החיים עצמם

"לקראת עוד סוף שבוע קר, נראה שכדאי להתרגל לכך ששינויי האקלים כותבים את ספרי ההיסטוריה, וחורף בישראל הוא כבר לא טפטוף קטן. הנה כמה פינוקים שינעימו לנו את השהות בבית", נכתב בכותרת מדור "שופינג" במוסף "עסקים" של "מעריב". שינויי האקלים כותבים את ספרי ההיסטוריה? למה אף אחד לא מספר לנו? חיפשתי בעמודי השער ובכתבות המובילות של העיתונים שגליונותיהם נסקרים כאן, ולא מצאתי זכר לתופעה המשמעותית הזו, המשנה את ספרי ההיסטוריה (יוצא הדופן היחיד הוא "הארץ").

כיצד זה שרק במדור זניח, מריח מתוכן שיווקי, במוסף שכל כולו נראה כמו זירת טובות הנאה עלומות או תירוץ למודעות מנדטוריות, יודעים לספר לנו בכותרת על תופעה משנת היסטוריה בדמות שינויי האקלים? משום שהכסף, הכח, האינטרס - תקראו לו איך שתקראו - הוא חיה גמישה. הוא יודע כיצד לעצור ולצנזר את העובדות שמפריעות לו, לטשטש אותן ולזרוע ספק לגביהן, והוא יודע גם כיצד להשתמש באותן עובדות ממש כשהן יכולות לעזור למכור נרות אליפסה בניחוח פשתן ושפתונים נוזליים בניחוח עוגיית מקרון.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כתבת השער מוקדשת להשפעה של שינויי האקלים על האגם הלאומי. רק ששינויי האקלים כלל לא מוזכרים. אמנם אחד המרואיינים מציין כי "דבר כזה לא היה שנים", אבל הסיבה היחידה לעליית המפלס הפתאומית שהיא עילת הכתבה - מתומצתת במשפט "ואולי הכנרת בכלל עלתה בגלל האופטימיות". האופטימיות של ראש המינהלת האיזורית. כן, כנראה שזה זה.

הכתב אסי חיים כותב על מפלס המים, על הדגה, על הדייגים, על טבריה ואפילו על הכינרת שהיא "כמו אישה", כשההקשר היחיד הוא מיקרו-כלכלה: "האם גשמי הברכה שהעלו את המפלס יאוששו גם את העסקים שמסביבה?". כותרת הכתבה היא "כסף על ים כנרת". אבל כיצד אפשר לענות אפילו על השאלה הקטנטונת הזו מבלי לעסוק בתהליכי הענק שברקע? "כשהכנרת גואה כולם במדינה מחייכים, אבל איך מתרגמים את זה לכסף?", שואלת הכותרת. אפשר לגחך על הפרובינציאליות, אפשר ללעוג לעילגות, אפשר להתעצב מהזווית החומרנית, אבל אפשר גם לצפות לפחות לניסיון חצי רציני לענות על השאלה שבכותרת.

הכרה ב"שינויי האקלים" לא אומרת להתחיל למדוד טמפרטורות אלא לקבל שינוי תפיסה כולל. הבנה כי לאופן בו אנחנו מתקיימים יש השפעה ישירה ודרמטית על המקום בו אנחנו מתקיימים. וההבנה הזו רלוונטית אפילו אם מצמצמים את המבט לזווית הצרה של עסקים קטנים על גדות אגם לא גדול בשוליו של המזרח התיכון.

ספחת

"מיד לאחר שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הכריז על העסקה, נתקפו שני המחנות הפוליטיים בישראל בלבול נוראי. הן מחנה נתניהו והן מחנה אנטי-נתניהו מיהרו לחבק את העסקה ולטעון שהיא מייצגת נאמנה את הרעיונות והמאמצים ארוכי השנים שלהם. התגובות המיידיות של מחנה נתניהו ומחנה אנטי-נתניהו חשפו לפתע שההבדלים האידיאולוגיים בין שני המחנות המרכזיים בפוליטיקה הישראלית - הליכוד ולווייניו מימין ומולו כחול לבן - קטנים בהרבה ממה שנמכר לנו יום וליל", כותב גיא רולניק בטור הפותח של "דה מרקר".

