגדול ביותר בתולדותיו: תחקירם של מרדכי גילת ומלי קמפנר על השר אריה דרעי, שהוביל לחקירתו, הרשעתו ושליחתו לכלא. בולטים בהיעדרם גם התחקירים על פרשות השחיתות של אריאל שרון, שהתפרסמו אחרי מאבקים קשים עם המו"ל מוזס והעורכים הנאמנים לו. יתרה מכך, מתברר שלדעת העורכים הנוכחיים של "ידיעות אחרונות" אף אחת מפרשיות ההון-שלטון שנכתב עליהן בעיתון אינה סיפור חשוב.

ההתרחקות הזאת מעיסוק ישיר בפרשות הון-שלטון (שאולי נובעת גם מהיחסים ההרוסים עם הכתבים שחשפו אותן) חוזרת על עצמה בכתבת השער של "מוסף כלכליסט". "המיליארדר מיכאל מירילשוילי מדבר לראשונה על הכל", מבטיחים בפתח הכתבה. יהירות של עורכים היא ודאי הסיבה שלא דחפו שם את המלה "כמעט".

המראיינת, סופי שולמן דוברת הרוסית, עוברת עם מירילשוילי כמעט על כל תחנות חייו: הפרשה שבה נשפט בגין מעורבות ברצח והשנים שהעביר בכלא הרוסי (ההרשעה והמאסר, הוא מצהיר, "נבעו ממניעים פוליטיים"), הבריחה לישראל, אימפריית ההימורים שהנהיג, היחסים עם הבן יצחק שמחזיק בערוץ 20, וגם החשדות שלפיהם נתן שוחד לאריה דרעי, בפרשה שבה המשטרה והפרקליטות המליצו להעמיד את השר לדין.

שולמן מקשה על האוליגרך, לעתים מתווכחת איתו, אבל פוסחת על הזדמנות להעמיק אל תוך יחסיו עם ראש הממשלה נתניהו. תחקיר של כתב "דה-מרקר" גור מגידו חשף בשנה שעברה כיצד נתניהו סייע שוב ושוב לווטרג'ן של מירילשוילי, חברה המייצרת מים מאוויר שהוא מגדיר כמיזם הדגל שלו; ערוץ 20 של בנו יצחק, עם או בלי קשר, מרעיף על ראש הממשלה סיקור מגויס שלפרקים היה גורם אפילו לבועז ביסמוט להחוויר.

בראיון של "מוסף כלכליסט" הקשר הזה לא צץ כלל – לא כשאלות, ולא כרקע. שולמן מסתפקת בשאלה "ומה עם נתניהו?", ומירילשוילי פוטר אותה בתשובה "עם נתניהו מעולם לא היו לי יחסים חבריים או קרובים. בתפקידים הפילנתרופיים שלי [כיו"ר חבר הנאמנים של זק"א וכנשיא מכבי רוסיה] פגשתי אותו כמה פעמים באירועים. הוא בן אדם מעניין מאוד".

למרבה האכזבה, דווקא בנקודה שעליה טרם נתן המיליארדר דין וחשבון שולמן מוותרת לו, ועוברת לנושא הבא. משכך, מתפספסת ההזדמנות למסגר בקונטקסט הנכון את דעתו המזלזלת על "תיק 1000": "הייתי מצטייד בטיעונים כבדים יותר משמפניה או סיגרים. מה רוצים שאיש עשיר יביא כמתנה לחבר שלו? ולא משנה אם הוא פוליטיקאי או אדם רגיל, מה שאיש עשיר יודע להביא במתנה זה את מה שהוא שותה בעצמו – והוא לא שותה יין פורט זול. אז מה, הוא צריך לומר לעצמו 'אני אלך לחפש משהו זול במיוחד כדי להביא לחבר?'".

ב"כלכליסט" לא מתייחסים לניתוח הזה, שמיטיב עם ראש הממשלה, כאל מסר שמשמיע מקורב של נתניהו שכבר נחשד בטיפוח יחסים פליליים עם פוליטיקאי אחר. במקום זה, הדברים מוצגים כסתם דעה של אדם שצופה בחדשות ונתקף הרהורים. דעתו של מירילשוילי על "תיק 2000", שמזכיר הרבה יותר את המצב שהוא מצוי בו, לא עולה כלל בראיון. כנהוג בכלי התקשורת מקבוצת "ידיעות אחרונות", "תיק 2000" הוא דלת שעליה לא דופקים.

