"לא נראה לך שהתקשורת צריכה גם לשמור על מוראל העם?" שואלת מוריה אסרף את אחד מאנשי הפאנל של "מוריה וברקו" בערוץ 13, ספק שאלת תם, ספק הבעת עמדה.
"החיילים בני ה-19 וה-20 לא מתבכיינים", אומרת איילה חסון באולפני כאן 11. הסאבטקסט? בוז למתבכיין האזרחי. גם חסון סבורה שעל התקשורת לשמור על מוראל הציבור ופועלת בהתאם. גם אברי גלעד (ערוץ 12) בפוסט ויראלי. ועוד לא אמרנו ערוץ 14.
הטענה שהתקשורת מחלישה את רוח העם ולא רק בזמן מלחמה נושבת מכיוון הממשלה הנוכחית, החל מקרעי המחסל הסדרתי, רגב "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו", ובואכה המנהיג העליון, שתאוותו לשלוט בתקשורת ובמסריה הביאה אותו לספסל הנאשמים.
קברניטי משטרים טוטליטריים על מלא משתלטים על התקשורת כדי לשלוט על התודעה והנראטיב. אבל אצלנו, במשטר החצי-סמכותני הצומח כאן במהירות מבהילה, הפוליטיקאים כבר אינם צריכים להכות על חזה של התקשורת ולטעון שהיא פוגעת ב"חוסן הלאומי" ומחלישה את רוח העם במלחמה. העיתונאים עושים עבורם את המלאכה. ולא רק בקריאות השתקה פומביות. יש דרכים יעילות יותר, סמויות מהעין, צנזורה עצמית מתרחבת, איזונים בכל מחיר.
פינת הלשון: המילה האנגלית morale מקורה בצרפתית, שבה היא צורה נקבית של moral שפירושה התנהגות ראויה, ובהרחבה תחושות של ביטחון, אומץ לב ותקווה בעיקר בשדה הקרב או במאבק אזרחי. היא נהגית במלרע, וזהה למילה הגרמנית Moral, המלרעית אף היא.
ההגייה המלעילית של moral באנגלית פירושה מוסרי. "מוראל" נקלטה בז'רגון הישראלי, בעיקר בהקשר הצבאי, ומכאן גם הביטוי הטרום-מדינתי "להרים את המוראל".
שר החוץ משה שרת (מימין) לוחץ את ידו של הנספח הצבאי בשגרירות צרפת ביפו, 14.7.1956 (צילום: הנס פין, לע"מ)
משה שרת לא אהב את השימוש בלעז בעניין בעל חשיבות לאומית וצבאית, וכתב מכתב לבן גוריון ולרמטכ"ל. הוא הציע להשתמש במילה המקראית "רוח", שממנה אפשר ליצור מטבעות לשון כמו "רוח היחידה"', "רוח הקרב" וגם "רוח הלחימה". ההצעה התקבלה בהתלהבות, והצירוף "רוח הלחימה" נקבע כאחד מעשרת ערכי צה"ל. כדרך הצבא הוא קוצר לנוטריקון רה"ל, ומכאן קצרה הדרך ל'רעל' כמילת מפתח צבאית.
אם כך, האם התקשורת אמורה לשרת יעד של "הרמת מוראל האזרחים", שהרי האזרחים הם החזית החדשה, שותפים בעל כורחם במאמץ הלחימה?
אסור להקל ראש בציפייה הזו, כי היא עונה על אינסטינקט קמאי של ימי מלחמה, הדורשים התלכדות וכוח עמידה. כדי לענות על השאלה נדרשות כמה אבחנות. האחת, שבלב האירוע עומדת הטלוויזיה. לא העיתונות הכתובה, מעט הרדיו וגם לא הרשתות החברתיות שאין עליהן שליטה. הטלוויזיה היא עדיין המדיום החזק והמשפיע ביותר, והיא גם זירת התרומה לרוח העם.
שנית, לטלוויזיה יש שני תפקידים: אקטואליה ובידור. בימי המלחמה הבידור מספק רגעים ושעות של בריחה בריאה. הדילמה מתמקדת בחדשות: עובדות ודעות, מהדורות חדשות ומושבי פרשנים. כאן נדרשים עיתונאים ופרשנים לחזק את רוח העם, וכאן מתנגשת הדרישה הזו עם יסודות המקצוע.
מוריה אסרף מנחה את התוכנית "מוריה וברקו", ערוץ 13, 9.4.26 (צילום מסך)
גילוי נאות: הייתי המורה לעיתונות של איילה חסון ב"כותרת". היא הייתה התלמידה הבולטת של המחזור, וכבשה באישיותה את הסטודנטים והמורים. לא זכור לי שבשיעוריי הצגתי אי פעם את משימת השמירה על המוראל כערך או כדרישת מקצוע עיתונאית. אין דרישה כזו בספרי הלימוד לעיתונות המוכרת לי.
גם לא יכולה להיות, מפני שהדרישה להרמת המוראל היא דרישה מכובסת. המשמעות המעשית שלה: להסתיר את העובדות כהווייתן, להימנע משאלות מטרידות והטלת ספק בפעולות השלטון ובשיקוליו.
אלה אדני התקשורת בדמוקרטיה: חובת דיווח אמת, ביקורת השלטון, העלאת שאלות. דברים מובנים מעליהם לכאורה, כמעט טרואיזם, אבל בימים אלה וקודמים להם, מאז סיסמת "שקט, יורים" שהפריח עמירם ניר לפני 45 שנה, הם כלל אינם מובנים מאליהם.
התביעה מהתקשורת לשמור על רוח העם ולחזק את השלטון מופיעה בספרי העיתונות של פראוודה הסובייטית, "דר שטירמר" ועיתונות צפון קוריאה. לצד הנזיפות החוזרות כנגד פרשנים ביקורתיים ולצד צנזורה עצמית מתרחבת, אצלנו, ברוב הערוצים, עדיין שואלים שאלות, מדווחים אמת ככל הניתן, מציגים מיד לאחר נאום המנהיג העליון את מבחן העובדות הסותר כמעט כל מילה שהשמיע, משווים בין מטרות המלחמה להישגים בפועל, מספרים על מצוקות האזרחים כמות שהן, על העסקים הקורסים, על פגועי הגוף והנפש, מציעים פרספקטיבות היסטוריות.
על מחלקת הנאות הרוח בזמנים הקשים האלה אחראי אגף האסקפיזם של הטלוויזיה. המוראל הלאומי יעלה כשהמציאות ומעשי השלטון יספקו לאזרחים סיבות טובות לכך, וכשיאמצו לעצמם הרגל לדבר אמת לציבור. התיק עליהם.