"המאבק בין המצביעים הוא סביב זהות ומחנאות, והמאבק של האליטות הפוליטיות והכלכליות אינו על אידיאולוגיה או על מדיניות - אלא בעיקר על שלטון וכוח. כל צד רוצה לראות את מקורביו וחבריו ליד ברזי התקציב, הג'ובים והרגולציה. בעוד עסקת המאה נמצאת על הנייר, העסקות שמתבצעות יום-יום בין ההון לשלטון אמיתיות וקונקרטיות, והעניין שמגלות בהן המערכת הפוליטית והתקשורת שולי", ממשיך רולניק, ואף מונה את "עסקאות המאה" שהתקשורת מעדיפה שלא לעסוק בהן. התקשורת עצמה, כמובן, מוצאת בכל זאת סלע מחלוקת מדומיין כדי להתמיד את אשליית הנבדלות בין עיתון לעיתון ובין עיתונאי לעיתונאי.

הנושא שנבחר הוא עיתוי תוכנית הסיפוח, שעיתונאי מחנה נתניהו הביכו את עצמם כשהכריזו שתתקיים לאלתר. נראה שהבלבול חל משום שהמתדרכים השונים בצד האמריקאי לא השכילו לתאם עמדות לפני שהפעילו את רובוטי העיתונות בצד הישראלי (נעה לנדאו מגישה מורה נבוכים בכותרת הראשית של "הארץ" - "שגריר ארה"ב דחף את נתניהו להכרסת סיפוח - אבל קושנר בלם אותו"). "פקיד בכיר בממשל הבוקר ל'ישראל היום': טראמפ יתן לנתניהו היום אור ירוק לסיפוח. מאותו רגע הכל יהיה בידי נתניהו כשהממשל אף יצפה ממנו לספח באופן מיידי", צייץ אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", ביום שלישי.

שלדון אדלסון ורעייתו מרים אדלסון עם בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", בטקס חנוכת שגרירות גואטמלה בירושלים. 16.5.2018 (צילום: מארק ישראל סלם)

שלדון ומרים אדלסון עם בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", בטקס חנוכת שגרירות גואטמלה בירושלים. 16.5.2018 (צילום: מארק ישראל סלם)

העורך שלו, בועז ביסמוט, כתב למחרת טור תחת הכותרת "ריבונות עכשיו", ובו הסביר לעם ישראל כי "נתניהו צריך להפוך ל'ביבי הבנאי'. זה מה שמצופה ממנו בהמשך לקבלת תוכנית המאה; המימוש האופרטיבי הוא קריטי" וקרא "זה הזמן להחיל את הריבונות שלנו על ארץ אבות. זו ההזדמנות שלנו להחיל ריבונות בבקעת הירדן". היום ביסמוט כבר נשמע אחרת. הכותרת הראשית, והטור של ביסמוט שמתחתיה, הם תרגיל רטורי מביך בצמצום נזקים. "הדרך לריבונות: להמשיך בנתיב עם ארה"ב", דבר הכותרת, שמנסה להחליק את זה ששלשום אמרו לנו שהנתיב פתוח.

"לא רצוי לעמוד עם סטופר ביד ולייצר מנופי לחץ על נשיא המעצמה החשובה בעולם", מתכופף ביסמוט. ככה זה שלנשיא קוראים טראמפ ולא אובמה - אפשר פתאום להתבלבל בין בועז ביסמוט וברק רביד. "נדשת סבלנות" היא הכותרת לידיעה הראשית. בקיצור, דף המסרים התעדכן.

