ענת קם, שהדליפה למעלה מאלפיים מסמכים צבאיים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, ובהמשך נתפסה, הועמדה לדין, הורשעה ונכלאה למשך למעלה משנתיים, השלימה ביום חמישי האחרון את עדותה בבית-המשפט המחוזי תל-אביב–יפו. העדות נמסרה במסגרת תביעה שהגישה נגד "הארץ", בלאו ועיתונאים נוספים שעבדו בעיתון בטענה כי התרשלותם המקצועית הביאה לחשיפתה כמקור וגרמה לה לנזקים כבדים. באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן דורשת קם פיצוי בסך 2.6 מיליון שקל.

בתחילת השבוע שעבר החלה חקירתה של קם על-ידי אחד מבאי כוחו של בלאו, עו"ד זאב ליאונד. קם ניסתה להסביר מעל דוכן העדים את הפערים בין הגרסאות שמסרה בתשאול בשב"כ ובחקירותיה הראשונות במשטרה, שלפיהן היתה מרוצה מהפרסומים של בלאו, לבין גרסתה הנוכחית, ולפיה אופי הפרסומים הביא בסופו של דבר לחשיפתה. השלמת החקירה ביום חמישי האחרון הוקדשה בעיקר לשאלות על התשאול הראשוני שעברה בשב"כ.

מהתיאורים שמסרה קם, הן בהשלמת חקירתה בבית-המשפט ביום חמישי האחרון והן ביום חקירתה הראשון, עולה תמונה של נחקרת בלתי מנוסה, אפילו תמימה, המחשידה את עצמה וקושרת מיוזמתה בינה לבין בלאו, לשכת פיקוד מרכז והמסמכים המסווגים שנעלמו ממנה. קם עצמה הודתה בבית-המשפט כי היתה מפוחדת מאוד, בלא כל ייעוץ משפטי, ועל כן לא פעלה באופן ששירת אותה.

לפי עדותה של קם, יום אחד, ב-15 בדצמבר 2009, בעודה בלימודים באוניברסיטה, קיבלה טלפון מאדם שהזדהה בשם רן והציג את עצמו כעובד שירות הביטחון הכללי. אותו אדם התקשר אליה מטלפון סלולרי רגיל, בעל מספר מזוהה שאינו מאופיין ככזה השייך לעובדי מדינה. איש השב"כ ביקש מקם לבוא למשרד מסוים לצורך שיחה, אך לא הסכים להגיד לה מדוע.

קם סירבה תחילה בטענה כי אינה יכולה לדעת אם הוא אכן מי שהוא טוען שהוא, וביקשה להיפגש במקום ציבורי, לעיני עוברים ושבים. איש השב"כ הציע לה לפנות לדוברות השירות כדי לוודא כי הוא אכן מי שהוא טוען שהוא. קם אמרה כי מעולם לא פנתה לדוברות השב"כ ולכן לא ידעה כלל כיצד ליצור עמה קשר. בסופו של דבר השתכנעה כי אכן מדובר באיש שב"כ, אך אמרה לו כי היא כעת בלימודים, וביקשה לדעת האם תוכל להגיע לכתובת שמסר לה אחרי שיעור נוסף שעליה להיות נוכחת בו. איש השב"כ הסכים.

ענת קם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 19.5.16 (צילום: אורן פרסיקו)

בשלב זה קם לא ידעה מדוע השב"כ מתעניין בה. לנגד עיניה עמדו שלוש אפשרויות. האחת, שהבקשה לשיחה באה בעקבות ידיעה שפרסמה יום קודם לכן על הרב אליעזר מלמד, שלפי פרסומים אחרים היה תחת עיניהם הפקוחות של אנשי המחלקה היהודית בשב"כ. האפשרות השנייה נגעה לקורות חיים ששלחה זמן מה קודם לכן לשירות הביטחון הכללי, בתקווה להשתלב בו בעבודה סטודנטיאלית. האפשרות השלישית נגעה לאותם אלפיים מסמכים, חלקם מסווגים ביותר, שהעתיקה מלשכת פיקוד מרכז והעבירה כשנה קודם לכן לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו.