3. שיתוף פעולה

שחיתות אפשר להשכיח גם כשהיא מתרחשת מעבר לים. "בית-הנבחרים הצביע בעד הדחת טראמפ", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". לצדה נדפס בגדול תצלום בעל איכויות קריקטוריסטיות: שורות-שורות של חיילי חיל הים האמריקאי בכובעים לבנים ייצוגיים, שמביניהם מבצבץ כובע מצחייה אדום ועליו הסיסמה "Keep America Great". מי שיאמצו מעט את העיניים יבחינו שמתחת למצחייה האדומה מונח פרצופו הכתום של מנהיג העולם החופשי, דונלד טראמפ, ועליו מה שנראה כמו ארשת עגמומית.

ההצבעה על הדחת טראמפ, מבהיר חמי שלו בשער, לא באמת תוביל להדחתו. משום שההליך דורש אישור בסנאט – ושם למפלגה הרפובליקאית יש רוב – הנשיא כפי הנראה יישאר בתפקידו. לפיכך, מדובר בעיקר בצעד סמלי. ההחלטה לתת לו כותרת ראשית ותצלום שמגחיך את טראמפ נועדה לשדר לקוראים שלקביעה הערכית לגבי טראמפ יש חשיבות, ואם רוב חברי בית-הנבחרים קבעו שהנשיא מושחת – זוהי אמירה שיש להבליט.

"הארץ", כותרת ראשית ולצדה תצלומו של אנדרו קבאיירו-ריינולדס מסוכנות AFP, היום

הכותרת הראשית של "הארץ" ולצדה תצלומו של אנדרו קבאיירו-ריינולדס מסוכנות AFP

ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שני מנרמלי השחיתות, הדיווחים על טראמפ לא זוכים להבלטה יתרה. הידיעה ב"מעריב" מזכירה דיווחי סוכנויות ולא מגיעה לשער. ב"ידיעות אחרונות" ממסגרים את המהלך כאילו היה קרב איגרוף: "טראמפ ספג מהלומה", מודיעה כותרת לא גדולה שנדפסת בתחתית השער. מתחתיה שובץ תצלום ייצוגי של הנשיא כשמאחוריו דגל ארצות-הברית ענק.

הידיעה עצמה, של אורלי אזולאי, נכתבה באותה רוח ומתמקדת ברווח ובהפסד, ולא במהות. "עבור הנשיא טראמפ, ההצבעה בעד הדחתו אתמול בבית-הנבחרים היתה רגע משפיל ונשגב במיוחד", היא כותבת. "מצד אחד, הוא לא רצה להיכנס למועדון המפוקפק שבו היו חברים לפניו שני נשיאים בלבד שנשלחו על-ידי בית-הנבחרים למשפט הדחה בסנאט. [...] בצד השני טמון אוצר מבחינת הנשיא: 'הטראמפיזם' התעצם, קהל הבסיס שלו רואה בו קורבן לציד מכשפות מצד הליברלים והתקשורת – ומריע לו".

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

עוד לפני שניצח במירוץ לנשיאות, היה ברור שטראמפ הוא הסוס של שלדון אדלסון, מייסד "ישראל היום" – מעמד שאושרר מאז בשלל כנסים, ראיונות ותצלומים עם בועז ביסמוט. היום גומלים לו על כך. בנוהל הקבוע ובניגוד לכל אינסטינקט עיתונאי, בחינמון מדווחים על המהלומה שחטף טראמפ דרך תגובתו, שמגמדת אותה. "טראמפ על ההחלטה להעמידו לדין: 'התאבדות פוליטית לדמוקרטים'", נמסר בכותרת דיווחו של הכתב באמריקה יוני הרש. בכותרת המשנה מחזקים את ההצהרה באמצעות מליץ יושר מפוקפק: "האשמת שווא", נכתב שם. על החתום: פוטין.

"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הם עיתונים עם בושה. הם ינרמלו וישכיחו את השחיתות, אבל ינסו לעטוף את התמרונים האנטי-עיתונאיים האלה בעוד ועוד שכבות של הגנה. לכן נזעק בן כספית להגן על צירופו של אהוד אולמרט למצבת הטוראים של עזור, ולכן ב"ידיעות אחרונות" משקיעים כל-כך הרבה מאמצים כדי לשכנע את הקוראים שמדובר בעיתון אמיתי, ולא בשק אינטרסים שמונח על כתפו של חשוד בפלילים.

