בעל ברית של פוטין, שותף עסקי של הקג"ב, שחקן משפיע בסצנת הפשע המאורגן ברוסיה שלאחר נפילת המשטר הסובייטי – ספר עיון שראה אור לאחרונה משרטט את תהליך ההתעשרות המהיר של האוליגרך מיכאל מירילשוילי, אביו של בעל השליטה הרשמי בערוץ 14. מירילשוילי האב, ראוי להדגיש, מכחיש את הטענות המפורטות בספר. תגובתו המלאה מובאת בסוף הכתבה.

הספר, "הפטיש של פוטין" ("Putin's Sledgehammer"), מתאר את עלייתו ונפילתו של מייסד מיליציית שכירי החרב "כוח וגנר", יבגני פריגוז'ין, פושע מלחמה ששירת את רוסיה ונהרג בפיצוץ מטוס אחרי שהוביל מרד גלוי נגד פטרונו לשעבר, ולדימיר פוטין. מיכאל מירילשוילי הוא דמות משנה בסיפור זה, אך מיוחס לו תפקיד מפתח ביצירת החיבור הראשוני בין פריגוז'ין לנשיא פוטין.

מחברת הספר היא קנדיס רונדו, חוקרת גיאו-פוליטית המתמחה בזירה הרוסית, מנהלת תוכנית לחקר מלחמות היברידיות במכון החשיבה New America ומרצה בבית הספר ללימודים גלובליים ופוליטיקה באוניברסיטת אריזונה. בעבר היתה רונדו עיתונאית ב"וושינגטון פוסט", סיקרה משברים גלובליים וזכתה בפרס פוליצר עבור חלקה בסיקור הטבח באוניברסיטת וירג'יניה טק ב-2007.

ספרה משתלב במאמץ המערבי לחקור ולחשוף את הנעשה ברוסיה אחרי ההשתלטות השלטונית על העיתונות והאקדמיה, ואת הדמויות והמוסדות שסייעו לפוטין להעפיל למעמד של שליט יחיד.

בישראל, העבר של מיכאל מירילשוילי ורשת הקשרים שלו עלו לדיון ציבורי במסגרת סכסוך עסקי-משפחתי שנדון בבית המשפט בשנים האחרונות, ובתביעת דיבה שהגיש לאחרונה נגד אנשי מדיה וגולשים המזוהים עם המחנה שמתנגד לנתניהו.

בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות, במענה לתחקירים עיתונאיים ובבית המשפט, הכחיש מירילשוילי את הטענות לגבי קשריו עם הדיקטטור הרוסי. ואולם, כתבת "כלכליסט" סופי שולמן, שריאיינה אותו ב-2019, ציינה כי במשרדו תלוי תצלום שלו עם פוטין. באמצעי התקשורת פורסמו לאורך השנים כמה תצלומים וסרטונים של השניים באירועים פומביים – אך מירילשוילי טוען כי מעולם לא היתה לו היכרות אישית עם פוטין. "אולי רק שלום-שלום", אמר.

גם בהיעדר קשרים אישיים למנהיג, יש מי שטוען שמירילשוילי עדיין מחובר לממשל הרוסי. ב-2023 הטילה עליו ממשלת אוקראינה סנקציות כלכליות בטענה שהנכסים שהוא מחזיק ברוסיה מסייעים למכונת המלחמה של פוטין. גם לבנו, יצחק מירילשוילי, יש כיום פעילות כלכלית ברוסיה – חברת מחשוב גדולה בשם "סלקטל" המספקת תשתיות רשת ושירותי ענן ופועלת בפיקוח שלטוני הדוק.

הקלפן הגאון מזהה הזדמנות בעסקי הטלוויזיה

מיכאל מיכאלוביץ' מירילשוילי, המכונה בקרב מכריו "מיכו" ו"מישה", נולד ב-1960 בגיאורגיה, שהיתה אז חלק מברית-המועצות. בסוף שנות השבעים עבר ללנינגרד (שמה של סנט-פטרסבורג בזמן הקומוניזם), העיר השנייה בגודלה ברוסיה, שהיתה אז מרכז כלכלי ותרבותי חשוב. הוא למד רפואה, ובמקביל עשה צעדים ראשונים בעסקים והשתלב בענף ההימורים – תחום שבו הוא מושקע גם כיום.