ב"מקור ראשון" לא מיישרים קו: "קושנר מעכב את החלת הריבונות ביו"ש" נכתב בכותרת הראשית לצד תצלום של מפגינים מימין בתביעה להחלת ריבונות. המאמר של חגי סגל בראש השער: "אסור לחכות". ב"בשבע", המשוחרר מאילוצי האדלסוניה, בוטים עוד יותר. "עכשיו ריבונות" היא הכותרת הראשית. "תוכנית טראמפ פותחת בפני ישראל הזדמנות היסטורית להחלת ריבונותה על כל שטח בקעת הירדן ועל כל יישובי יו"ש. המבחן של נתניהו יהיה במימוש ההזדמנות הזאת כבר בימים הקרובים", נכתב בכותרת המשנה.

הכותרת של "ידיעות אחרונות" בעמודי החדשות היא "מבוכת הסיפוח", שמעון שיפר טוען כי "לנתניהו לא נותרו קלפים מנצחים". "יתכן שאתמול בלילה היינו עדים לסוף המסע של בנימין נתניהו", הוא חותם את טורו. שרה יכולה להדביק את הנבואה הזו באלבום קטעי העיתונות שהיא שומרת.

אגב, ב"ישראל היום" מתפרסם גם מאמר מאת יועץ התקשורת ג'לאל בנא על תגובת הפלסטינים והחברה הערבית בישראל ליוזמת טראמפ. יוזמה מעניינת של העיתון, שלפעמים מעדיף לשכוח שבישראל חיים גם ישראלים שאינם יהודים. ב"מעריב" לא מצאו ערבי שיכתוב על העסקה של טראמפ, אבל יש להם כותב שהיה ראש ממשלה מושחת. אהוד אולמרט כותב נגד "אשליית המאה". בקרוב: אולמרט מפרשן את משפטי נתניהו. תכלס, רעיון מעניין להביא עבריין שחיתות כדי לכתוב פרשנות על נאשם בשחיתות. אפשר אפילו להכניס את היוזמה לתוכניות לשיקום אסירים.

בטורו הקבוע במוסף "אתנחתא" של "בשבע", אחרי שהוא משווה את מאורעות תקופתנו לאלו המתוארות במגילת אסתר, מוסיף ידידיה מאיר הבהרה: "אני לא טוען שטראמפ הוא אחשוורוש וגם לא שנתניהו הוא מרדכי היהודי". בהמשך, תוך שהוא מביא כתנא דמסייע מאמר דעה מ"ישראל היום", משווה מאיר בין נתניהו לגנץ ותוקף את האחרון על כך שהוא שם דגש על נראות תקשורתית.

יש שופטים בירושלים

בראש שער "הארץ" גידי וייץ כותב על העדפת נתניהו את בית המשפט בירושלים ומסביר למה הוא טועה. ב"גלובס" כותב גיל ברינגר כי המחוזי בירושלים הוא בית המשפט הטוב ביותר לנתניהו. חן מענית, הפרשן המשפטי, כותב מנגד כי נתניהו טועה כשהוא תולה תקוות במחוזי ירושלים, וכי הוא יאכזב אותו כמו שאכזבו אותו אלשיך ומנדלבליט.

נעמה יששכר

"פרשת נעמה יששכר היא דוגמה נוספת למסחטה רגשית שמופעלת על ההנהגה ועלולה לגבות מחיר לא הוגן מאזרחי ישראל. למרבה התסכול, רק מי שצועקים בלי חשבון לטובת יקיריהם מקבלים את מבוקשם", נכתב בכותרת המשנה למדורה של עפרה לקס במוסף "אתנחתא" של "בשבע". "המחיר שאנחנו משלמים תמורת החנינה של יששכר לא מספיק ברור. הוא לא פורסם באופן רשמי ומלא, והציבור לא מבין את השלכותיו".

