בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9705/11
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט א' שהם
המערערת: ליאורה גלט ברקוביץ
נ ג ד
המשיבים:
1. ברוך קרא
2. שמואל רוזנר
3. עמוס שוקן
4. הוצאת עיתון הארץ בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 1121/07 שניתן ביום 15.11.2011 על ידי כבוד השופט א' זמיר
תאריך הישיבה:
ז' בתשרי התשע"ה
(01.10.2014)
בשם המערערת:
עו"ד צבי בר-נתן, עו"ד רקפת פלד,
עו"ד אפרת רוזנר ועו"ד מירב שגיא
בשם המשיבים 4-1:
עו"ד זאב ליאונד,עו"ד אלון נדב ועו"ד דור ליאונד
עיקרי הפסיקה
ערעור הנסב על תביעת מקור-המערערת, כנגד המשיב 1 עיתונאי, בטענה שהעיתונאי הפר ההסכמות ביניהם ופעל ברשלנות שהביאה לחשיפת זהותו כמקור, על הנזקים שנגרמו לו עקב כך. הפרשה הורתה בפרסום בעיתון "הארץ" כי משרד המשפטים ביקש לקיים חיקור דין לאיש העסקים סיריל קרן בנוגע להעברת כסף מחשבונותיו לחשבון הבנק של גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל. נוכח הדלפת פרטים מחקירת הפרשה נפתחה חקירה לאיתורה ובסיומה נתגלה כי המערערת, פרקליטה בכירה בפרקליטות, היא שהדליפה למשיב 1 ארבעה עמודים מטיוטת בקשה לחיקור דין, אותם העבירו המשיבים לכתב ערוץ 2 משה נוסבאום אשר פרסם כתבה בערוץ בעניין, ועותק ממכתב אישי ששלחה לפרקליטת המדינה דאז עם רשמיה מחיקור דין שנערך בנוגע להעברת כספים לראש הממשלה שרון, אשר גם לגביו פורסמה כתבה. כתוצאה מחשיפתה כמדליפה נאלצה המערערת לסיים את עבודתה תוך שלילת חלק מזכויות הפנסיה. המערערת הורשעה בעבירות של גילוי והפרת חובה ומרמה והפרת אמונים והושעתה מעיסוק בעריכת דין. בעקבות נזקים אלה הגישה המערערת תביעה כספית כנגד המשיבים. התביעה נדחתה ומכאן הערעור.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים ג'ובראן ושהם) דחה את הערעור ופסק כי:
תחילה ציין בימ"ש כי אין מקום להתערבותו בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בימ"ש קמא על כך שלא היתה כל התניה/הסכמה/הגבלה שהטילה המערערת לגבי פרסום החומר שמסרה למשיבים ואשר הופר על ידם. נוכח כך הערעור התמקד בטענה כי יש במעשיהם ומחדליהם של המשיבים הפרה של חובת הזהירות בנזיקין, בהקשר של הפרת ההתחייבויות "החוזיות" שניתנו לה.
בימ"ש ציין כי בבחינת רכיב ההתרשלות יש לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה. לצורך הדיון, יצא בימ"ש מנקודת הנחה כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הפרסום לבין חשיפת זהותה של המערערת כמקור ההדלפה. אולם בכך לא סגי כדי להטיל אחריות בנזיקין, ויש לשמור על ההבחנה בין קשר סיבתי עובדתי לקשר סיבתי משפטי. בימ"ש ציין כי ההנחה היא כי קיימת חובת זהירות ביחסי עיתונאי-מקור וכי אף ניתן להניח כי קיימת חובת זהירות מוגברת שעה שמדובר בפרשה רגישה, וכי קיים תנאי מכללא ביחסים בין מקור לעיתונאי כי האחרון לא יחשוף את זהות המקור וינקוט אמצעי זהירות למניעת חשיפתו. אלא שהשאלה היא האם בנסיבות המקרה המשיבים הפרו את חובת הזהירות, האם היו יכולים לצפות את חקירת ההדלפה והאמצעים שננקטו במסגרתה, והאם יש קשר סיבתי משפטי בין פעולותיהם לבין חשיפת המערערת כמקור ההדלפה. בהקשר זה קבע בימ"ש כי אין לבחון את התנהלות המשיבים במנותק מהתנהלות המערערת, וכי התנהלות עיתונאי נגזרת מזהותו ואופיו של המקור ומטיב המידע ולאלה יש השלכה על השאלה אם יש לייחס לעיתונאי התרשלות, ואם כן, האם יש לייחס למקור אשם תורם.
על רקע האמור, בחן בימ"ש מספר טענות קונקרטיות שהעלתה המערערת ביחס לרשלנות המשיבים. בימ"ש דחה את טענת המערערת, כי בניגוד לקביעת בימ"ש קמא, המשיבים היו יכולים לצפות פתיחת חקירה לאיתור המדליף; דחה את טענת המערערת בדבר קביעת בימ"ש קמא כי משיב 1 לא התרשל בכך שהתקשר אליה פעמים רבות מקו הטלפון בביתו; קבע כי לא היה די בכתבה כדי לחשוף את המערערת; כי משיב 1 קיבל את אישור המערערת לפרסום ויזואלי של מסמכי חיקור הדין, כי העברתם לנוסבאום, שפרסם אותם, נעשו תוך הקפדה על כללי זהירות והצגתם בטלוויזיה הייתה זהירה. עוד
נקבע כי לא הוכח קיומם של נהלים, הדרכה ופיקוח לשמירת חיסיון מקורות העיתון במערכות תקשורת וכי אף אין מקום לכך. לבסוף צוין כי המערערת נחשפה רק בעקבות הודאתה בחקירתה, ולאחר שהוצגו בפניה ראיות שונות. לאור כל האמור, נפסק כי המשיבים לא התרשלו כלפי המערערת וכי אין קשר סיבתי משפטי בין הדרך בה פורסם החומר לבין חשיפת המערערת כמקור ההדלפה והנזק שנגרם לה עקב כך.
בימ"ש הוסיף ועמד על המשותף ועל השונה בסוגיה שעניינה יחסי עיתונאי-מקור: חסיון עיתונאי-מקור מול חובת הזהירות ביחסי עיתונאי-מקור, הצביע על הדילמות שעשויות להתעורר במקרה בו העברת המידע לעיתונאי פוגעת באינטרסים נוגדים, והותיר בצריך עיון אם יש נסיבות בהן ראוי כי בימ"ש ימשוך את ידו מתביעות כשל מקור שנחשף עקב מעשה מכוון או רשלני של עיתונאי.