קנדיס רונדו מתארת אותו בספרה כ"גאון מתמטי" שהתאהב בהימורים. "מירילשוילי היה אובססיבי לגבי משחק קלפים המכונה 'לנינגרד פרפראנס', והיה לו כישרון לספירת קלפים", כתבה. "בזכות כישורי הקלפנות רכש השפעה בבתי ההימורים הבלתי חוקיים שהופעלו בידי ולדימיר פאוקטיסטוב, סנדק הפשע המאורגן של העיר, שסייע לו להשתלב בכלכלה האפורה ההולכת ומתברגנת". תיאור זה מתבסס על דיווחים מהעיתונות הרוסית ומידע שנחשף בהליך משפטי.

הפריצה הגדולה של מירילשוילי אירעה עם התפוררות השלטון הסובייטי ב-1991, כשרוסיה נפתחה להשקעות זרות והממשל החדש יצא לשרשרת הפרטות הענק שיצרה את האוליגרכים – בעלי ההון החדשים שהשתלטו במהירות ובזול על נכסי הציבור ואחזו בעוצמה יוצאת דופן.

רונדו מגדירה אותו כ"אחד מאנשי העסקים המקושרים ביותר ברוסיה" באותה עת. "סוכנויות מכירת רכב, קניונים, נדל"ן, בנקאות, נפט, מסעדות – בתחילת שנות התשעים, למירילשוילי היו אחזקות כמעט בכל תחום בכלכלה של סנט-פטרסבורג והאזור, כולל נמל לומונוסוב, שער מרכזי לסחר ימי", כתבה בספרה.

היו למירילשוילי גם אחזקות בתחום התקשורת, אך לפי הספר תכליתן לא היתה רק כלכלית. לדברי רונדו, קבוצת התקשורת של מירילשוילי תִפקדה גם כצומת שחיבר בין עסקיו הלגיטימיים לקשריו בעולם התחתון ובמערכת הביטחון. "כנשיא חברת 'וידיאו רוסי' (Русское видео), אחת מקבוצות התקשורת הגדולות באותה תקופה, מירילשוילי ייסד מערכת יחסים רציפה עם שחקנים פוליטיים וראשי הפשע המאורגן", כתבה החוקרת האמריקאית.

"לזמן מה, 'וידיאו רוסי' היתה גוף שבסלנג רוסי נהוג לכנות 'אובצ'אק', מעין קרן שיתופית של עולם הפשע שלעתים קרובות משמשת למימון עסקאות בלתי כשרות, תשלומי שוחד לשוטרים, פתרון מחלוקות לגבי חובות וכיסוי הוצאות משפטיות של חיילים בארגוני פשיעה שנתפסו בידי רשויות החוק.

"החברה היתה הבעלים של ערוץ 11 המקומי, שהיה מהערוצים הראשונים ששידרו ברוסיה תוכן מערבי דוגמת אופרת הסבון 'סנטה ברברה' וסדרת הסרטים הארוטית 'עמנואל'. אבל חשוב מכך, חברת 'וידיאו רוסי' החזיקה נתח לא מבוטל של מניות ב-Rossiya Bank, שנשלט בפועל על ידי הקג"ב. הבנק תִפקד כמרכז עצבים מרכזי של הכוחות הפוליטיים והכלכליים בעיר וברוסיה כולה".

ברית עם פוטין, שותפות עם פריגוז'ין

החיבור עם פוטין, טוענת המחברת, נוצר על רקע "קשרים קרובים" שמירילשוילי תִחזק עם ראש עיריית סנט-פטרסבורג באותן שנים, אנטולי סובצ'ק. פוטין מילא תפקידים רבי השפעה בלשכת ראש העירייה, ולזמן מה כיהן גם כסגנו. במקביל שמר על קשרים חמים עם מקום עבודתו הקודם, הקג"ב.

היחסים של מירילשוילי ופוטין הצעיר מתוארים בספר כ"ברית" שהניבה לשניהם שגשוג כלכלי בזמן שארצם התפוררה. המחברת מזכירה בהקשר זה רשת סופרמרקטים בשם "קונטרסט".

"רוסיה היתה על סף רעב, ונגררה לסחר חליפין שבו יבואנים שילמו בנפט תמורת מוצרים שסיפקו להם חברות מזון מערביות", מציינת רונדו. "חלק מהעסקאות היו לגיטימיות, אבל אחרות היו חלק מהשוק השחור שהלך וצמח בעיר במהירות". בספר נטען שמירילשוילי התמחה בעסקאות מסוג זה, שהתבצעו בפיקוחו של פוטין.