העיתונים, "ידיעות אחרונות", "מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ", כמו גם ערוצי הטלוויזיה 11, 12 ו-13, ובקיצור - כל התקשורת המרכזית במדינת ישראל, משתפת פעולה עם המסחטה הרגשית, יוצרת אותה ומתגברת אותה. גם היום, תמונתה של יששכר, בחורה שנתפסה עם טיפה חשיש, מגיעה לעמודי השער על חשבון נושאים ועניינים בעלי משמעות אמיתית. כמו בימים הקודמים, העיתונאים במדינת ישראל מסירים מעצמם כל אחריות לאומית או מקצועיות עיתונאית, מפמפמים שוב ושוב ושוב בכותרות, בשערים, בפומפוזיות, בסנסציונליזם, את סיפורה של יששכר. הם עושים זאת כשבאותו כלי תקשורת ניתן לקרוא או לצפות בכותרת נצלנית ואמוציונאלית ומיד אח"כ בטור שמקונן על הכניעה של התקשורת למסחטה הרגשית.

פרשת נעמה יששכר היא שיעור בית ספר בזמן אמת לאוזלת ידה של התקשורת הישראלית, לציניות הבלתי נלאית של הפונקציונרים שמובילים אותה ובאותה עת גם לטפשות המדהימה שלהם. הרי ברור שניפוח חסר פרופורציות של הסיפור, כפי שקרה בפועל, חוטא לאמת, פוגע באמון הציבור בתקשורת, משפיע באופן קלוקל על ההתנהלות המדינית, וברור גם כי הוא משחק לידיהם של השחקנים הפוליטיים המעורבים. התקשורת הישראלית כאילו התחננה לנתניהו ולפוטין לנצל את ההזדמנות לסחיטה הדדית. ללא התקשורת הישראלית פוטין לא היה מצליח לסחוט את נתניהו, ונתניהו לא היה מצליח להיסחט.

כרגיל, התקשורת גם אוכלת את הדגים המקולקלים (דרמות רגשניות מנופחות), גם מגורשת מהעיר (עוזרת לשנוא נפשה נתניהו לקבל את הפוטו-אופ שלו) וגם סופגת מלקות (מואשמת על ידי נתניהו וחסידיו כי היא שמאלנית בוגדת ועוכרת ישראל).

כך עובדת תקשורת צינית ונצלנית: כותרת גדולה שממשיכה לייצר סיפור סוחט רגשות, נטול אחריות או עבודה עיתונאיות; וכותרת קטנה שמכה על חטא התקשורת שמעצבת סיפור סוחט רגשות ללא כל אחריות ועבודה עיתונאיות

כך עובדת תקשורת צינית ונצלנית: כותרת גדולה שממשיכה לייצר סיפור סוחט רגשות, נטול אחריות או עבודה עיתונאיות; וכותרת קטנה שמכה על חטא התקשורת שמעצבת סיפור סוחט רגשות ללא כל אחריות ועבודה עיתונאיות (מתוך שער "ידיעות אחרונות")

ההתמסרות הצינית וחסרת האחריות הזו לליבוי רגשות וסנסציה לא לוותה בבדל של עבודה עיתונאית. כמו בכמעט כל מהלך משמעותי שקורה בפוליטיקה הישראלית, גם כאן למרות מאות אלפי המילים שנשפכו על הנושא בלופים אינסופיים, עדיין לא ידוע לאשורו אף פרט אמיתי של ממש בנוגע לסיפור: מדוע בחרו השלטונות הרוסיים ללכוד אזרחית ישראלית, מה ביקשו להשיג ומה קיבלו מנתניהו תמורת העזרה בקמפיין הבחירות.

אפילו ניסיון לאתגר במקביל את תמונת המציאות הכוזבת שנוצרה, כאילו מדובר באיזה מקרה נדיר ויוצא דופן, כמעט ולא ראינו. התקשורת הישראלית כמעט ולא טרחה לספר את סיפורם של מאות ישראלים שעצורים ברחבי העולם, ביניהם מסתתרים מן הסתם לא מעט סיפורים דומים לזה של יששכר.

אה, ובן כספית חוזר בו ממה שכתב בתחילת השבוע ביחס לשחרור יששכר. המאמץ היה חכם ומתוכנן, המחיר לא גבוה.

