היום, יום ראשון ה-5 באפריל, מלאה חצי שנה למינויו השנוי במחלוקת של דוד זיני לראשות שירות הביטחון הכללי (שב"כ). מאזן הפעילות של הארגון עד כה מעיד על שחיקה בערך הממלכתיות והשוויון בפני החוק, שחרוטים בקוד האתי של הארגון, וחשוב עוד יותר, בחוק השב"כ. התוצאה: עלייה בטרור המתנחלים, גזענות ואכיפה בררנית.

בשבוע שעבר, כמעט בלי כל הד ציבורי, הודיעו השב"כ והמשטרה על מעצר שני אזרחים ישראלים, ערבים תושבי הנגב, באשמת הברחת נשק ואמצעי לחימה ממצרים לישראל. נגד מאהר אבו הדובה, יליד 1998, תושב פזורת אלעאסם, הוגש כתב אישום. אבל לגבי החשוד השני, תושב ביר האדג', המשטרה והפרקליטות לא הצליחו לגבש ראיות כדי להעמידו לדין. למרות זאת הוחלט לעצור אותו - במעצר מנהלי.

כדי להצדיק את השימוש בכלי המחמיר של מעצר מנהלי, כללה ההודעה ג'יבריש לשוני: הדבר נעשה "בהעדר חלופה פלילית רלוונטית", כתבו שני הארגונים. אלא שאין דבר כזה "חלופה פלילית". החלופה היחידה, בהעדר ראיות שיכולות להביא להרשעה בבית משפט, היא שחרור החשוד. כך נוהגות מדינות דמוקרטיות באזרחיהם.

זהו המקרה הראשון של הפעלת הכלי השרירותי הזה נגד אזרח ישראלי, מאז החליט שר הבטחון ישראל כץ את החלטתו הגזענית בדצמבר 2024, להשתמש במעצר מנהלי רק נגד פלסטינים ונגד אזרחי ישראל הערבים. כץ לא שינה את החוק, אלא הוציא הנחיה מדינית שלא להשתמש במעצר מינהלי כלפי יהודים. החלטתו עוררה מורת רוח קשה במערכת הביטחון, במיוחד בשב"כ, האמון על טיפול בטרור יהודי.

זירת טרור יהודי, דיר אל-חטב, 23.3.26 (צילום: נאסר עישתייה)

השב"כ החל להשתמש במעצרים מנהליים, באופן שיטתי, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית ב-1967. ההחלטה התבססה על תקנות ההגנה (שעת חירום) מתקופת המנדט הבריטי. אלו כוונו לדיכוי המרד הערבי הגדול בשנים 1936-1939 ואחר כך למאבק באנשי המחתרות היהודיות, כדי לאסור אותם בלי להגיש נגדם כתבי אישום לבתי המשפט.

להערכת ארגונים ישראליים ופלסטינים המתנגדים למעצרים מינהליים ונאבקים בהם, במשך 59 שנות הכיבוש נעצרו כ-50 אלף פלסטינים במעצרים מינהליים. למרבה האירוניה ההיסטורית, על רקע התגברות הטרור היהודי נגד פלסטינים והקמת כמה מחתרות של יהודים בשנות ה-80 וה-90, החל השב"כ, באמצעות המחלקה היהודית שלו, לעצור במעצר מינהלי גם חשודים יהודים.

השר ישראל כץ, פברואר 2024 (צילום: חיים גולדברג)

השימוש במעצר מנהלי נגד יהודים היה במשורה: ב-40 השנים האחרונות נעצרו בדרך זאת קצת יותר ממאה יהודים, לרוב לפרקי זמן קצרים יחסית. "זה היה כלי עבודה של המפלט האחרון, כשכבר לא היתה כל ברירה אחרת - אך יעיל", אמר לי ראש אגף לשעבר בשב"כ. "ידענו שהמתנחלים והימין הקיצוני יזעמו עלינו. הם אפילו העלו, בצביעות מעוררת התפעלות, טיעונים משפטיים, מוסריים וערכיים וטענו כי מדובר בצעד לא דמוקרטי".