ב-1991 ניצל מירילשוילי את נפילת מסך הברזל כדי לטוס לאמריקה. לדברי המחברת, הוא התאהב בתרבות הקזינו של מדינת נבאדה, פיתח "אובססיה לרעיון של שכפול הרוח של לאס-וגאס ברוסיה" ולאחר שובו הקים יותר מחצי תריסר בתי הימורים בסנט-פטרסבורג.

אחד משותפיו לעסקי ההימורים היה יבגני פריגוז'ין, לימים מייסד "כוח וגנר". מירילשוילי היה מבוגר מפריגוז'ין בשנה, ומחברת הספר מתארת אותו כמי שהיה אז "הרבה יותר מתוחכם והרבה יותר מקושר". מירילשוילי היה אוליגרך בנסיקה, ואילו פריגוז'ין היה אסיר משוחרר, מנהיג כנופיית שודדים לשעבר שעבד כסוחר מכוניות ומפעיל דוכן נקניקיות.

בדומה למירילשוילי, שהחליט לייבא לסנט-פטרסבורג את תרבות הקזינו האמריקאית, פריגוז'ין שם לו למטרה להקים על חורבות הכלכלה הסגפנית של הקומוניזם אימפריה קולינרית שתאכיל את הצמרת העסקית והפוליטית של רוסיה החדשה. כך קיווה העבריין לשעבר להתקבל לחוגים הסגורים של האוליגרכיה. מי שסייע לו בכך היה מירילשוילי.

בתוך שנים אחדות הפך פריגוז'ין למסעדן-על שאירח את האליטה הרוסית ואת אורחיה רמי הדרג באירועים פרטיים ורשמיים. אחת המסעדות המצליחות שלו, "בית המכס הישן", הוקמה במימון של מירילשוילי ואירחה באופן קבוע את פוטין וסובצ'ק, ראש העירייה. בהמשך, אחרי הנסיקה הפוליטית של פוטין, פריגוז'ין זכה לכינוי "השף של פוטין".

לימים, מציינת קנדיס רונדו, מירילשוילי ופריגוז'ין סיפקו תיאורים סותרים בנוגע לנסיבות שבהן נעשו שותפים, אך על עובדה אחת שניהם הסכימו: מי שהכיר ביניהם היה בוריס ספקטור, שלמד עם פריגוז'ין כנער בפנימייה אולימפית והפך לשותף של שניהם ב"קונטרסט", רשת הסופרמרקטים שעשתה הון מעסקאות חליפין מפוקפקות.

בספר מובא ציטוט מתוך ראיון עם מירילשוילי שהתפרסם ב"ישראל היום" ב-2023. "הפרטנר שלי", אמר מירילשוילי, "בא אלי ואמר לי: 'יש לי חבר ילדות ובפעם ה-30 הוא מבקש ממני להכיר ביניכם'. השבתי לו: 'אם זה חבר שלך, למה הוא צריך לבקש 30 פעם?'. והוא ענה לי: 'כי הוא מוכר נקניקיות בשוק בלנינגרד'. בסופו של דבר קבענו פגישה, ופריגוז'ין הסביר לי בתוך חצי שעה איך הוא יכול לפתוח רשת של סופרמרקטים. החלטתי לתמוך בזה ולסבסד, והוא אכן עשה את זה. זו הצלחה שלו. בהמשך הכרתי בינו לבין אנשים נוספים כדי שייתנו לו חללים למסחר".

"הרעיון היה פשוט כפי שהיה רדיקלי", כתבה רונדו בספרה. "פריגוז'ין הציע אלטרנטיבה לחנויות המכולת העבשות שנותרו מהעידן הסובייטי – העתקים נוצצים של מרכזי קניות מערביים, שישכפלו גם את היעילות של תרבות הצריכה הזרה. הקץ לעמידה בתורים ארוכים שבסופם עומד איש שירות זעוף שמוכר לך כיכר לחם; כעת, הלקוחות יוכלו להלך בין שורות המדפים ולבחור בעצמם כל מוצר שמתחשק להם – פריבילגיה שתקרוץ לנובורישים, לסקרנים ולתיירים זרים".

