"עיתון 'הארץ' והכתב אורי בלאו תרמו, במעשה ובמחדל, לגילוי המקור (ענת קם) ולחשיפתו", כך קובע העיתונאי מתי גולן בחוות דעת מומחה שהגישו עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, באי-כוחה של ענת קם, במסגרת תביעתה נגד בלאו והעיתון.

גולן, שכתב רבות על הפרשה במדורו שב"גלובס", תוך מתיחת ביקורת חריפה על "הארץ", טוען בחוות דעתו כי "הארץ" תרם לחשיפתה של קם כמקור בעצם העובדה שליווה את כתבתו של בלאו על חיסולים לא-חוקיים של פלסטינים בתצלומי מסמכים מסווגים שהעבירה לו.

"מסמך 'לוהט' הוא חרב פיפיות", מסביר גולן. "עיתונאי מנוסה יודע להיזהר בשימוש שהוא עושה בו ולהשתמש בו כקצה חוט לחקירה עצמאית, שתלבין את המידע ככל שזה עלול להוביל למקור, תוך שימוש במקורות אחרים, גם אם בכך הפרסום יהיה פחות 'סנסציוני'. יש אינספור דרכים להלבין מידע ולטשטש מקורות. אני סבור מנסיוני כי ניתן היה לספר את הסיפור שהתפרסם במוסף 'הארץ' באופן שהמערכת הצבאית לא תדע שמישהו עיין במסמכים מסווגים, ובוודאי לא שמישהו מחזיק בהם. במובן הזה, פרסום מסמכים מצולמים עלול להוביל לחיסול ממוקד של המקור".

גולן אף טען כי על בלאו היה להזהיר את קם מיד לאחר שנחקר בשב"כ. "לפי דעתי", טוען גולן, "היה על בלאו 'לשבש הליכי חקירה' (לגרסתו היום) ולהזהיר מיידית את ענת קם כי השב"כ הגיע אליו ותישאל אותו ארוכות על הכתבה שבה שימשה ענת קם כמקור. זה אלף-בית של עבודה עיתונאית מקצועית".

מתי גולן (צילום: גידי אבינערי, אגודת זכות הציבור לדעת)

בהמשך חוות הדעת טוען גולן כי למעשה היה על בלאו להזהיר את קם אף קודם לכן, ימים אחדים לאחר פרסום הכתבה, כשקיבל פנייה מרמ"ח תקשורת ביחידת דובר צה"ל, ששימש שליח מטעמו של רמ"ח בטחון מידע בצה"ל. "בעיני", כותב גולן, "מדובר ב'נורה אדומה ובוהקת', שלכל הפחות חייבה את בלאו לגלות לענת קם את דבר הפנייה ואת העובדה כי דרג מקצועי כה גבוה בצבא (רמחב"מ) התעקש על החזרת המסמכים שגולו בכתבה. כך לפחות אני נהגתי בסיטואציות דומות. תמיד ידעתי שפניות כגון אלה יעניינו מאוד את המקור, לא רק במימד 'הסקרנות', אלא גם במימד מעשי ביותר של ביטחון אישי ותעסוקתי".

גולן גם מדגיש בחוות דעתו כיצד היה על בלאו ליצור קשר עם קם. "אין ספק בעיני", כותב גולן, "כי בלאו היה אמור לנהל תקשורת 'בטוחה' עם ענת קם. נמסר לי כי בלאו שוחח עימה מהנייד האישי שלו אל הנייד האישי שלה, שיחות ומסרונים. אני מוצא זאת כמעשה חסר אחריות שמסכן את המקור. בזמני כרפורטר לא היו טלפונים ניידים, אבל מעולם לא דיברתי בטלפון שעלול היה להיות במעקב".

שאלת התקשורת ה"בטוחה" התגלתה כמכריעה בפסק הדין שנתן בית-המשפט המחוזי בתביעתה של ליאורה גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ". כמו קם, גם גלט-ברקוביץ' טענה כי נחשפה כמקור בשל רשלנות העיתון, רשלנות שבאה לידי ביטוי, לדבריה, בין היתר בכך שכתב "הארץ" דאז ברוך קרא שוחח עימה מקו הטלפון הפרטי שלו. המחוזי דחה טענה זו וקבע כי "עיתונאי איננו בלש, איננו חוקר, איננו סוכן סמוי ואיננו מפעיל סוכנים".

ליאורה גלט-ברקוביץ' (צילום: אורן פרסיקו)

המקרה של גלט-ברקוביץ' אינו זהה למקרה של קם, שכן לא העבירה מסמכים צבאיים מסווגים, אלא מסמכים מדיניים בלבד. אם תגיע תביעתה של קם להכרעה, ייתכן שבית-המשפט יידרש לשאלה אם יש לצפות מעיתונאי שמקבל מסמכים צבאיים מסווגים לנהוג בקשריו עם המקור אחרת מעיתונאי שמקבל מסמכים שאינם נוגעים לבטחון המדינה.

מכל מקום, גולן מדגיש בחוות דעתו כי כך או אחרת, אין למסור מסמכים לרשויות, ומביא את עצמו כדוגמה למי שסירב למסור מסמכים רגישים גם כשנדרש לכך. במקרה המדובר, כותב גולן, שאירע ב-1976, דרשה ממנו הצנזורה לקבל לידיה מסמכים ששימשו אותו לכתיבת הספר "השיחות הסודיות של הנרי קיסינג'ר". "אני הכחשתי שיש ברשותי מסמכים כאלה ואף טענתי כי שרפתי אותם", טוען גולן, "ומכל מקום, מעולם לא מסרתי מסמכים, מתוך ידיעה שכל מסמך מחזיק רמזים המזהים את מי שעסק בו ומסר אותו. לא מסרתי גם כאשר איימו עלי במעצר. ידעתי היטב כי שב"כ מסוגל לעשות נסים ונפלאות בעניין איתור המקור מתוך מסמכים, אם הוא רק יצליח לשים עליהם את ידו".

עוד טוען גולן כי בלאו ו"הארץ" הפקירו את קם כשהגיעו להסכם מול שב"כ, לא עמדו בו, ובהמשך העבירו לשירות הביטחון מסמכים שבסופו של דבר סייעו לחקירת ההדלפה (בהסכם הסגרת המסמכים התחייב השב"כ שלא להשתמש בהם כראיה בהליך המשפטי נגד המקור). "בלאו העביר לשב"כ מסמכים סודיים ומסווגים שהודלפו והגיעו אליו על מנת להציל את עצמו, ואילו רשויות החקירה עשו שימוש במסמכים אלה ממש על מנת להגיע למקור", כותב גולן בחוות דעתו. "זו דוגמה מצערת הממחישה את המחיר היקר של העברת המסמכים המודלפים לרשויות החקירה".

6373-04-13