החלטת כץ לבטל את המעצרים המינהליים ליהודים נתקלה כאמור בהתנגדות של השב"כ, שטען שזה כלי חשוב למניעת טרור לא רק מצד ערבים אלא גם מצד יהודים קיצוניים. ראש השב"כ רונן בר ובכירי הארגון התנגדו להחלטת כץ, אך ללא הועיל. זיני, בניגוד לבר, לא הביע עמדה נגד שימוש במעצרים מנהליים. במקום זאת הוא הציע חלופות, כמו איזוק אלקטרוני נגד מתנחלים אלימים או כאלה שנחשדו במעשי טרור. עמדה כזו שידרה כי הטרור היהודי שהולך וגואה בשנתיים האחרונות, אינו מטריד אותו במיוחד.

משיחי, משיחי מדי

נראה שזיני גם לא מוטרד במיוחד מההחלטה של ממשלת נתניהו לחקוק בחוק את עונש המוות, שלמעשה נועד לחול על ערבים בלבד. ההתנגדות לעונש מוות במדינת ישראל היתה תמיד גורפת ומקובלת על רוב חלקי החברה והקשת הפוליטית, בימין ובשמאל. היא נבעה מסיבות עקרוניות ומעשיות, ומתוך חשש מפני המשמעויות המוסריות והבינלאומיות.

גם בשב"כ התנגדו בתוקף לחוק. במשך השנים התקיימו בארגון מעת לעת דיונים שהסתיימו תמיד במסקנה כי הטלת עונש מוות לא תרתיע מחבלים פוטנציאלים מלבצע פיגועי טרור.

דוד זיני, 6.8.25 (צילום: חיים גולדברג)

מי שניסח היטב את הנימוקים שבגינם התנגד השב"כ לעונש מוות היה סגן ראש השב"כ יצחק אילן ז"ל. בשיחות שהיו לי עמו הוא הסביר, על סמך 31 שנות לחימתו בטרור: "אני רואה בעונש חסרונות שעולים כמה מונים על התועלת שבהרתעה".

באופן לא מפתיע, השב"כ שינה את עמדתו ההיסטורית והחליט לתמוך בחוק - שישה שבועות לאחר שזיני נכנס לתפקידו. זה אינו מפתיע כי זיני מזוהה עם האידיאולוגיה הקיצונית שבאמצעות רוח גבית של ראש הממשלה האופורטוניסטי בנימין נתניהו (שרק לפני כמה שנים דחה את ההצעה למנות את זיני למזכירו הצבאי בטענה כי הוא "משיחי מדי"), עברה משולי החברה הישראלית למסדרונות השלטון.

זיני מעצב את השב"כ בצלמו

השב"כ הוא ארגון מאוד היררכי ופיקודי, אף יותר מאשר בצה"ל. ראש אמ"ן מתיר לראש חטיבת המחקר או מי מאנשיו להופיע בפני הממשלה ולהציג הערכות מודיעין שמנוגדות לזו שלו. בשב"כ, לעומת זאת, עמדת הראש היא הערכת הארגון. וזיני מעצב את השב"כ בצלמו. הוא מינה לסגנו את נ', שעזב את הארגון לפני 10 שנים בדרגת ראש חטיבה ובנסיבות לא ברורות.

כשניסיתי לקבל הסברים על נסיבות עזיבתו של נ', קיבלתי מהשב"כ איום כי אני עלול להיתבע. זו הפעם הראשונה למיטב ידיעתי שארגון ביון מאיים על עיתונאי בתגובה לפנייתו, במקום פשוט לנהל עמו שיחה שתבהיר את פרטי העניין. האיום הזה מזכיר משטרים אפלים והוא עוד ביטוי לשינוי שעובר על הארגון.

נ', כמו זיני הם חובשי כיפות. אך זו לא הבעיה. זה שנים משרתים בשב"כ חובשי כיפות רבים. רובם מבינים ויודעים להבחין בין עמדתם המקצועית להשקפת עולמם הדתית, בוודאי זו הפוליטית

כך או כך, מינויו של נ' כמוהו כהקפצה של תת אלוף בצבא לתפקיד סגן הרמטכ"ל, תוך כדי דילוג על דרגת אלוף ובלי לפקד על חיל, זרוע או פיקוד. מעולם לא מונו לראש הארגון ולסגנו מי שלפחות אחד מהם לא פיקד על שני אגפים. נ׳ כאמור לא עמד בראש אף אגף.

נ', כמו זיני הם חובשי כיפות. אך זו לא הבעיה. זה שנים משרתים בשב"כ חובשי כיפות רבים. רובם מבינים ויודעים להבחין בין עמדתם המקצועית להשקפת עולמם הדתית, בוודאי זו הפוליטית. אבל המינוי של נ', התמיכה בעונש מוות ואי ההתנגדות לביטול המעצרים המנהליים, כמו גם אמירות לא ראויות שמושמעות לעיתים בדיוני הפורום הבכיר של הארגון, מצביעים על כך שזיני הוא בשר מבשרו של הבנגביריזם, שהופך בהדרגה לזרם המרכזי בימין.