הסינרגיה בין מירילשוילי ושותפיו מילאה את כיסיהם. "עם ספקטור כבעל השליטה, כישוריו של פריגוז'ין כאיש שיווק השתלמו והולידו רשת סופרמרקטים שמיזגה באופן מושלם את כשרון המכירות שלו ואת הקשרים של מירילשוילי בהיכלי הכוח ובקרב היצואנים והיבואנים", כתבה רונדו בספר.

"כראש בנק שהתמחה ביבוא ויצוא, מירילשוילי היה אחד השחקנים המובילים בעיר בתחום הסחר הבינלאומי. Euroservice, אחת מחצי תריסר חברות שבהן שלט, החלה למכור בגדים, שטיחים ומחשבים בחנויות הכלבו העירוניות, ובהמשך התנפחה לכדי משווקת סיטונאית של מזון ומוצרים חקלאיים שהפעילה למעלה מתריסר מתחמי עיבוד ואריזה".

הרגולטור ותרבות הקיקבק

ספרה של רונדו מייחס לפוטין תרומה לבניית האימפריה הכלכלית של מירילשוילי. המחברת מזכירה בהקשר זה חברה לייצור ושיווק משקאות אלכוהוליים בשם Samtrest, שאותה רכש מירילשוילי ב-1992 כעסק גוסס – אך עד מהרה הפכה לספקית וודקה ויין שאת מוצריה ניתן היה למצוא "כמעט בכל מסעדה גדולה, קזינו, מלון וחנות משקאות בעיר", ולא רק אלו שהפעילו האוליגרך ושותפיו.

"הפרטים המדויקים לגבי סיפור חזרתה לחיים של חברת האלכוהול לא לגמרי ברורים", מציינת רונדו, "אך יריביו של פוטין טוענים שמירילשוילי רכש את החברה בהנחה יוצאת דופן כחלק מעסקת קיקבק (מונח מהעגה הפלילית שמתאר מנגנון שוחד סיבובי: גורם שלטוני מספק למקורב הטבה כלכלית, ובתמורה מקבל נתח מהשלל; א"ב). הרכישה נחקרה על ידי התובע העירוני כחלק מרצף של חקירות שנפתחו עקב עסקאות דומות שעליהן פיקח פוטין".

המקור שאליו מפנה רונדו בהקשר זה הוא האוליגרך בוריס ברזובסקי, בעל ברית של פוטין שהפך ליריב מר שלו. ברזובסקי פִרסם את הדברים ב-2003 ב"קומרסנט", עיתון רוסי משפיע שהיה אז בבעלותו.

בהקשר זה מוזכרת בספר גם קבוצת קונטי, שהקימה כמה בתי קזינו בעיר. מירילשוילי היה נשיא הקבוצה, שלפי הספר תִפקדה כלב הפועם של אחזקותיהם של פריגוז'ין ושותפיו. לדברי המחברת, על רקע זה גם נוצר לראשונה הקשר הישיר בין פריגוז'ין לפוטין, שקיבל מראש העירייה את האחריות על ענף ההימורים.

הערכות שנפוצו גרסו שפוטין שִלשל לכיסו הפרטי בין 100 ל-300 אלף דולר עבור כל רישיון הימורים שהנפיק – אם כי בספר לא נכתב במפורש שקיבל שוחד מסוג זה גם ממירילשוילי ושותפיו. למירילשוילי הוצע להתייחס לכך בפניית "העין השביעית", אך הוא נמנע מלהשיב לשאלה בנושא.

הקזינו המרכזי של קבוצת קונטי פעל בחלל שזכה לשם "האולם הגיגנטי". "עם שורות של מכונות מזל, מתחם אירועים עצום ואורות ניאון נוצצים, אולם ההימורים תִפקד כאבן שואבת עבור סצנת המאפיה המקומית ותיירים מפינלנד ואסטוניה שהגיעו לביקור לילי בעיר", נכתב בספר.

"תעשיית ההימורים היתה מרכז העצבים של עוד ענף צומח בסנט-פטרסבורג: הלבנת כספים. בתי הקזינו בעיר שלטו על בנקאות הצללים שהניעה את השוק השחור. עם פוטין כמפקח, מוסדות ההימורים הפכו לגלגלי השיניים של המערכת הפוליטית והכלכלית שמאחורי תעשיית הבנקאות הפרטית ברוסיה, שעשתה את צעדיה הראשונים באותן שנים. גופי הימורים כמו קונטי הכניסו למערכת מטבע חוץ מהארצות שמעבר למפרץ פינלנד, מצרך קריטי באותה תקופה".

