כשגדי טאוב כתב שמאמר מאת רונן ברגמן "נכתב רגע לפני מבצע הביפרים וניסה בעצם להביא לגניזתו", הוא לא ייחס לעיתונאי ידע מוקדם על המבצע. זאת ועוד, גם כשטאוב נשאל האם יש לו הוכחה שמבצע הביפרים הודלף לברגמן והשיב "בוודאי שיש לי", הוא לא ייחס לברגמן ידע מוקדם על המבצע. כך קבע בית המשפט בפסק דין שדחה את תביעת ברגמן נגד טאוב וחייב אותו בהוצאות. ברגמן הודיע כי בכוונתו לערער.

ב-17 וב-18 בספטמבר 2024 פוצצה ישראל אלפי מכשירי ביפר של אנשי חיזבאללה בלבנון, שהוטמנו בהם חומרי נפץ מראש, והביאה להרג עשרות ופציעת אלפים ממחבלי הארגון השיעי ומי שהיו בסביבתם. יום לפני תחילת המבצע, ב-16.9.24, פרסם ברגמן ב"ידיעות אחרונות" מאמר תחת הכותרת "הסלמה בצפון עלולה להפוך למלחמה אזורית". בכותרת המשנה נכתב בין היתר כי "גורמים בכירים מתריעים שהממשלה מתכננת לנקוט 'צעדים פזיזים, שעלולים לסבך אותנו בבעיה הרבה יותר קשה'".

כמה שבועות לאחר פרסום המאמר של ברגמן החל טאוב לטעון כי העיתונאי קיבל "הדלפה פלילית" על המבצע ופרסם את המאמר במטרה לסכלו. טאוב טען, בין היתר, כי המאמר של ברגמן "נכתב רגע לפני מבצע הביפרים וניסה בעצם להביא לגניזתו", כחלק מ"חבלה מובהקת במאמץ המלחמתי".

בהזדמנות אחרת פרסם טאוב צילום מסך של כותרת מאמרו של ברגמן וכתב, כאמור: "הדובר האישי של רמטכ"ל הכישלון. שניסה למנוע את מבצע הביפרים בהדלפה פלילית. לברגמן הזה אתה מתכוון? ברגמן הוא דוגמא לעומק ההשחתה של העיתונות, שהפכה לדוברת של האנשים שאותם היא אמורה לסקר".

בשל פרסומים אלה ואחרים הגיש ברגמן, באמצעות עורכי הדין אורי אדלשטיין ויונתן ברמן, תביעה בסך 330 אלף שקלים. ברגמן הכחיש כי ידע דבר על "מבצע הביפרים" לפני שיצא אל הפועל וטען כי הפרסומים של טאוב נגדו נועדו לשרת מטרה פוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לדברי ברגמן, לא רק שלא "תפקד בפועל, במועד כלשהו, כ'דובר אישי' או 'כתב חצר' של הרמטכ"ל, או של מי מחברי המטכ"ל, אלא אדרבה, הוא פרסם לאחר השבעה באוקטובר כתבות רבות שמתחו ביקורת חריפה ביותר על תפקוד המטכ"ל והרמטכ"ל בראשו".

בכתב הגנה שהגיש טאוב, באמצעות עו"ד מיכאל דבורין, הכחיש איש התקשורת תומך נתניהו כי ייחס לברגמן כוונה להכשיל את המבצע. לדבריו, את הביקורת שלו הפנה למדליף, לא לעיתונאי. אמנם, הודה טאוב, הוא כתב את המשפט "הדובר האישי של רמטכ"ל הכישלון. שניסה למנוע את מבצע הביפרים בהדלפה פלילית. לברגמן הזה אתה מתכוון?" אולם גם שם לא ייחס כוונת הכשלה לברגמן, אלא למדליף.

"נכתב במפורש 'הדלפה פלילית' ולא 'פרסום פלילי'", טען טאוב. לדבריו, משום כך "הניסיון לייחס את הכוונה לפרסום ולא להדלפה, למפרסם ולא למדליף אינו מתיישב עם הטקסט המפורש". ממילא, טען טאוב, בכל יתר הפרסומים בתביעה האצבע המאשימה מופנית למדליף ולא לעיתונאי.

השופט ליאור גלברד קיבל את טענות טאוב וקבע כי לא עולה מהפרסומים מושא התביעה שטאוב "ייחס לברגמן ידיעה על מבצע הביפרים וניסיון להכשלתו באמצעות פרסום המאמר".