אבל ב"ישראל היום" אין בושה. בזמן שב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מנסים לשדר לקוראים שהשחיתות אינה חשובה – בחינמון מרהיבים עוז וטוענים שהשחיתות פשוט לא קיימת. גם היום, שניים מבעלי הטור הבכירים של "ישראל היום" מסבירים לקוראיהם שהסיבה היחידה שנתניהו עומד לדין היא קנוניה סודית בשם "מדינת העומק".

מבחינת אראל סג"ל, המאבק סביב מינוי פרקליט המדינה הוכיח השבוע סופית ש"מה שנראה כמו דיפ סטייט, הולך כמו דיפ סטייט ומדבר כמו דיפ סטייט הוא דיפ סטייט". אמנון לורד, טווה הקנוניות הוותיק, מצא משת"פ בתוככי הליכוד – ובמקרה מדובר באדם שקורא כרגע תיגר על נתניהו. "ההבדל העיקרי בין נתניהו לסער הוא שהאחרון הוא איש ממסד, ואילו נתניהו מנהיג עצמאי שנשען בכוחו על העם, ואינו אומר אמן אחרי רוח הממסדים בכל נושא – בייחוד לא המדיני-בטחוני", הוא כותב בשער, ומטעים: "סער נראה כאיש ממסד שיפעל ברוח 'מדינת העומק'".

שחיתות (אפשר גם אחרת)

אל מול שלושת הטבלואידים, שכל אחד מהם קשור בדרך אחרת לשלוליות השחיתות השלטונית השונות, עומדים שני עיתונים שמתאמצים להוכיח שאפשר גם אחרת. "הארץ" הוא אחד מכלי התקשורת שמובילים את שרשרת החשיפות על פרשיות נתניהו והתקשורת, ובראשן התחקיר של גידי וייץ שחשף את פרשת "תיק 4000". ב"גלובס" המתחדש עדיין לא יכולים להתגאות בחשיפות מסדר הגודל הזה, אבל יש גם דרכים אחרות לטפל בסוגיה.

ב"משרוקית", מדור בדיקת העובדות של הכלכלון, נדרשים לאחד הטיעונים הקבועים שנשמעים מנתניהו וסביבתו לנוכח החקירות: בשום מקום בעולם מעולם לא שפטו פוליטיקאי על עסקת שוחד שכוללת הטיה של סיקור עיתונאי. זוהי לא רק שורה בדף מסרים: קבוצה של משפטנים בכירים מחו"ל כתבו את זה בחוות דעת שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה בניסיון למנוע את הגשת כתב האישום. ב"משרוקית" בדקו את הטענה, והממצאים נכתבים בגדול בכותרת: "לא רק בישראל חוקרים סיקור חיובי לפוליטיקאים".

"מנהיג מדינה שמכתיב כותרות לצהובונים פופולריים, איל תקשורת שמציע לפרלמנטר 'יחסים מיוחדים' אם יצביע נכון, ראש ממשלה שעיתוניו תמכו בו בבחירות – כל זה קרה לכאורה לא ב'תיק 2000' וגם לא ב'תיק 4000', אלא מעבר לים, בבריטניה, באוסטרליה ובפרו", כותבים אוריה בר-מאיר ודרור שרון. "הפרשות האלה נחקרו לעומק, במשטרה ובוועדות ציבוריות, ובאחד המקרים אף הניבו עשרות מורשעים".

בר-מאיר ושרון מזכירים את פרשת "ניוז אוף דה-וורלד" באנגליה, וחקירה שנפתחה באוסטרליה בעקבות תלונה של הסנאטור ביל אוצ'י – בשני המקרים, כלי התקשורת משתייכים לאימפריית ההון-שלטון-עיתון של רופרט מרדוק – אבל המקרה המעניין יותר הוא זה שאירע בפרו. השם שניתן לפרשה מציינים הכתבים, הוא "פרשת עיתונות הצ'יצ'ה", "על שם בירת התירס הפופולרית בפרו", מעין מטאפורה לעיתונות זולה ועממית.