האסיר בחלוק המשי הצבעוני

לפי הגרסה של מירילשוילי, מערכת היחסים שלו עם פריגוז'ין החמיצה לקראת 2001. מירילשוילי נשלח אז לכלא הרוסי בעקבות שרשרת אירועים שהחלה עם חטיפת אביו לצורכי כופר. האב שוחרר, אך זמן לא רב לאחר מכן נמצאו גופותיהם המבותרות של שניים מהחוטפים בשטח של מוסך בסנט-פטרסבורג. מירילשוילי הורשע בחטיפתם ונשלח ל-12 שנות מאסר שמתוכן ריצה שמונה.

זה לא היה מאסר רגיל. מכרים שעמדו איתו בקשר באותן שנים התרשמו שמירילשוילי המשיך לנהל את עסקי ההימורים שלו בזמן שהיה כלוא, ושהוא נהנה מתנאי מאסר יוצאי דופן שכללו אפילו את הזכות החריגה לערוך את ברית המילה של נכדו הראשון בין כותלי הכלא.

"בתחילת תקופת המאסר שלו, שגרירות ישראל ברוסיה שלחה את הקונסול, מיכאל דרור, לבקר את מירילשוילי בכלא בסנט-פטרסבורג", מספר גורם לשעבר במשרד החוץ בשיחה עם "העין השביעית". "זה היה חלק מהשירות הסטנדרטי שלנו לישראלים שנכלאו ברוסיה. הכניסו את הקונסול לאיזה חדר, אמרו לו 'חכה כאן, נביא לך אותו', ובשלב כלשהו מירילשוילי בא, וירד במדרגות.

"הוא היה לבוש בחלוק משי צבעוני, בלי אזיקים, והחזיק ביד פנקס. הקונסול ישב איתו קצת, שאל אותו: 'הכל בסדר? אתה צריך משהו?' – ומירילשוילי אמר 'לא, אני מסודר, יש לי הכל, תודה שבאת וכל הכבוד לישראל'.

"זה היה די קצר, ואחרי זה הם נפרדו לשלום. היה ברור שהוא לא אסיר שמעביר את הזמן באיזה תא מעופש. טיפלו בו, דאגו לו, והוא קיבל מה שהוא רצה. היה ברור שאנחנו לא צריכים לדאוג לשלומו". בראיון ל"כלכליסט" טען מירילשוילי שבהמשך עבר בין כמה בתי כלא, ספג עונשים וחשש לחייו.

"יש לי תחושת בטן שנכנסתי לכלא בגלל פריגוז'ין, אבל אין לי הוכחות", טען מירילשוילי בראיון לכתבת "ישראל היום" שירית אביטן-כהן. לדבריו, בערך בתקופה ההיא החליט פריגוז'ין לדחוק אותו החוצה מנכסיהם המשותפים, להשתלט על תזרים ההכנסות ו"לעבור לעבוד בשביל הקרמלין". באותה נשימה הכחיש מירילשוילי דיווחים שלפיהם גם אחרי שחרורו מהכלא, כשפריגוז'ין כבר נטמע לגמרי בסקטור השלטוני ברוסיה, היו להם השקעות משותפות בתחום הנדל"ן.

הלקח מרוסיה: להצטייד בערוץ טלוויזיה

הטענות על כך שמירילשוילי עשה את הונו בדרכים מפוקפקות מתבררות בשנים האחרונות בבתי המשפט בישראל, בסכסוכים שהתגלעו בין האוליגרך לבני משפחה שלו ובתביעת הדיבה שהגיש בתגובה לשיח הציבורי בעניינו.

שבתאי אלון, בן דוד ושותף עסקי לשעבר, הגיש לבית המשפט תצהיר שבנוי כמעין ביוגרפיה אלטרנטיבית של מירילשוילי, שבה האספקטים הבעייתיים באימפריה העסקית שלו מאפילים על נדבנותו, מעורבותו במוסדות ציוניים בתפוצות ופעילותו הכלכלית הלגיטימית.

אלון טען לקשר נוסף בין האוליגרך לכלכלה הרוסית: עסקי היהלומים שלו, שבמסגרתם רוב האבנים היקרות נרכשות ברוסיה, באופן שלטענתו מטשטש את מקורן השנוי במחלוקת.