מגיפה

כל העיתונים מתייחסים למגיפה שפרצה בסין. "מעריב" מעניקים לקורונה את הכותרת הראשית ומתמקדים באיסור שחל על מטוסים מסין לנחות בישראל, ב"ידיעות אחרונות" מכריזים בכותרת הראשית על "מצב חירום עולמי" וגם שולחים כתב שהגיע עד לעיר ממנה פרצה המחלה. כרגיל בכתבות "היה שם", הרבה מידע משמעותי אין, אבל דניאל אדלסון מצליח להכניס חיים במציאות היבשה של הדיווחים החדשותיים. ב"הארץ" הכותרת על השער מתחת לקפל, אבל מפורטת למדי, והסיפור מקבל עמוד שלם בגרסת סדין כולל התייחסות להרגלי האכילה הסיניים שמעודדים התפרצות של מגיפות.

ב"ישראל היום", כצפוי, ההתייחסות המינורית ביותר, למרות שמדובר בסיפור קלאסי עבור החינמון השמרן, מכרה זהב של כותרות עבישות והיסטריה מהסוג המוכר והמנחם. הכותרת על השער קטנטונת, והדיווח בעמוד 10 מכיל כנראה פחות מילים ממספר הנדבקים. על ההטיה המובנית של "ישראל היום" רגילים לחשוב במונחים של "ביביתון" וקשקושי ימין-שמאל ישראלים, אבל הפרות הקדושות האמיתיות של העיתון הן הנשיא האמריקאי הנוכחי, שהזוג אדלסון שם עליו כסף כבד, והדיקטטורה הסינית, המקום שממנו הכסף הכבד מגיע, מבתי הקזינו והתענוגות במקאו.

סיפור

"ספר לנו על בחירות 2016 בארצות הברית. מה גרם לך לתמוך באישיות שנויה במחלוקת כמו טראמפ?", שואלת אלישבע זינגר את מארק צל, יו"ר המפלגה הרפובליקנית בישראל (מה שזה לא אומר), בראיון למוסף "אתנחתא" של "בשבע". בתחילה, עונה צל, חשב שטראמפ אינו ראוי ואף חשב להתפטר מתפקידו אבל לבסוף החליט "לתמוך בו בכל הכוח" משום שחשב שיש סיכוי שדווקא טראמפ יעשה "בשביל ישראל דברים שהאחרים רק דיברו עליהם, מה שהתברר כנכון". "לא צריך לאהוב את הסגנון של טראמפ, אבל הוא מדבר דוגרי ומתכוון למה שהוא אומר, מבטיח ומקיים. קרה לנו נס", הוא מוסיף.

"גם צל, מסתבר, היה שותף לנס הזה ולשינוי דפי ההיסטוריה, בלי שבכלל ידע על כך", כותבת זינגר ומביאה סיפור מצל: "בתקופת הבחירות התקשר אליי הנכד של בעל הסולם. הוא ביקש לבוא אליי עם הפמליה שלו. חשבתי שהוא בא לשנור. שבועיים לפני הבחירות הוא ישב איתי והסביר איך על פי הזוהר דונלד טראמפ יהיה הנשיא הבא. באותו יום התראיינתי בתוכנית שקשורה לאוונגליסטים בארצות הברית וסיפרתי להם את מה שהוא הסביר לי. מאז התחוללה סדרה של ניסים. בעקבות הריאיון הזה, ללא ידיעתי, הסיפור על הנכד של בעל הסולם הפך לוויראלי בקרב האוונגליסטים בארצות הברית. מדובר בעשרות מיליוני שמרנים שמצביעים בדרך כלל לרפובליקנים, אבל הייתה להם בעיה עם הסגנון של טראמפ והמחסור בערכי המשפחה שהוא ייצג. ישראל מאוד חשובה להם, והם היו מודאגים מכך שהיהודים לא תומכים במפלגה הרפובליקנית. בעקבות הריאיון, האוונגליסטים ראו שהיהודים כאן תומכים בטראמפ, אז הם הגיעו לקלפי, מיליונים רבים מהם".