"בינואר 2015 נגזרו על נשיא פרו לשעבר אלברטו פוג'ימורי שמונה שנות מאסר בגין מעילה בכספי ציבור כדי להטות את הסיקור בשמונה צהובונים", כותבים בר-מאיר ושרון. "פוג'ימורי הורשע שהורה להסיט יותר מ-40 מיליון דולר מתקציב הביטחון של פרו כדי לשחד בעלי עיתונים וכמה ערוצי טלוויזיה בזמן הקמפיין לבחירתו מחדש לנשיאות בסוף שנות התשעים".

אלברטו פוג'ימורי בשנת 1998 (צילום: צבא ארצות-הברית)

אלברטו פוג'ימורי בשנת 1998 (צילום: צבא ארצות-הברית)

לפי "המשרוקית", הודות ל"שילוב של שוחד, סחיטה ואיומים", הצהובונים "הצליחו לסדר לנשיא סביבה תקשורתית אוהדת במיוחדת", עם כותרות בסגנון "העם מעניק לפוג'ימורי תמיכה מוחלטת" ו"פוג'י יבטיח עבודה ורווחה לכל". הקורא הישראלי ימצא דמיון לכותרות שמתפרסמות מעת לעת ב"ישראל היום" (והיום: "הליכוד נותרה המפלגה המשמעותית היחידה").

במקרה הפרואני, גם המנה המיוחדת שהוגשה לצד התשבחות מזכירה את המנה המוכרת מתיקי נתניהו: פרסום הכפשות על יריבי המנהיג והשתקה של עיתונאים ביקורתיים. ההבדל בין פרו לישראל היה שפוג'ימורי ושותפו למסכת הפלילית, ראש המשטרה החשאית ולדימירו מונטסינוס, שילמו במזומן.

"משפטו של פוג'ימורי בפרשת עיתוני הצ'יצ'ה נפתח ב-2013, אבל מעורבים אחרים נשפטו הרבה קודם. ב-2005 הורשעו בפרשה 29 אנשים, ובהם מונטסינוס, שר הביטחון לשעבר חוזה ויאנואבה-רואסטה, והבעלים של שמונת הצהובונים שקיבלו שוחד. רבים מהמורשעים העידו כי פוג'ימורי היה מעורב בפרשה באופן ישיר", מציינים הכתבים.

הטוויסט: ב-2016 בוטלה הרשעתו של פוג'ימורי בבית-המשפט העליון של פרו. השופטים קבעו כי לא הוכח שהמנהיג המושחת הורה בעצמו על העברת כספי השוחד למו"לים. זה לא עזר לו במיוחד, והוא נשאר בכלא בשל הרשעותיו בביצוע עבירות שחיתות אחרות ופשעים נגד האנושות.

פוליטיקה

"את הקמפיין של גדעון סער אפשר לסכם במלים 'אוהבים אותך ביבי, מצביעים גדעון'", כותב עמית סגל ב"ידיעות אחרונות". "הוא מדבר אליהם במספרים: בנתונים העקביים שעולים מכל הסקרים ולפיהם הוא מביא לגוש יותר מנדטים". המסר שעליו מצביע סגל חוזר על עצמו כמעט במדויק בכותרת גדולה שנדפסת בשער "מעריב": תוצאות של סקר שקובע ש"נתניהו זוכה ביותר מנדטים" אך "סער מגדיל את גוש הימין".

אבל רגע, האם יש בכלל סיכוי שסער יעמוד בראש הליכוד? "הסיכוי שגדעון סער ינצח את בנימין נתניהו בפריימריז של הליכוד שייערכו ביום חמישי הקרוב קיים, אבל קלוש", מודה בן כספית בפתח טורו. ובכל זאת, ב"מעריב" לא ערכו סקר שיבדוק מי המועמד המועדף על חברי הליכוד – ובמקום זאת פרסמו עוד סקר שמשרת את הקמפיין שלו.

גדעון סער וגאולה אבן-סער במפגש עם תומכים. פתח-תקווה, 19.12.2019 (צילום: תומר נויברג)

גדעון סער וגאולה אבן-סער במפגש עם תומכים, אתמול בפתח-תקווה (צילום: תומר נויברג)

המסר של סער חוזר על עצמו גם בראיון שהוא מעניק ל"7 ימים" יחד עם אשתו גאולה אבן-סער. "המועמדות של נתניהו היא שמריצה את בוחרי כחול-לבן לקלפיות. כל אחד רואה שלנתניהו אין סיכוי להעביר מהם בוחרים, לי יש", הוא אומר למראיינים רז שכניק ואמירה לם, והדברים מובלטים באחד הלידים.