לאחר קבלת הטלפון מאיש השב"כ יצרה קם קשר עם מי שהיתה באותה תקופה העורכת שלה במדור "ברנז'ה" של אתר "וואלה", הדס ריבק, ושאלה אותה האם השב"כ יצר איתה קשר. ריבק השיבה בשלילה, וקם הבינה כי האפשרות הראשונה, בדבר הקשר לכאורה בין הפנייה מהשב"כ לידיעה על הרב מלמד, נפסלה. עם זאת, עדיין לא פסלה את האפשרות שזומנה בשל הגשת קורות החיים. בשלב זה ניסתה ליצור קשר טלפוני עם אורי בלאו, אך הוא לא ענה. קם יצרה קשר עם עיתונאי "הארץ" חיים לוינסון, עמו היתה לה היכרות קרובה עוד מימי נעוריה, וזה מסר לה שבלאו בחו"ל.

קם סיימה את לימודיה ועשתה דרכה למשרד השב"כ. יחד עמה היה המחשב הנייד ששימש אותה בלימודיה, ועליו, כך חשבה, העתקים מאותם אלפיים מסמכים שהעתיקה מלשכת פיקוד מרכז והעבירה לבלאו (מאוחר יותר התברר לה כי המסמכים נשמרו במחשב נייד אחר, שהיה באותה עת בביתה). כשהגיעה למשרד השב"כ נפגשה עם שניים מעובדיו, שהציגו את עצמם בשמות רני ושייקה. עד מהרה הבינה כי מבין שתי האפשרויות שנותרו פתוחות, זו הנוגעת לקורות החיים ששלחה אינה רלבנטית.

בחקירתה בבית-המשפט נשאלה קם מה היה קורה לו באמת היתה מוזמנת לשיחה לקראת העסקתה בשב"כ, בעקבות קורות החיים ששלחה לארגון. הרי כחלק מתהליך הגיוס בוודאי היתה נשאלת, תוך כדי בדיקת פוליגרף, על עברה. מה היתה משיבה לו היתה נשאלת על-ידי אנשי השב"כ האם אי פעם עברה עבירה פלילית או עשתה מעשה שהתקרב לכך? קם השיבה כי במקרה כזה היתה מושכת את קורות החיים שלה ומוותרת על העבודה.

להורדת הקובץ (PDF, 3.42MB)

בשיחה שהתקיימה עם אנשי השב"כ, כך לפי התמלול, העלתה תחילה קם את האפשרות שהוזמנה לשם בעקבות קורות החיים ששלחה (בעדותה הדגישה קם כי אין לה עוד אמון בארגון, ועל כן גם לא במידת הדיוק של התמלול). עוד לפני שהבינה שלא זו הסיבה לזימונה, עוד לפני שאנשי השב"כ העלו את עניין הכתבות עם המסמכים המסווגים, הזכירה קם כי במסגרת שירותה הצבאי עבדה בלשכת אלוף פיקוד המרכז, שאותה תיארה כ"לשכה ביזיונית מבחינת בטחון מידע [...] הפקרות כל מה שהיה שם מבחינת מסמכים ביטחוניים".

בהקשר זה יש לציין כי בבית-המשפט הודתה קם כי בהדלפת המסמכים ביקשה, בין היתר, להביך את מפקדיה בצבא. "ולדעתך הפרסום ב'הארץ' הביך אותם?", שאל עו"ד ליאונד את קם, והיא השיבה: "אני מקווה שכן, אני לא יודעת".

אחרי שיחה מקדימה קצרה עם אנשי השב"כ הובהר לקם כי לא התבקשה להגיע בעקבות קורות החיים ששלחה. לפי התמלול שערך השב"כ, חוקרי קם אמרו לה כי הם עורכים בדיקה בעקבות סדרת כתבות בעיתון "הארץ", והיא זו שנקבה לראשונה בשמו של אורי בלאו. בהמשך הודתה קם בכך שהעבירה לבלאו לא רק את המסמכים ששימשו אותו לכתבות שפורסמו, אלא גם מסמכים נוספים, שעליהם ככל הנראה לא ידעו בשב"כ בשלב זה.