לפי השופט, במאמר שפרסם טאוב ובו המשפט "המאמר הזה של רונן ברגמן, שנכתב רגע לפני מבצע הביפרים וניסה בעצם להביא לגניזתו" ברגמן כלל אינו עומד במוקד. טאוב, הדגיש השופט, האשים בו במפורש את מי שהדליף לברגמן את המידע ולא את העיתונאי.

ביחס לשורה שלעיל ("המאמר הזה של רונן ברגמן, שנכתב רגע לפני מבצע הביפרים וניסה בעצם להביא לגניזתו") כותב השופט:

"גם אם לשונית ניתן לתת לשורה זו את המובן שברגמן מייחס לה, ההבנה הסבירה של חלק זה בפרסום, על רקע עיון בפרסום בכללותו, היא שהמאמר (של ברגמן) ניסה להביא לגניזת המבצע. זאת, במובן זה שמי שהדליף את המידע וידע על המבצע ניסה להביא לגניזתו באמצעות המידע שנמסר לברגמן ופורסם במאמר. לא שברגמן עצמו היה מודע למבצע או ניסה להביא לגניזתו באמצעות פרסום המאמר שנכתב במפורש בפרסום שלא מוזכר בו מבצע הביפרים עם קישור למאמר" (כל ההדגשות במקור).

למסקנה דומה הגיע השופט גם ביחס לפרסומים אחרים, וקבע כי טאוב מפנה אצבע מאשימה פעם אחר פעם לממסד הביטחוני שהדליף לברגמן מידע בניסיון למנוע את מבצע הביפרים, אך לא לברגמן עצמו. השופט מציין עוד כי במאמר הראשון שכתב טאוב בנושא הובהר שברגמן לא הזכיר במפורש את מבצע הביפרים במאמרו, אלא רק איזשהו "מהלך אגרסיבי" שמתוכנן.

אשר לפרסום שכלל את הקביעה של טאוב לפיה יש לו הוכחה כי הרמטכ"ל "הדליף את מבצע הביפרים" לברגמן, בחר השופט שלא להתייחס לקביעה זו ולהתמקד בחלק אחר מהפרסום. השופט גלברד קבע כי גם מהפרסום הזה "לא עולה מדבריו של טאוב שברגמן ידע על מבצע הביפרים".

לפי השופט, הפרשנות של ברגמן לפיה טאוב האשים אותו במודעות מראש למבצע הביפרים וניסיון למנוע אותו באמצעות הפרסום, היא פרשנות "מאולצת", ואילו הפרשנות הסבירה היא זו של טאוב. "ברגמן הוא לא במוקד הפרסומים, כאמור, והבנתו הנטענת של ברגמן היא לא הבנתו של האדם הסביר, גם אם לשונית גרידא מדובר בקריאה אפשרית של חלק מהפרסומים", נקבע בפסק הדין.

בשל זאת, קבע השופט גלברד כי אין כלל לשון הרע בפרסומים של טאוב בדבר הניסיון לסכל את מבצע הביפרים.

חלק נפרד בתביעה של ברגמן עסק בכינויים "דובר אישי" ו"כתב חצר" של הרמטכ"ל. השופט גלברד מצא כי ביטויים אלה אינם עולים לכדי לשון הרע.

"אמנם מדובר באמירות שיש בהן משום ביקורת על עבודתו העיתונאית של ברגמן ובהחלט ניתן להבין אמירות אלה כמבקשות להטיל בה דופי", כתב. "עם זאת, מדובר, כאמור, באמירות כלליות ובלתי מנומקות – עובדתית או אחרת – וניתן להעריך שגישתו של הקורא כלפיהן תהא ספקנית".

ברגמן הפנה לפסק הדין שניתן לפני כשלוש שנים בתביעת אבישי גרינצייג נגד אלי ציפורי, שם חויב הבלוגר תומך נתניהו לפצות את העיתונאי ב-200 אלף שקלים, בין היתר משום שהתבטא בגנות יושרתו המקצועית ומהימנות דיווחיו. בין היתר כינה ציפורי את גרינצייג "משרת", "עבד נרצע", "מלחך פנכה", "כתלב חצר", "שופר" ו"שקרן".

השופט פסק כי "אין מקום ללמוד גזירה שווה מאותו מקרה לענייננו", שכן "קיים שוני מהותי הן בהיקף הפרסומים, הן בחריפותם והן במה שעולה מהם בעיני הקורא הסביר". לדברי השופט גלברד, "הביקורת של טאוב כלפי ברגמן, כפי שהובעה בפרסומים, רחוקה מאוד מכך".

ברגמן חויב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד לטאוב, בסך 15 אלף שקל, וכאמור הודיע כי בכוונתו להגיש ערעור על פסק הדין.

20731-04-25

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 507KB)