סימניה

סיגל בן דוד מראיינת בכתבת השער של מוסף "מעריב" שלוש מתנגדות משטר יהודיות שהצליחו לברוח מאיראן לישראל (אין קישור). "בכיר בממשל אמר לי 'גברת, זה יקרה יום אחד. בדרך הביתה, תעבור מכונית ואת עלולה למות. את רוצה ככה? תמשיכי. יש לך אומץ ואני מעריך אותך, אבל את רוצה מלחמה? בבקשה, לכי. רק תדעי שזה במחיר החיים שלך'. חשבתי לוותר, אבל אז אמרתי לעצמי: אפילו אם אמות, אמות גאה'".

עושים לביתם

ב"מעריב" מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים וכפולת עמודים עם יו"ר קק"ל. על החתום: "אלן רוזנבאום". הכתבה נראית פרסומית לחלוטין, אך אינה מלווה ביופמיזם הרגיל בנוסח "בשיתוף". האם ב"מעריב" אכן קיבלו כסף על פרסום הכתבה, או שסתם מדובר בדברור של יחסי-ציבור? לא ברור מה האופציה הגרועה יותר (אם יורשה לי לצטט).

עמוד במימון בנק הפועלים גם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ידיעת כיתוב תמונה לקידום ספר בהוצאת "ידיעות אחרונות".. מיד אחר כך עמוד שלם, בגרסת הסדין, ל"תחרות המורה של המדינה" שיוצאת לדרך בפעם ה-12 (ספונסרים: מפעל הפיס, הסתדרות המורים, בנק מסד).

מודעת נדל"ן בעיתון המגזרי "בשבע" מגייסת כפרזנטורים את יו"ר הכנסת, שר אחד, ארבעה שרים לשעבר, ראש עיר ויו"ר קק"ל

מודעת נדל"ן בעיתון המגזרי "בשבע" מגייסת כפרזנטורים את יו"ר הכנסת, שר אחד, ארבעה שרים לשעבר, ראש עיר ויו"ר קק"ל

במוסף "הארץ": תועפות תוכן שיווקי. במוסף "גלריה" שוב מכרו את השער. ב"מקור ראשון" מכרו את השער של המוסף מוצ"ש - לכחול-לבן.

ענייני תקשורת

הודנא. במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון עם מנכ"ל תחנת הרדיו המקומי 103FM, אור צלקובניק. צלקובניק מדבר בין היתר על גבי גזית, אך לא מזכיר את התביעה שהגיש גזית נגד התחנה. מה שעוד לא מוזכר בראיון הוא משמעותו הסמלית במארג היחסים והאינטריגות של עולם התקשורת. ב"ידיעות אחרונות" לא מרבים לעסוק בעולם התקשורת, נאמנים ללקחי הפתגם על הדרים בבית זכוכית, וכשהם כן, אפשר להניח שיש מאחורי הכתבה, המפרגנת או המחסלת, כוונה ברורה ומשמעות נוספת.

אם לשפוט לפי מה שידוע עד כה על התנהלות קבוצת התקשורת של אלי עזור, הכוללת את 103, "מעריב" וה"ג'רוסלם פוסט", הרי שעזור הוא מהמו"לים בעלי-הבתים, אלו שבאו לעשות כסף מצד אחד ולעשות עוד כסף מצד שני. עיתונות היא עבורם עסק כמו נעליים נרות ריחניים. מהבחינה הזו, עזור הוא מעין אח קטן למוזס, ויש להם אפילו סוס משותף באורווה: אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי הכי לא מורשע בכנסת. ב-2012, אחרי שעזור נכנס לשוק עיתוני סוף-השבוע, נרשמה התקררות ביחסי עזור ומוזס. האם כעת, כשמוזס הולך ונחלש ערב פתיחת משפטו באשמת שוחד בפרשת "תיק 2000", מושטת היד לשלום חוזר? ימים יגידו. בינתיים, ליברמן מגיע לשער "ידיעות אחרונות": "נתניהו לא יכול לכהן, יש לי ממשלה אחרת".

ייצוג. "גלובס" מציג בשער פרויקט מיוחד - למה אין נשים בדירקטוריונים. יוזמה מבורכת שכנראה יכולה להתחיל רק מעיתון שמובילות אותו נשים בעמדות הבכירות ביותר.