הראיון עצמו נוח למדי: סער מדבר בכלליות על עמדותיו בעניינים שבהם עוסקים ראשי ממשלה, מגדיר את עצמו כאלטרנטיבה ומתחמק שוב ושוב משאלות שמבקשות ממנו להביע עמדה ערכית בנוגע לאישומים נגד נתניהו. ההסבר שלו הגיוני רק בתוך העולם הרדוד של הסיקור הפוליטי בישראל: לדברי סער, דווקא כעת, כשהוא מעמיד את עצמו לבחירה, הוא גוזר על עצמו שתיקה בנושא, משום שלא משנה מה יאמר – יתייחסו למסר שלו כ"נגוע באינטרס".

ב"ידיעות אחרונות", עיתון שאינו מרבה לשתף את הקוראים במדיניות העריכה שלו, עושים מאמץ מיוחד כדי לא להצטייר כקמפיינרים של סער. "בצל הקרבות בליכוד, במוסף '7 ימים' בעיתון זה מתפרסם ראיון זוגי עם גדעון סער ורעייתו גאולה אבן-סער", נמסר היום לקוראים בעמודי החדשות. "יש לציין כי מערכת 'ידיעות אחרונות' פנתה בבקשה לקיים ראיון מקביל גם עם ראש הממשלה ורעייתו, אך בלשכת ראש הממשלה בחרו לסרב להצעה". לקוראים לא נמסר אם נתניהו סירב להתראיין, או רק סירב להתראיין יחד עם אשתו שרה.

גרסת השב"כ

"לפחות חמישה מאמרי מערכת ב'הארץ' קראו לשחרורה מהכלא של חאלידה ג'ראר, שהשבוע התברר כי עמדה בראש הרשת שרצחה את רנה שנרב ז"ל", כותב ישי פרידמן בשער "מקור ראשון".

ג'ראר, פוליטיקאית פלסטינית ומראשי ארגון הטרור "החזית העממית", אולי באמת קשורה למעשה הרצח – אבל כרגע, כך נראה, פרידמן ו"מקור ראשון" לא בדקו זאת עצמאית. כנהוג בעיתונות הישראלית, מה ששירות הביטחון הכללי מפיץ בהודעה לעיתונות נתפס שם מיד כאמת שאין לערער עליה (אורן זיו, באתר "שיחה מקומית", כתב על כך בטור שפורסם אתמול) – אלא אם כן, כמובן, מדובר בהודעה לעיתונות על פעילות של החטיבה היהודית.

עמוס הראל, ב"הארץ", לא שולל את גרסת השב"כ לגבי ג'ראר, אבל מדגיש שמדובר בגרסה בלבד. "בשב"כ אומרים כי הם מקווים שהפעם ניתן יהיה לתרגם את הראיות לכתב אישום נגד ג'ראר, שיוגש לבית-משפט צבאי בגדה (המעצרים המינהליים התבססו על חשדות שנבעו ממודיעין שהשירות ביקש להמשיך ולהשאירו חסוי, ולכן מעולם לא נבחן בפומבי בבית-משפט)", הוא כותב.

"הודעת שב"כ אינה אומרת מה בדיוק ידעה ג'ראר על פעילות הטרור של אנשי ארגונה וכיצד היתה מעורבת בקבלת ההחלטות על פיגועים. נדמה שצריך להמתין לראיות, אם יוצגו במשפט, כדי להגיע למסקנה ברורה בעניין. לא פעם מתברר כי קיים פער לא קטן בין הודעה לעיתונות לבין מידע המובא לבסוף בכתב האישום".

ענייני תקשורת

עיתונות מגויסת (1). "אחרי 85 שנה: 'במחנה' נסגר", מדווח יואב לימור ב"ישראל היום". "'עיתון חיילי צה"ל' הוותיק הפך לפני שלוש שנים משבועון מודפס לירחון דיגיטלי. מעכשיו, אתר העיתון יאוחד עם אתר צה"ל".

עיתונות מגויסת (2). במדור "אחרי מות" של "הארץ" כותב עופר אדרת על נחום (הרברט) פונדק, עיתונאי ומרגל, שהלך החודש לעולמו. ב-2010, כותב אדרת, הדהים פונדק את קוראיו כשחשף שבמשך עשור שימש סוכן של המוסד במקביל לעבודתו כעיתונאי. "הוא סיפר שבשליחותו העיתונאית באפריקה, בשנות השישים, בעת שעבד ככתב של 'דבר' הישראלי ושל כלי תקשורת דניים, הוא מסר דיווחים גם למוסד".