לאורך כל עדותה הדגישה קם כי הגיעה לתשאול בשב"כ ללא כל ייעוץ משפטי, וזאת בשונה מבלאו, שאותו ליוו עורכי-דין כבר מהרגע הראשון. עוד אמרה כי בשב"כ הבהירו לה שמדובר בשיחה בלבד, לא חקירה במסלול פלילי, וכי בשלב הזה לא הבינה במידה מספקת את חומרת מצבה.

קם טענה מעל דוכן העדים כי בזמן אמת פחדה מאנשי השב"כ, ועל כן מיהרה להודות בהדלפה, וזאת למרות שבפועל לא היתה לה סיבה לפחד מהם. היא חשבה שבזמן שהיא מתוחקרת על-ידי אנשי השב"כ, עובדים אחרים בארגון עורכים חיפוש בביתה. בדיעבד התברר כי בשב"כ הוציאו צו חיפוש רק בעקבות הדברים שאמרה להם, ותוך כדי השיחה עימה.

דובר צה"ל בשליחות עלומה

עם תום חקירתה הנגדית של קם בבית-המשפט עלה לדוכן העדים עופר קול, לשעבר ראש מחלקת תקשורת בדובר צה"ל ואחד מעדי התביעה של קם. מהעדות שמסר ביולי 2009 ליאחב"ל, ומהחקירה שלו בבית-המשפט, עולה כי קול שימש בפועל, בשני מקרים לפחות, כזרועו הארוכה של המערך לבטחון מידע בצה"ל.

זמן קצר לאחר פרסום הכתבה של בלאו ב"הארץ" על החיסולים הממוקדים פנה אל קול ראש מחלקת בטחון מידע (מחב"ם) בצה"ל דאז, אל"מ מוטי מרדיקס, וביקש ממנו, היות שהוא בקשר שוטף עם בלאו ו"הארץ", שייצור עימם קשר ויבקש שישיבו את המסמכים שברשותם. לדברי קול, זו היתה הפעם הראשונה שקיבל פנייה כזו, והוא הרגיש מאוד לא נוח לבצע את המשימה.

אבי זילברברג בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 19.5.16 (צילום: אורן פרסיקו)

"התפקיד שלי, כפי שאני תופס אותו, הוא לא האחראי על דליפות של מידע", אמר קול בבית-המשפט. "אני לא סותם פרצות של מסמך כזה או אחר, שמגיע לידיים של מישהו, כולל עיתונאים". עם זאת, בשל הקשר החברי שהיה לו עם מרדיקס, הסכים קול לפעול כבקשתו.

בלאו סירב לבקשת קול להשיב את המסמכים, ולאחר פנייה נוספת הפנה את סגן דובר צה"ל לעורך-הדין של העיתון. בנוסף, סיפר קול, הוא שוחח עם סגן עורך העיתון וראש מערכת החדשות באותה עת, אבי זילברברג, שהציע לו בשלב מסוים כי העיתון ישמיד את המסמכים. קול העביר הצעה זו לראש המחב"ם, אך זה סירב.

עוד התברר כי לא היתה זו הפעם הראשונה שבה התבקש קול לפעול מול עיתונאי מ"הארץ" כדי שישיב מסמכים לצה"ל. בקיץ 2009, יומיים לפני שמסר עדות ליאחב"ל על הפנייה לבלאו, התבקש קול על-ידי המחב"ם לפנות לפרשן הצבאי של העיתון, עמוס הראל, ולבקש ממנו מסמכים מסווגים שהיו בידו. הראל, לפי קול, אמר לו שהמסמכים "נמצאים בכספת", והפנה אותו לעורך-הדין של העיתון.

קול העיר כי היה נראה כאילו הראל היה "מתורגל" בפניות כאלה, משום שתשובתו היתה פשוטה וניתנה במהירות, כאילו הוכנה מראש. עם זאת, בעדותו בבית-המשפט הדגיש קול כי אינו זוכר עוד מקרה, מלבד שני המקרים של בלאו והראל, שבהם התבקש על-ידי מחב"ם לפנות לעיתונאים כדי שיחזירו לצה"ל מסמכים מסווגים.

6373-04-13

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 4.59MB)