רייטינג. עינב שיף כותב ב"7 לילות" על שינוי באופן בו מודדת נטפליקס את הרייטינג של התכנים שהיא משדרת. "בעבר, אם החזקתם 70 אחוז מפרק בסדרה (או מסרט), זה נחשב לצפייה אחת. היום מספיקות שתי דקות בלבד. מבחינת נטפליקס, שתי דקות היא יחידת הזמן שמוכיחה שלא סתם נשענתם על השלט עם המרפק, אלא ביצעתם החלטה מושכלת. [...] ההחלטה של נטפליקס מקפיצה דרמטית את הנתונים, אבל במקביל מרוקנת אותם ממשמעות".

פרידה (1). יעקב אחימיאיר עמד לאחרונה במרכזו של אירוע תקשורתי קטן, כשנטען שבשידור הציבורי נפרדו ממנו (בגיל 81) בגלל שהוא איש ימין. מה שקרה בפועל הוא שבתאגיד החליטו לבטל את התוכנית "רואים עולם" (שהיתה, בסופו של דבר, בעיקר אוסף דברי קישור לכתבות מתורגמות מכלי תקשורת אחרים), וב"מעריב" מראיין יעקב בר-און את שרי רז, שנפרדת גם היא מהתאגיד בגלל ביטול התוכנית (היא "שמאלנית", מציין בר-און). "התאגיד הרבה יותר מאורגן", היא אומרת כשהיא מתבקשת להשוות אותו לרשות השידור, "אין בו הבלגן והשחיתות שהיו בערוץ הראשון. נראה לי שכדי למנוע תופעות כאלה, די רודים בעובדים".

פרידה (2). "אני לוקח על עצמי את מלוא האשמה", אומר ירון לונדון בתשובה לשאלת בתו, דניאלה לונדון דקל, המראיינת אותו למוסף "7 ימים", מדוע ירדה מכאן 11 התוכנית "גאולה ולונדון", "כאשר הציעו לי להגיש תוכנית לענייני תרבות התרגשתי ממש, כי חשבתי שהנה, הערוץ הממלכתי גמר אומר להגשים את ייעודו. חשבתי על תוכנית תרבות סוערת שתלבה גם מחלוקות בעלות צבע פוליטי, רציתי לכנס מומחים דעתנים, לערוך לא מעט צילומי חוץ בתיאטראות, בגלריות, בסדנאות האמנים וברחובות שבהם מצטמחת התרבות העממית. מזמיני התוכנית הינהנו, בוודאי, בוודאי, כל מה שאתה רוצה, בטח, תהיה תוכנית שוצפת-קוצפת. כמעט דבר מזה לא התרחש. התוכנית כווצה, האמצעים שניתנו להפקתה היו עלובים וכנראה שלא הצלחתי להסביר את כוונותי לעורכים. כך התגבשה עוד תוכנית אולפן מנומסת, סבירה ושמרנית".

במדור המביך "הרמזור" שבפתח מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ממקמים במעלה האור האדום את התיק "מדינת ישראל נ' בנימין נתניהו". כנראה לא היה מקום בדפוס לשם המלא של התיק

במדור המביך "הרמזור" שבפתח מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ממקמים במעלה האור האדום את התיק "מדינת ישראל נ' בנימין נתניהו". כנראה לא היה מקום בדפוס לשם המלא של התיק

ראיון בהשאלה. כתבת פרידה מקובי בראיינט במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כולל "טור" של מג'יק ג'ונסון. למטה: "מבוסס על דברים שכתב ואמר השבוע מג'יק ג'ונסון".

זה שעולה וזה שיורד. שלמה ארצי חוזר למעמד הבכורה בפתח מוסף "7 ימים", רענן שקד נדחק למקום שני (השבוע כותב ארצי איך חווה עוררות מינית כששמע את פול סיימון אומר בהופעה דברים שארצי יעץ לו לומר).