אחרי שחרורו מהכלא ב-2009, מירילשוילי עבר לישראל עם משפחתו הקרובה. הרקע לכך, טען אלון בתצהירו, היה חשש לבטחונו האישי לצד הגבלות ממשלתיות שהוטלו על ענף ההימורים ברוסיה ופגעו בעסקיו.

אחד הצעדים הראשונים שביצע מירילשוילי עם בואו לישראל, טוען בן דודו, היה להיכנס לתחום התקשורת – לקח מימיו ברוסיה. "מיכו ראה חשיבות אסטרטגית רבה בקבלת רישיון להפעלת ערוץ תקשורת", כתב שבתאי אלון בתצהיר. "בעבר מיכו החזיק בערוץ תקשורת ברוסיה, וכבר אז ראה חשיבות גדולה בהחזקה בערוץ תקשורת שיאפשר לו לצבור כוח ומעמד וישמש עבורו כלי מרכזי לקידום ענייניו".

כלי התקשורת המדובר הוא ערוץ 14, שהוקם ב-2014 כערוץ מורשת יהודית ששידר באפיק 20 ותוך שנים אחדות, בסיוע ממשלות נתניהו, הפך לשופר התעמולה המרכזי של ראש הממשלה. מירילשוילי האב מכחיש כל קשר לערוץ ולנתניהו, ומצביע על כך שבעליו הרשמי הוא בנו יצחק. יריביו במשפחה טוענים שמדובר בהפרדה פיקטיבית, ושמירילשוילי האב ניצל את קשריו הפוליטיים בישראל כדי להשיג את רשיון השידורים.

הקשרים הפוליטיים של מירילשוילי אינם מוגבלים למעגלים של נתניהו ומפלגתו. בן דודו טען שמירילשוילי הוא "חבר ותיק" של אריה דרעי. מירילשוילי ובנו יצחק אף נחקרו באחת מפרשות השחיתות של דרעי, אך לא הועמדו לדין. פוליטיקאים אחרים שהוזכרו כמקורבים לאוליגרך הם דליה איציק וצחי הנגבי.

אשתו של שבתאי אלון, תמי, תיארה בבית המשפט עסקת שוחד לכאורה שבה מירילשוילי תרם כסף לנשיא המדינה שמעון פרס כדי שיקצר תקופת מאסר שנגזרה עליה בעבר. מאסרה אכן קוצר, והיא העבירה מאחורי סורגים רק חודש ימים. מירילשוילי הכחיש בתוקף כל קשר להמתקת העונש.

בתביעת דיבה שהגיש בשנה שעברה טען מירילשוילי שבשנים האחרונות אין לו שום קשר עם פוטין או עם המשטר ברוסיה. שניים מהנתבעים מנסים להפריך את הטיעון הזה. איש המדיה אילן שילוח טוען בכתב ההגנה שלו שמירילשוילי שולט בחברת לוגיסטיקה שעבדה עם "רוסאטום", תאגיד רוסי ממשלתי שעוסק בטכנולוגיית גרעין והיה מעורב בהקמת תחנת הכוח האיראנית בבושהר.

ליאור חורב, יועץ אסטרטגי שנתבע גם הוא במסגרת ההליך, טוען שיש בידיו "שלל אינדיקציות" המצביעות על "מעורבות עמוקה" של מירילשוילי ב"תחומי התשתיות והתקשורת ברוסיה, המפוקחות באופן הדוק על ידי שירותי הביטחון הרוסיים" – בדגש על ה-FSB, הארגון שהחליף את הקג"ב אחרי נפילת ברית-המועצות. חורב מזכיר בהקשר זה "חברת לוויינים מובילה ששמה Stec.com", ש"מחזיקה ברישיון רשמי מטעם ה-FSB לעבודה עם 'סודות מדינה'".

חורב טוען שעסקי המשפחה קשורים גם לתעשיית המלחמה הקונבנציונלית של פוטין. חברת האחזקות של מירילשוילי, "פטרו מיר", מקיימת לדבריו שיתוף פעולה עם "מפעל לבניית מכונות" בשם "סבמאש", שמתפקד כ"עמוד שדרה של התעשייה הימית-צבאית הרוסית, הבונה ספינות מלחמה וצוללות", ולפיכך "נתון לסנקציות בינלאומיות כבדות (הן של ארצות-הברית והן של האיחוד האירופי) בשל תפקידו המרכזי במאמץ המלחמתי באוקראינה".