על הכוונת: היועץ המשפטי של השב"כ

לאחרונה גם גברו הלחצים של אנשי הימין להביא לסילוקו של נ' אחר, המשמש כיועץ המשפטי של הארגון. תחתיו פועלים כ-70 משפטנים, שפרוסים בכל אגפי השב"כ ומחלקותיו, ותפקידם הוא להנחות את ראש השב"כ ואנשיו לפעול לפי החוק.

ממשלת הימין כבר מנסה זמן רב להיפטר, ללא הצלחה, מהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה. הפרקליטה הצבאית הראשית, האלופה תומר יפעת ירושלמי, שבטיפשותה המדהימה שיקרה לבית המשפט העליון, סילקה את עצמה מן הדרך. כעת נ' על הכוונת, כדי להפוך את הייעוץ המשפטי בארגון החשאי לחותמת גומי משפטית, שתכשיר כל עוולה.

על פי הוראות השב"כ, כהונת היועץ המשפטי שלו קצובה לחמש שנים. לנ' נותרו עוד כ-15 חודשי כהונה. תפקיד היועץ המשפטי בשב"כ קיבל משנה חשיבות על רקע התגברות הטרור היהודי, משום שהוא מי שצריך לקבל החלטות שנוגעות לחטיבה היהודית - זו שאמורה להיות אמונה על המאבק באותו טרור.

הסיבה לכך היא המניעה של זיני עצמו מלעסוק בנושאים מסוימים הקשורים לחטיבה, זאת לאחר טענות שהועלו על חשדות לכאורה של מעורבות בני משפחתו בנושאים הקשורים לאלימות מתנחלים.

אם לא די בכך, איש מילואים של החטיבה הדליף באופן אסור לשר שיקלי ולאנשי תקשורת מידע שנועד לפגוע ברונן בר, ראש השירות הקודם, והוא עומד על כך לדין.

מהשב"כ נמסר בתגובה כי לראש השב"כ אין שום כוונה להביא להדחתו של היועץ המשפטי של הארגון.

מדריך לפאשיסט המתחיל

האלימות ומעשי הטרור של המתנחלים, שגובלים בפשעי מלחמה ותכליתם להביא לגירוש וטיהור אתני, הם תוצאה ישירה של העלמת העין מצד השב"כ, צה"ל וכמובן המשטרה, שהפכה למיליציה פרטית של השר בן גביר. אך אחראי העל הוא נתניהו שמאפשר שכל זה יקרה במשמרת שלו.

זיני הוא רק סימפטום לליקוי המאורות שאוחז בממשלו של נתניהו. כשיאיר גולן, אז סגן הרמטכ"ל והיום יו"ר הדמוקרטים, השמיע את נאומו בערב יום השואה לפני עשור על "תהליכים מעוררי חלחלה" שמזכירים תקופות אפלות בהיסטוריה, הוא התכוון למה שקרה בגרמניה הנאצית בשנות ה-30. לעניות דעתי, האנלוגיה הרלבנטית יותר לתהליכים שעוברים על ישראל תחת נתניהו, היא זו של 1920-1925, השנים הראשונות לעליית בניטו מוסוליני ותנועתו הפשיסטית לשלטון באיטליה.

"מוסוליני", סדרה דרמטית העוסקת באותן שנים וזמינה כעת לצפייה ב-yes, צריכה להיות צפיית חובה בישראל. היא מעין מדריך לפשיסט המתחיל: שקרים, מניפולציות פוליטיות, הסתה, פלגנות חברתית, אלימות וטרור של כנופיות, וכל זאת בחסות או בעצימת עין של השלטון ושל מלך (בישראל - נשיא) חלש ורופס.

כשהמשטרה, צה"ל והשב"כ שחדל להיות שומר סף מקצועי של הדמוקרטיה, הפכו למשתפי פעולה עם כנופיות המתנחלים, הסכנה האמיתית לעתידה של ישראל היא לא איראן, אלא ניצחון של נתניהו ותומכיו בבחירות הבאות, כמובן בהנחה שאלו יתקיימו ושיהיו הוגנות וחופשיות.