ב-1969 מונה פונדק לעורך העיתון הדני "פוליטיקן". "המדיניות הפרו-ישראלית המוצהרת שהנהיג בעיתון גררה בדיחות פנימיות עליו", כותב אדרת. "כשמיקם על גג הבניין אנטנה, כדי לקלוט את שידורי קול-ישראל, טענו שהוא מנצל אותה כדי להתקשר למפקדה שלו בישראל".

ערוץ 20. בראיון עם מיכאל מירילשוילי ב"מוסף כלכליסט" שואלת אותו סופי שולמן גם על הבעלות על ערוץ 20 (לפני שנים אחדות נחשף כאן שהערוץ מוחזק על-ידי חברה ממקלט מס). "ערוץ 20 הוא לגמרי פרויקט של הבן שלי. הוא השקיע בו רק כדי שיהיה אובייקטיבי", אומר מירילשוילי.

"אבל הערוץ מאוד לא אובייקטיבי", מעירה המראיינת. מירילשוילי משיב: "אני לא צופה בעצמי בערוץ, אלא רק בערוצים ברוסית. אבל הבן שלי לא מתערב בערוץ. ידיד שלי אפילו אמר לי לא מזמן, 'בערוץ של הבן שלך אומרים עלי דברים קשים'. שאלתי את הבן שלי אם ייתכן שמבקרים את הידיד הזה שלי, והוא ענה: 'אבא, אין לי מושג. אני לא מתערב בתכנים ובעבודה של העורכים'".

שער "הארץ", הודעה, היום

שער "הארץ", הודעה, היום

עושים לביתם. ב"מעריב" מתפרסם היום עוד טור קנוי של בנק הפועלים (דודו לוי-רייך), במסגרת הסדרה השיווקית "מנהלים מחליטים". הפעם שילם הבנק עבור ראיון עם מנכ"ל טבע-נאות מיכאל אילוז, שמצטלם לעיתון כשבידיו מגף. ב"ידיעות אחרונות", המדור השבועי של בנק הפועלים (יובל גמליאל) מוקדש הפעם ל"תחרות עסקים קטנים 12" – חוליה נוספת ברצף הפרויקטים הבלתי נדלה שמשמש תירוץ לקניית תוכן בעיתון.

שער המוסף הקנוי של "מקור ראשון"

"מחדשים את החוזה". שער המוסף הקנוי של "מקור ראשון"

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה קנויה אחרת, הפעם של התעשייה האווירית (חבצלת דמארי). העילה: "נפתחה ההרשמה לפרויקט 'מהנדסות העתיד 5'". ב"ישראל היום", העיתונאי עמרי ליבנה חתום על "הישראלים הטובים – כתבה חמישית בסדרה", שנרכשה על-ידי מפעל הפיס כדי לקדם פעילויות שמממן גוף ההימורים הממשלתי. ב"דה-מרקר" נדפסת היום כפולה שלמה של תוכן שיווקי (הלקוח: חברה למיפוי באמצעות רחפנים), אבל עם גילוי נאות מתוגבר: המלים "תוכן שיווקי" מופיעות בכל עמוד פעמיים, בראשו ובתחתיתו, ועוד פעם אחת לצד הקרדיט למחבר, גיא רונן.

ב"מקור ראשון", עיתון שעורכיו אוהבים להציגו כאחד משני עיתוני האיכות של ישראל – כמו "הארץ", אבל של המגזר הדתי-לאומי – מתפרסם עוד מוסף קנוי שנכתב על-ידי עיתונאים מהמערכת (עורך: אריאל שנבל). הלקוח הפעם: מרכז הרצל וההסתדרות הציונית, ששילמו לעיתון כדי שכולם יידעו ש"שבעים שנה אחרי הפיכתו של הר הרצל לאייקון לאומי, במרכז הרצל לא מפסיקים לעשות ציונות".

בתפריט: ראיון עם יו"ר מרכז הרצל, אנקדוטות על הר הרצל, רשמים ותובנות מכנס הרצל, "לא תאמינו מה מכינים לכם" במוזיאון הרצל, ואפילו "תלאותיה המדהימות של הפרוכת שכיסתה את ארונו של הרצל". כן כן, הפרוכת. ותלאותיה המדהימות.