לדברי חורב, בניגוד לרושם שמירילשוילי מנסה ליצור, שלפיו הסתכסך עם יבגני פריגוז'ין כבר לפני למעלה משני עשורים – השניים היו שותפים בפרויקט נדל"ני ברוסיה לפחות עד 2019.

פריגוז'ין, באותן שנים, כבר העביר את מרכז הכובד של עסקיו לתחומים אחרים: הוא הקים את מיליציית "כוח וגנר", שהשתתפה בכיבוש חצי האי קרים מידי אוקראינה ב-2014 ונשלחה לעבוד עם דיקטטורים ומורדים ברחבי אפריקה, בסוריה ובוונצואלה – ולא פעם קיבלה בתמורה גישה לסחורות ומשאבי טבע יקרי ערך שנבזזו מהציבור בחסות המלחמה.

לוחמיו של פריגוז'ין נודעו לשמצה בשל הרג חסר הבחנה של אזרחים ו"בוגדים" שעברו התעללות סאדיסטית לפני שהוצאו להורג. בשנים הראשונות לקיומה של המיליציה, התפקיד שמילאה במערך יחסי החוץ של הקרמלין הוכחש, וזהות אנשיה נשמרה בסוד. ב-2022 השתתפו אנשיה בפלישה לאוקראינה, שבמסגרתה פיקדו על גייסות שהורכבו בחלקם מפושעים ששוחררו מהכלא בתמורה לנכונותם להילחם.

במקביל לעסקי הטרור, פריגוז'ין הקים וניהל עבור הקרמלין את הארגון שזכה לכינוי "מפעל הטרולים", מערך דיסאינפורמציה חובק עולם שנודע לשמצה בעקבות השימוש ברשתות ובמדיה חברתית כדי לזרוע כאוס בדמוקרטיות, לפגוע בלכידות החברתיות ולקדם מועמדים בבחירות. הוא התפרסם כשנחשף קמפיין ההשפעה הרוסי שנועד להשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות-הברית שבהן נבחר לראשונה דונלד טראמפ. גם הקשר של פריגוז'ין לפרויקט זה הוכחש במשך שנים.

השותפות של פריגוז'ין עם פוטין הגיעה לסופה המדמם ב-2023, על רקע הכשלונות הצבאיים באוקראינה, כשפריגוז'ין הכריז על מרד והוביל מצעד של שכירי חרב בדרך למוסקבה. הצבא הרוסי תקף את הלוחמים – והם הגיבו באש, הפילו מטוס של חיל האוויר ולפחות מסוק אחד והרגו למעלה מעשרה חיילים. יממה אחרי שהחל, המצעד הופסק בזכות התערבותו של הרודן הבלארוסי אלכסנדר לוקשנקו, בעל ברית של פוטין, שהצליח לשכנע את פריגוז'ין שניתן לפתור את המחלוקת.

כעבור שבועות אחדים עלו פריגוז'ין ושותפיו להנהגת "כוח וגנר" על מטוס פרטי ויצאו ממוסקבה לסנט-פטרסבורג, אך מעולם לא הגיעו ליעדם. המטוס התפוצץ באוויר וכל נוסעיו נספו. באופן רשמי נסיבות התקרית לא פוענחו, אך מידע מודיעיני שהגיע לידי המערב הצביע על כך שמדובר בחיסול שבוצע בהוראת פוטין.

מירילשוילי בתגובה: הטענות מופרכות ומשוללות יסוד

למיכאל מירילשוילי הוצע להתייחס לטענות המפורטות בכתבה זו. בתגובה נמסרו מטעמו הדברים הבאים: "הפרסומים מהווים נדבך נוסף במסע השמצות ודה-לגיטימציה מתמשך נגד מר מירילשוילי, המתבסס על טענות מופרכות, ממוחזרות ומשוללות יסוד, שמטרתן לפגוע בשמו הטוב.

"פרסומים מסוג זה, במלואם או בחלקם, מהווים פגיעה ישירה בשמו הטוב של מר מירילשוילי. מר מירילשוילי לא היסס בעבר לתבוע את הגורמים המעוולים בלשון הרע בגין פרסומים מכפישים, ולא יהסס לעשות כן כל אימת שימצא לנכון".